1.בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניין "חיוב מוגדל" המוטל על נוסעי הרכבת הקלה בירושלים, בגין נסיעה בלא כרטיס מתוּקף.
רקע
2.החל מיום 19.8.11 פועלת בירושלים רכבת חשמלית קלה להסעת המונים, מכוח הסכם זיכיון עליו חתומה המשיבה (להלן – סיטיפס) עם מדינת ישראל (להלן – הרכבת הקלה). הלכה למעשה, ובהתאם להוראות הסכם הזיכיון, מופעלת הרכבת הקלה בידי קבלן הפעלה מטעם סיטיפס.
3.התשלום עבור הנסיעה ברכבת הקלה נעשה באופן שונה מכפי שהיה מקובל בתחבורה הציבורית בעיר ובארץ קודם לכן. כך, בניגוד למה שהיה מקובל, על האדם המעוניין לנסוע ברכבת הקלה, לרכוש קודם לעלייה לרכבת הקלה "חוזה נסיעה" בכרטיס נייר חד פעמי או באמצעות כרטיס "רב קו", המאפשר טעינות חוזרות, או לחלופין לרכוש כרטיס "חופשי חודשי". את הכרטיס יש להעביר במכונת תיקוף הנמצאת בקרון הרכבת הקלה, מיד עם העלייה לקרון (סעיף 16 לפקודת מסילות ברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן – פקודת מסילות הברזל)). לא קיימת בקרה בכניסה לרכבת הקלה אודות רכישת הכרטיס ואודות תיקופו, ולא ניתן לרכוש את הכרטיס לאחר העלייה לרכבת הקלה, בקרון הרכבת. הרכבת הקלה היא, אפוא, "מערכת הסעת המונים פתוחה", אשר מאפשרת לנוסעים לעלות לרכבת באופן חופשי כנגד רכישת כרטיס מראש ותיקוּפו בקרון הרכבת. הבקרה על ביצועם של תשלום בגין הנסיעה ותיקוּף כדין נעשית באופן מדגמי ובדיעבד, באמצעות פקחים הפוקדים מעת לעת את קרונות הרכבת ובודקים אם בידי כל אחד מן הנוסעים כרטיס מתוּקף כדין.
4.אדם הנוסע ברכבת ללא כרטיס או ללא כרטיס מתוּקף, מחויב לשלם את דמי הנסיעה בתוספת "פיצוי כספי" (סעיף 17א לפקודת מסילות הברזל). שיעור הפיצוי הכספי ברכבת הקלה נקבע על ידי שר התחבורה על סך של 180 ₪ (תקנה 23 לתקנות מסילות הברזל (הוראות שונות – מסילת ברזל מקומית), תשע"ב-2011 ; להלן – תקנות מסילות הברזל (הוראות שונות)). על פי הוראת סעיף 17 לפקודת מסילות הברזל, דמי הנסיעה והפיצוי הכספי ישולמו לפקיד הרכבת (דמי הנסיעה בתוספת הפיצוי הכספי מכונים בפקודת מסילות הברזל "החיוב המוגדל", וכך הם יכונו להלן). אם לא שולם החיוב המוגדל על אתר, מוסר פקיד הרכבת לחייב בתשלום דרישה בכתב לפרוע את החיוב המוגדל.
5.על פי הוראת תיקון מס' 7 לפקודת מסילות הברזל (שחוקקה ביום 12.11.12, כחצי שנה לאחר המועד בו הוגשה התובענה), ניתן לחלוק על חיוב מוגדל בהשגה שתוגש לבעל היתר להפעלת הרכבת ועל החלטה בהשגה זו ניתן לערור לפני ועדת ערר המוקמת בידי שר התחבורה ושר האוצר (סעיף 46ב1 לפקודת מסילות הברזל). עובר לתיקון זה, אדם שסבר שחויב שלא כדין, יכול היה לפנות רק אל בעלת ההיתר, סיטיפס, שקיימה מנגנון פנימי לבירור השגות כנגד חיובים מוגדלים, ולא אל ועדת הערר שטרם כוננה בדין.
