טפירו נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ

לפניי בקשה לאשר את הסדר הפשרה שגיבשו הצדדים, לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

א)אחד המוצרים שהמשיבה מייצרת ומשווקת הוא משקה חלב באריזת קרטון שריכוז השומן בו אחוז אחד, ושעל-גבי אריזתו מצוין כי הוא „מועשר בסידן ובויטמין D“ (על פאה אחרת של האריזה נכתב גם: „דל נתרן“, „מכיל ויטמין 12B“, „תוספת סיבים תזונתיים“ ו„חלבון מזין“). המבקשת, אשר ביקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד המשיבה, גרסה כי משך תקופה מסוימת היה ריכוזו של ויטמין D במשקה (להלן: המוצר) אותו ריכוז שיצרני החלב מוסיפים בלאו הכֵי לחלב ששיעור השומן בו 1% מכוח תקן ישראלי ת"י 284 – חלב פרה לשתייה (להלן: התקן). עובדה זו, אליבא דמבקשת, לא הייתה ידועה לצרכן. מכיוון שמחיר המוצר עולה לטענתה בשלושה שקלים ויותר על מחירו המפוקח של חלב שאינו מועשר, הסיקה המבקשת כי המוצר נועד להתגבר על הפיקוח. לתמיכה בטענתה כי המשיבה מדרבנת את לקוחותיה לקנות את המוצר הציגה מאמרים פרי עטן של „צוות דיאטניות תנובה“ בנושאי תזונה צמחונית וטבעונית, ויטמינים ומינרלים שפורסמו באתר המרשתת שלה. שם צוין כי ויטמין D, אשר נחוץ לגוף האדם לצרכים כאלה ואחרים, מצוי בין היתר בחלב מועשר.

המבקשת ביקשה לקבל כי המשיבה הטעתה את הצרכנים והפרה את חובת הגילוי כלפיהם, לפי סעיפים קטנים (1)–(5) ו-(11) לסעיף 2(א) וסעיפים קטנים (א) ו-(ב) לסעיף 4(א), בהתאמה, לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981. נוסף על כך טענה להפרת החובה לנהוג בתום לב, לפי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, לפני כריתת החוזה ואחריה. היא תבעה להשיב לחברי הקבוצה חצי מההפרש בין מחירו של המוצר לבין מחירו של חלב 1% שמחירו מפוקח. נזק נוסף אשר נטען שנגרם להם התבטא בפגיעה באוטונומיה של הרצון, וליתר דיוק – ביכולת להחליט מה יצרכו. פגיעה זו יצרה את התחושה שרומו, אשר גררה אחריה כעס ואת אבדן האמון ביצרניות מזון. המבקשת חידדה כי הייתה בוחרת לקנות את החלב שמחירו מפוקח אילו נודע לה שהמוצר אינו מועשר בוויטמין D כמוצג. ההטעיה פסקה, הדגישה, כאשר הוכפל שיעורו של הוויטמין במוצר – בתאריך 11.02.14, כך התברר בתשובת המשיבה לבקשה. בצעד זה שנקטה המשיבה המבקשת רואה הודאה בהטעיה ובהפרה של חובות הגילוי.

המשיבה ענתה כי בשום שלב לא ניסתה ליצור את הרושם שריכוז הוויטמין D במוצר רב מזה שבחלב דל-שומן אשר אינו מועשר, ובכלל היא סבורה שאין מקום להשוואה בין השניים. אף כי כפרה בתחולתו של התקן על משקאות חלב כגון המוצר, היא הסבירה ששם התואר „מועשר“ כשר לא רק בגלל הוויטמין אלא גם בשל הוספתם של הסיבים התזונתיים וריכוז הסידן המוגבר (80% יותר מבחלב רגיל); על אריזות חלב שאינו מועשר, לעומת זאת, התקן מורה לה לציין: „הוספו ויטמינים A ו-D להשלמת ריכוזם כבחלב רגיל“ בזו הלשון. הגיונה של הוראה זו נעוץ לטענתה בסברה שרווחה בעבר – אך הופרכה בראשית האלף – כי חלב 3% מכיל ויטמין D בריכוז המצוין בתקן לפני ששיעור השומן בו מופחת לאחוז. להשקפתה, מאחר שבחרה לכנות את המוצר בשם שאינו נזכר בתקן ולהוסיף לו חומרים שהתקן אינו מציין (לרבות חומר מייצב, יוער אגב אורחא), הוראות הדין בדבר סימון התוספות בחלב לסוגיו אינן מחייבות אותה (בהקשר זה הסתמכה על ת"צ [מחוזי חי'] 57403-02-14 אורן נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פסקה פט [פורסם באר"ש, 20.08.2015]). בראות עיני המשיבה אין להישמע לטענה כי הצרכן לא ידע אילו רכיבים מוצר מכיל אם כל הפרטים הנחוצים רשומים על אריזתו, ומצופה שיעיף מבט בה. מעבר לכך, לפי המשיבה, אין תשתית לטענה – למשל סקר – כי דווקא הוויטמין הוא שדחף את הצרכנים לבחור במוצר.

