ת"צ 43937-06-15 רגב ואח' נ' עיריית בת ים

לפני בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה על פי סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק").

רקע

1. ביום 21.6.15 הגישו המבקשים, שלושתם מחזיקים בנכסים המצויים בבניין משרדים ברחוב רוטשילד 29 בשטח המשיבה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה. המבקש 1 הוא חשבונאי ויועץ מס, המבקש 2 הוא עורך דין, המבקש 3 מפעיל בנכס מרפאת שיניים. עניינה של הבקשה הוא הטלת ארנונה על ידי המשיבה בגין שטחים משותפים בניגוד, כך נטען, לצו הארנונה. נטען כי המשיבה הסתמכה בחיוב זה על הגדרת "שטח נכס" בסעיף 2(א) לצו הארנונה שלה, המפנה להגדרות בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970, לרבות תיקונן בשנת 2006, שלא כדין ובניגוד לדיני ההקפאה. במסגרת הבקשה נטען כי הגדרת הקבוצה היא: "כל מי ששילם למשיבה, בשנתיים שקדמו למועד הגשת התובענה ועד למועד מתן החלטה בתובענה, ארנונה בגין שטחים משותפים". נטען כי למבקשים עילה אישית, כי היא מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה. עוד נטען כי "הוצאות הניהול של תובענות אישיות יביאו לבזבוז כספים לשווא ולחוסר יעילות של המערכת המשפטית" וכי "גם גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת תובענה ייצוגית, ואין ספק כי נישומים רבים נמצאים במצב דומה למצבם של המבקשים, שכן המשיבה חולשת על שטחי בניה רבים". בכל הנוגע לאומדן גודל הקבוצה וסכום ההשבה נרשם כי "מספר החברים בקבוצה אינו ידוע למבקשים והוא קשה לאמדן משום שלמיטב בדיקת הח"מ לא פרסמה המשיבה נתון שישקף את היקף השטחים המשותפים שחויבו בארנונה". עוד צוין במסגרת הבקשה כי המבקש 1 הגיש השגה בנושא חיובו בגין שטחים משותפים, אשר נדחתה. על ההחלטה בהשגה הגיש ביום 2.2.14 ערר לוועדת ערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"). בסופו של דבר, כך מצוין בבקשה, הופחת שטח החיוב "במסגרת סיכום שנערך בין רגב לבין העירייה יום לפני דיון שהיה קבוע בערר שהגיש", כאשר המבקש 1 אינו יודע אם התיק בוועדת הערר נסגר או תלוי ועומד.

    

2. ביום 16.11.15 הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף של הבקשה לאישור. הטעם העיקרי שעמד בבסיס הבקשה הוא העובדה, שמדובר בתובענה הרלוונטית למספר מחזיקים בבניין אחד בלבד בתחום המשיבה. מדובר, כך נטען, ב- 19 נישומים אשר חויבו בארנונה בגין שטחים משותפים. המשיבה ציינה כי על פי הוראות צו הארנונה היא מוסמכת להטיל ארנונה בגין שטחים משותפים בנכסים מסוג בית מלון, קניון ובית אבות, ללא קשר להגדרת "שטח נכס" בצו הארנונה, אלא על פי סעיפים ספציפיים בצו. הנכס היחיד בעיר אשר חויב בארנונה בגין שטחים משותפים על בסיס הגדרת "שטח נכס" בצו הוא בניין המשרדים ברחוב רוטשילד 29. משעוסקת התובענה בנישומים ספורים בבניין אחד בלבד, אין מקום לאשרה כתובענה ייצוגית. לכל נישום תביעה בגין סכום כסף לא מבוטל ואכן, חלק מהנישומים כבר פתחו בהליכים משפטיים כנגד חיובם והגישו השגות ועררים. בחלק מהמקרים קיימות החלטות חלוטות של ועדות הערר, פשרות חתומות או הליכים תלויים ועומדים.

3. יחד עם הבקשה לסילוק על הסף הודיעה המשיבה על חדילתה מגביה על פי סעיף 9(ב) לחוק, מתוך רצון ליישם מדיניות אחידה בעיר. היא ציינה כי החדילה מיושמת בפועל מיום 1.9.15. המבקשים הודיעו בתגובה מיום 16.12.15 כי אכן, על פי בדיקתם, בוצעה הודעת החדילה וביקשו להגיש סיכומים בנושא גמול ושכר טרחה. המשיבה הודיעה כי היא עומדת על בקשתה לסילוק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף. ביום 3.1.16 ניתנה החלטה הקובעת כי משהוגשה הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, אין מקום לדון בבקשה לאישור וגם לא בבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לאישור, אשר במהותה מהווה תגובה לבקשה לאישור. הודעת החדילה התקבלה, כך שהבקשה לאישור נדחתה. נקבע שהצדדים יגישו סיכומיהם בנושא גמול ושכר טרחה, כאשר במסגרת זו יטענו כל טענה רלוונטית.

   טענות הצדדים

4. המבקשים טוענים כי הגשת הבקשה חשפה מצב של אפליה. מתגובת המשיבה עלה כי רק בניין אחד בעיר, הבניין בו מצויים נכסי המבקשים, חויב בתשלום ארנונה בגין שטחים משותפים ולא הוצג כל הסבר לכך. אף בקרב בעלי הנכסים באותו הבניין הייתה אפליה והחיוב בגין שטחים משותפים לא הוטל על כולם. אילו היו המבקשים בוחרים בדרך של הגשת תביעות פרטניות הרי שהמשיבה הייתה עשויה בעתיד לחייב בניינים חדשים בארנונה לגבי שטחים משותפים, מה שיקשה עליה לעשות כעת. המשיבה התנהלה בחוסר תום לב כלפי המבקש 1 במסגרת הדיונים בוועדת הערר, כאשר הפחיתה את חובו יום לפני הדיון שנקבע, אך לא ביטלה לחלוטין את החיוב בגין שטחים משותפים. ההליך הייצוגי היה ההליך היעיל והמתאים ביותר לשינוי התנהלות המשיבה והפסקת גביית היתר ורק לאחר הגשת הבקשה החליטה המשיבה ליישם מדיניות שוויונית. באשר לשיקולי תפוקה, הרי שהגשת הבקשה לאישור הביאה להפסקת גביית היתר. באשר לשיקולי תשומה, נדרשה בחינה משפטית של דיני הארנונה ודיני התכנון והבניה והשקעת זמן על מנת להציג פרשנות המנוגדת לזו של המשיבה. המבקשים נטלו על עצמם סיכון בהציגם פרשנות זו. באשר לשיקולי הכוונה ציבורית, הבקשה הביאה לשינוי המדיניות ולהפסקת חיוב היתר. את סכום התועלת הכספית לקבוצה יש לחשב על פי כלל השטחים המשותפים בבניין (1697 מ"ר). על פי תעריף של 335 ₪ למ"ר, מדובר ב 568,495 ₪ חסכון לשנה אחת, 1,136,990 ₪ לכל תקופת התובענה. המבקשים עותרים לפסיקת גמול בסך 35,000 ₪ לכל מבקש ו – 200,000 ₪ שכ"ט עו"ד.