6.כאמור, החל מיום 19.8.11 מסיעה הרכבת הקלה נוסעים, אולם בתחילה נעשתה ההסעה ללא תשלום. ביום 30.11.11 ניתן אישור משרד התחבורה להפעלת מערכת הכרטוס. אישור זה פורסם בילקוט פרסומים מיום 1.12.11 (נספחים 1 ו-2 לתשובת סיטיפס), וממועד זה נגבה תשלום בגין הנסיעה ברכבת הקלה.
7.על רקע זה, פנו המבקשים בבקשה לאישור תובענה כייצוגית בטענה כי סיטיפס גובה חיוב מוגדל שלא כדין, בין אם על שום שהתקנות שקבעו את שיעור החיוב המוגדל לוקות בחוסר סבירות קיצוני, העולה כדי חריגה מסמכות, ובין אם על שום שסיטיפס מיישמת את התקנות באופן לקוי ולא ראוי. במסגרת זו, פורט עניינם של שבעת המבקשים, שלהשקפתם, חויבו בחיוב מוגדל שלא כדין, תוך שהם מוסיפים וטוענים כי פניית הפקחים אליהם ברכבת הקלה נעשתה בצורה לא ראויה, שלא בנימוס, כמחויב בהתאם לדין (תקנה 7 לתקנות מסילות הברזל (הוראות שונות)), וגרמה להם עוגמת נפש ואי נעימות רבה. כך, המבקשת מס' 1, גב' שושנה רז, מציינת כי ביום 29.3.12 עלתה על הרכבת הקלה בסמוך למקום עבודתה והעבירה את הכרטיס במכשיר התיקוף, ואזי נדלקה נורה צהובה (כפי שיובהר בהמשך, במכשיר התיקוף נדלקת נורה ירוקה כאשר התיקוף מבוצע ומושלם, ונורה אדומה כאשר יש תקלה ואין תיקוף מושלם). או אז, העבירה את הכרטיס במכשיר התיקוף פעם שנייה ושוב הבהבה הנורה. בשעה שעלו הפקחים לרכבת, היא פנתה אליהם בציון העובדות הנ"ל, אך לטענתה, אלו נהגו בה שלא בכבוד ורשמו לה דו"ח; המבקשת מס' 2, גב' יעל הלוי, מציינת כי ביום 18.2.12 עלתה לרכבת כשבידיה כרטיס "חופשי חודשי", אותו ניסתה להעביר במכשיר התיקוף, אך המכשיר לא הגיב. בעקבות כך, סברה שאין צורך להעביר כרטיס "חופשי חודשי" במכשיר התיקוף ואזי הושת עליה חיוב מוגדל והיא נאלצה לרדת מן הרכבת. גב' הלוי מציינת, כי לאחר שהוצא הדו"ח, אמר לה הפקח שעליה להתקשר אל המשיבה ואזי אותו דו"ח יבוטל, וכי הוא רשם את הדו"ח משום שאין לו שיקול דעת בעניין וכך הונחה לעשות; המבקש מס' 3, מר אופיר ניזרי, מציין כי ביום 18.3.12 ביקש לרכוש כרטיס לרכבת הקלה ולמטרה זו הכניס למכשיר שטר של 20 ₪, אך המכונה לא משכה את השטר, כך שהוא פנה לטעון את כרטיס ה"רב קו" שברשותו באמצעות תשלום בכרטיס אשראי. את כרטיס ה"רב קו" הוא תיקף ברכבת, אך כשהכרטיס נבדק בידי הפקחים, הם טענו כי הוא לא שילם עבור הנסיעה, ושלושה פקחים "כיתרו" אותו וחסמו את דרכו. על אף שהסביר להם כי מדובר בטעות, עמדו על דבריהם, והונפקה לו דרישה לחיוב מוגדל; המבקשת מס' 4, גב' סמדר אדלשטיין, מציינת כי ביום 29.1.12 עלתה לרכבת הקלה כשבידיה כרטיס "רב