לזה הוסיפה המשיבה כי ההפרש במחירים שטענה לו המבקשת מופרז, כי לה אין שליטה במחירים שבהם הקמעונאים מוכרים את מוצריה לצרכן וכי היא אינה זוכה בהפרשים. לשיטתה מי שצרך מוצר מועשר כפי שציפה וכפי שנכתב על אריזתו, לא אונה לו נזק ואין הוא זכאי להשבת התשלום ששילם, ומי שקרא את הכתוב על הקרטון – כלל אינו יכול להיות חבר בקבוצה. לטענה לנזק לא-ממוני אין הצדקה בענייננו, לדעתה. ככל שהדברים אמורים בהכפלת שיעורו של ויטמין D במוצר, מ-0.5 מיקרוגרם ל-1 מיקרוגרם לכל 100 מיליליטר חלב, המשיבה טענה כי המניע לכך היה החלפתו הקרבה של התקן. היא הפנתה לטיוטת גרסה לתקן שבה הריכוז הכפול הוא המחייב.

על כך שהמוצר מועשר בסידן ובסיבים תזונתיים לית מאן דפליג. בתשובה לטענות המשיבה ציטטה המבקשת מטענות המשיבה בהליך אחר, שסב על סימונו של חלב 1% רגיל. שם נטען כי ריכוזו של ויטמין D אשר נוסף למוצר אינו גבוה. המבקשת הטעימה כי בלתי אפשרי להשוות את המוצר לחלב שאינו מועשר, מפני שעל אריזת החלב הרגיל לא נכתב מה שיעורו המדויק של הוויטמין בו, והצביעה על שמו של המוצר כדי להראות שגם תוספת הסיבים התזונתיים בו זניחה. כמו-כן טענה שלפי לשון התקן הוספת הוויטמינים לחלב אינה העשרה.

ב)בדיון הראשון נראה שהתיק הולך לקראת הכרעה והוא נקבע לשמיעת הראיות, אך בה בעת הודיעו הצדדים שיפתחו במגעים. זמן קצר לפני הדיון דיווחו כי הסכימו לסיימו בדרכי שלום, ומאוחר יותר הגישו את ההסכם. הוסכם בו שההסדר יחול על קבוצה שתכלול „כל צרכן אשר רכש את המוצר [...] מיום 21.7.2007 (7 שנים קודם להגשת הבקשה לאישור) עד לחודש פברואר 2014 (מועד שינוי הרכב המוצר)“. בעיקרי ההסכם התחייבה המשיבה:

1.שריכוז הוויטמין D במוצר יהיה רב מזה שבחלב אשר שיעור השומן בו אחוז אחד ושמחירו מפוקח, כל זמן שנכתב על אריזתו כי הוא מועשר בסידן ובאותו ויטמין. הסכמה זו גובשה על רקע ההכרה שבשנים האחרונות שיעור הוויטמין במוצר הוא כפליים משיעורו בחלב שאינו מועשר. היא כפופה לשינויים שיחולו בדין ובייחוד בתקן.

2.לפצות את הקבוצה, בתוך 18 חודשים מהיום, בתרומה לארגון לתת – סיוע הומניטרי ישראלי ממגוון המוצרים מתוצרתה. הוסכם שערך התרומה מיליון ש"ח, וחישובה מבוסס על מחירי המוצרים הממוצעים לצרכן שתפרסם החודש StoreNext.

מששונָה שיעורו של הוויטמין במוצר נותרה על המדוכה הסוגיה המרכזית של פיצוי החברים, וכאשר הוגש הסכם הפשרה ביקשתי לדעת כיצד חושב סכומו. בתגובה עמדו הצדדים על ההיבטים המשפטיים שבעטיים קשה לכמת נזק ונכון לערוך אומדנה. בדיון שנקבע לפניי טענה באת-כוח המשיבה כי הסידן והסיבים התזונתיים, נוסף לשיעור השומן בחלב, הם הסיבה שהצרכנים בוחרים במוצר. בהודעת הצדדים שהוגשה לאחר מכן נכתב כי לשם פשרה הניחו הצדדים ששיעור הצרכנים אשר ביכרו את המוצר בגלל הוויטמין D, ולא בגלל הכמות הנוספת של סידן וסיבים תזונתיים, הוא חמישה אחוזים. באי-כוח הצדדים הבהירו כי סכום הפשרה נגזר מנתונים שמקורם בהליך אחר אשר היו בידי בא-כוח המבקשת, ולפיהם בתקופה הנוגעת לתובענה נמכרו עשרים מיליון קרטוני חלב. המבקשת ביקשה פיצוי על סך 1.50 ₪ לקרטון, ובשביל להגיע לעמק השווה הוסכם על שקל אחד. מכאן ההנחה לצורכי המשא-ומתן כי מיליון יחידות של המוצר נרכשו רק משום שהוא מכיל את הוויטמין, ושווי הפיצוי – בהתאמה.