קו" טעון, אותו העבירה במכונת התיקוף. בעת ההעברה, נדלקה במכונת התיקוף נורה אדומה, ולפיכך ניגשה המבקשת 4 אל הפקחית שהייתה במקום, אשר הסבירה לה כי נראה שמדובר בהטענה שנעשתה קודם שהחל התשלום על נסיעות ברכבת הקלה וכי הכרטיס טוב לשימוש בנסיעה באוטובוסים בלבד. המבקשת 4 החליפה דברים עם אותה פקחית, ואזי הצטרפו אליה שלושה פקחים נוספים וכל אלו דרשו מהמבקשת 4 להציג לפניהם תעודת זהות. המבקשת 4, מצדה, ביקשה לשלם עבור הנסיעה או לרדת מן הרכבת, אך הם עמדו על כך שיינתן לה "קנס", מילה שהשימוש בה הכניס את המבקשת 4 לשוק ולהלם. מבקשת זו מציינת כי הפקחים ציינו לפניה, כי בכל מקרה של תקלה, עליהם לרשום לנוסע קנס ואסור להם להפעיל שום שיקול דעת; המבקשת מס' 5, גב' אביגיל שפרין, עלתה לרכבת הקלה ביום 14.3.12, כשעמה עגלה ובה בנה התינוק. המבקשת 5 תיקפה את כרטיס ה"רב קו" עבור נוסע אחד בלבד, משום שידעה שתינוקות אינם חייבים בכרטיס. הפקח במקום אמר לה "שיצא חוק חדש שצריך לשלם כרטיס גם עבור עגלת התינוק". בהמשך לדין ודברים שהיה בינה לבין הפקח, הוא אמר לה, לדבריה, שהוא יעזור לה וביקש כי תמסור לו את תעודת הזהות שלה. המבקשת 5 עשתה כן, ואזי הנפיק לה הפקח דרישת חיוב מוגדל, אך אמר לה שהיא תוכל לבטל אותה. המבקשת 5 הציעה לשלם עבור הנסיעה או לרדת מן הרכבת, ואף ביקשה לקבל את תעודת הזהות לידיה, ובשלב זה הגיעו למקום פקחים נוספים שלא נשאו תגי זיהוי והם לא החזירו לה את תעודת הזהות. המבקשת 5 התחילה לבכות בגלל הלחץ, והפקחים צחקו עליה; המבקשת מס' 6, גב' דפנה אברבוך, עלתה לרכבת הקלה ביום 22.2.12, כשבידיה כרטיס חד פעמי, שנרכש יום קודם לכן (ב - 21.2.12). כשהעבירה היא את הכרטיס במכונת התיקוף, גילתה כי הוא איננו נקרא. או אז, פנתה אל הפקח מיוזמתה, וזה הנפיק לה דרישה לחיוב מוגדל. משירדה מן הרכבת, חיפשה בתחנה כיתוב האוסר שימוש בכרטיס שנרכש שלא ביום הנסיעה, ולא מצאה הוראה שכזו. לטענת המבקשת 6, בעקבות זאת היא ניסתה להתקשר למשרדי סיטיפס כדי לברר איך מגישים ערעור, ולא זכתה למענה מספק. או אז, שלחה מכתב אל סיטיפס, שלא נענה (מבקשת מס' 7 לא התייצבה לחקירה על תצהירה והוא נמחק).
8.המבקשים כולם מציינים כי חוו אי נעימות, כעס, תסכול, עוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב בגין האירועים הנזכרים. בגין כך, דרשו הם סעד של ביטול החיובים המוגדלים שהושתו מאז הקמת הרכבת הקלה וכן החזר תשלומים שנעשו בגינם, כמו גם פיצוי בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני בסך של 3,000 ₪ לכל מי שהושת עליו חיוב מוגדל.
9.בתשובה לכך, טענה סיטיפס כי החיוב המוגדל נגבה מכוח סמכות מפורשת שניתנה לכך בהוראות הדין, הוראות שנועדו לשרת תכלית ראויה, ומכל מקום אין להתיר תקיפתן העקיפה במסגרת דנן. בנוסף, התייחסה סיטיפס לעניינם הפרטני של המבקשים השונים, ופירטה מדוע נהגו הפקחים כפי שהיו מחויבים על פי דין, שעה שהושת על המבקשים חיוב מוגדל משום שלא היה בידי מי מהמבקשים כרטיס מתוּקף. בהתייחס למבקשת 1, גב' שושנה רז, נטען כי מגרסתה שלה עולה כי היא לא ביצעה תיקוף של הכרטיס, משום שכפי שהיא מציינת, נדלקה נורה צהובה במכונת התיקוף, ולא נטען כנגד כך כי נדלקה נורה הירוקה המלמדת על תיקוף כדין. עוד צוין, כי פלט התיקופים של מבקשת זו, מלמד כי בבוקר יום האירוע, בשעה מוקדמת יותר, תוקף כרטיס ה"רב קו" של מבקשת זו, כך שמערכת התיקוף ידעה "לקרוא" את כרטיס ה"רב קו" של המבקשת 1, כאשר היא אכן העבירה אותו לצורך תיקוף; בהתייחס למבקשת 2, גב' יעל הלוי, נטען כי גם מדבריה שלה ניתן ללמוד כי נסעה ברכבת הקלה ללא קיום חובת התיקוף, שכן היא עצמה מציינת כי העבירה את כרטיס ה"חופשי חודשי" שלה במכשיר התיקוף, ללא שהמכשיר הגיב לכך, והמשיכה בנסיעתה אף שלא הצליחה לתקף את הכרטיס; בהתייחס למבקש 3, מר אופיר ניזרי, צוין כי הלכה למעשה, הוא לא השלים את טעינת כרטיס ה"רב קו" בטרם עלה לרכבת הקלה, ובהתאם נאמר במכתב חברת האשראי שצורף כנספח י' לבקשה, כי עסקת התשלום שביקש מבקש 3 לבצע לשם טעינת ה"רב קו" הנטענת, "לא חויבה בפועל", כך שמדובר בנסיעה ללא תשלום; בהתייחס למבקשת 4, גב' סמדר אדלשטיין, הוסבר כי זו טענה את כרטיס ה"רב קו" שלה אצל "אגד", באמצעי כרטוס שאינם מתאימים לנסיעה ברכבת הקלה, כך שגם זו נסעה, למעשה, ללא תשלום בגין הנסיעה ברכבת הקלה; בהתייחס למבקשת 5, גב' אביגיל שפרין, נטען כי החובה לשלם עבור עגלת ילדים שאיננה מקופלת נקבעה בדין (צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה בקווי השירות באוטובוסים ומחירי נסיעה ברכבת מקומית), תשס"ג-2003), וכי דרישה זו אף פורסמה בכרזות מטעם סיטיפס, כמו גם באתר האינטרנט של סיטיפס וחומר ההסברה שחולק בתחנות הנסיעה של הרכבת הקלה, כך שגם מבקשת זו נסעה, למעשה, ברכבת הקלה שלא כדין; בהתייחס למבקשת 6, גב' דפנה אברבוך, צורפו מספר פרסומים אשר יפורטו להלן, בהם יידעה סיטיפס את הנוסעים בכך שכרטיס נסיעה בודד תקף ליום הרכישה בלבד. הוסבר כי הדבר נעשה למניעת הונאה ו"מחזור כרטיסים" בידי נוסעים שירכשו כרטיס חד פעמי וייסעו ברכבת הקלה פעמים רבות כשהוא בידיהם, ללא תיקוף, כך שגם כאן מדובר בנסיעה שלא כדין. עם זאת, הוסיפה סיטיפס כי הלכה למעשה, החיוב המוגדל לגבי מבקשות 2, 4, 6 ו-7, בוטל בידיה לפנים משורת הדין, כך שאין להם עילה אישית. בהקשר זה נטען, כי אין מקומן של טענות פרטניות כנגד חיוב מוגדל זה או אחר שהושת על נוסע בזמן מסוים, כמו גם טענה כנגד התנהגות לא הולמת של פקיד רכבת זה או אחר, בגדרי תובענה ייצוגית. מדובר בעניינים שיש לבררם במסגרת פרטנית, כפי שנעשה לא אחת בבית המשפט לתביעות קטנות, ולא בהליך דנן.