ביום 12.11.15 קבלתי את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, וקבעתי שהקבוצה שבשמה תנוהל התביעה הייצוגית היא "כל מחזיק בנכס שאינו למגורים בשטח עירית נשר אשר בעסקו קיימים גלריה או יציע ואשר מחוייב בארנונה בעד שטחים אלו". עם זאת, קבעתי באותה החלטה ש"אין צורך להגדיר כעת את הגלריות השונות, וניתן להותיר זאת להליך בירור התביעה הייצוגית עצמה. אפשר שמתוך כל העונים להגדרה זו תתקבל התביעה הייצוגית של חלק מהם, כגון אלו שהשימוש שנעשה על ידם בגלריה טפל לשימוש העיקרי של העסק, או כל הגבלה אחרת. בשלב זה, די לומר שקיימת כהן שאלה משפטית משותפת לקבוצה, שסביר שתוכרע לטובת הקבוצה, או חלק ממנה."
בהתאם להחלטה זו נעשה על ידי ניסיון לגבש הסכמה בין הצדדים בדבר הגדרת הגלריה או היציע שאינם "חלק מהשטח הבנוי של מבנה", שלא צלח. לאחר מכן הועלו טענות הצדדים, והם הגישו גם טענות בכתב לפי החלטתי מיום 1.2.16. למעשה הנתבעת לא הציעה כל הגדרה אלא הכרעה לפי כל גלריה וגלריה לפי "מבחן השכל הישר או ההגיון הפשוט". דחיתי הגדרה זו. גם ההגדרה שהוצעה על ידי התובעת אינה מושלמת, אבל קבעתי שזו הגדרה שניתן לעבוד איתה ועל כן אני מאמץ אותה. לפי החלטתי מיום 15.3.16 קבעתי אפוא שהגדרת הקבוצה היא "בעלי נכסים שלא למגורים בתחום עיריית נשר המחויבים בתשלום ארנונה עבור גלריה, שהיא המפלס המצוי בתוך חלל הקומה שמשתרע בחלקה העליון של הקומה, בין ריצפת הקומה ועד לראשית תקרתה המקורה, והיקף רצפתו קטן מהיקף רצפת הקומה, והגישה אל החלל הינה מתוך ריצפת הקומה".
במקביל התנהלו הליכי ערעור על החלטתי מיום 12.11.15, ובאותו יום שבו קבעתי הגדרה חדשה לקבוצה, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (השופטת א. חיות). על פי פסק הדין מיום 15.3.16, נדחתה הפרשנות של הנתבעת, לפיה ניתן לגבות מכח צווי הארנונה ארנונה בגין כל קונסטרוקציה או מתקן המחוברים חיבור של קבע למבנה, או שהמחזיק מפיק מהם תועלת כלכלית. נקבע, שלא כל דבר המחובר חיבור של קבע לנכס או שמחזיק הנכס מפיק ממנו תועלת כלכלית, ייחשב בהכרח לחלק משטחו הבנוי של הנכס, אם הדבר לא נקבע מפורשות בצווי הארנונה.
בית המשפט העליון קבע שישנם גלריות ויציעים שאינם אלא תחליף מדף להנחת דברים, והם אינם מגבילים את השטח הבנוי של הנכס, וסביר לכאורה שייקבע שהם אינם מהווים חלק מהשטח הבנוי של הנכס, אם הדבר לא נקבע מפורשות בצווי הארנונה. לכן העירייה אינה רשאית לחייב בגינם בתשלום ארנונה. מנגד, נקבע שדומה שלא יכול להיות ספק שגלריה או יציע היוצרים חדר נוסף בנכס שבו נבנו לשימוש המחזיקים בו, מהווים חלק מהשטח הבנוי של הנכס שניתן לחייבו בארנונה. בתווך קיימים מקרי ביניים, כדוגמת המקרה הנדון בעניין זה שבו מדובר על גלריה ששטחה כ-50 מ"ר בקירוב המשמשת לאחסון אשר לגביה קיים ספק אם היא מגדילה את שטחו של הנכס. על כן קבע בית המשפט העליון שבניגוד לקביעה שקבעתי בהחלטה נשוא הערעור "ישנם גלריות ויציעים המגדילים במובהק את השטח הבנוי של הנכס בו הוקמו ומהווים חלק מהמבנה, ועל כן, ניתן לחייב בגינם בארנונה גם על פי צו הארנונה של העירייה בנוסחו הנוכחי". למרות ההבנה הפשוטה שלי את החלטתי, עלי לקבל את קביעת בית המשפט העליון, שדברים אלה הם בניגוד לדברים שקבעתי בהחלטה נשוא הערעור.
בהמשך קבע בית המשפט העליון, כי האישור שניתן לתובעת לנהל תובענה יצוגית נגד העירייה בשם כל מחזיקי הנכסים העסקיים שחויבו בארנונה בגין גלריה או יציע, הינו גורף מדי, ולוכד ברשתו גם יציעים וגלריות מהסוג שלגביו דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שניתן לחייב בארנונה. על כן התקבל הערעור במובן זה שהתיק הוחזר אליי על מנת שאקבע אמות מידה מבדילות, ולו לכאוריות וראשוניות, אשר לפיהן ניתן להבחין בין גלריה או יציע המגדילים במובהק את שטח הנכס בו ניבנו ואותן אין מקום לכלול בתובענה היצוגית מלכתחילה, ובין גלריה או יציע אשר לגביהם קיים סיכוי סביר כי בסופו של יום, ועל פי אותן אמות מידה לכאוריות ייקבע שאינם מגדילים את שטח הנכס שבו ניבנו, או שייקבע כי הם מצויים בתווך שבין שני הסוגים המובהקים, ועל כן בשל הספק הקיים לגביהם לא ניתן לחייב על פי הצו הקיים ללא צו מפורש. כמו כן נקבע שעלי להוסיף ולקבוע אם על פי אמות המידה הלכאוריות שייקבעו, יש למשיבה עילת תביעה אישית נגד העירייה.
כאמור, כפי שאני הבנתי את החלטתי מיום 12.11.15, הגדרת אמות המידה לאבחנה בין הגלריות והיציעים השונים לא הסתיימה באותה החלטה, ולמעשה הסתיימה בהחלטה מיום 15.3.16, שעליה לא הוגש עדיין ערעור. כפי שאני מבין את פסק דינו של בית המשפט העליון, עלי לשוב ולבחון את החלטתי מיום 15.3.16, לאור הקביעות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון מאותו יום, והתיק הוחזר למצב שלפני קבלת הבקשה לאישור התובענה היצוגית, כך שעלי לקבוע אם לתובעת עילת תביעה אישית בהתאם לאמות המידה לאבחנה בין הגלריות והיציעים השונים, ואם אכן כך הוא, תאושר התביעה היצוגית.
אמות המידה שנקבעו בהחלטתי מיום 15.3.16 הן שגלריה שאינה חלק מהשטח הבנוי, או שספק אם היא חלק מהשטח הבנוי, היא מפלס המצוי בתוך חלל הקומה, בחלק העליון של הקומה, בין ריצפת הקומה לראשית התקרה המקורה, והיקף ריצפתו קטן מהיקף ריצפת הקומה, והגישה אליו מתוך ריצפת הקומה.
בהתאם לכך שמעתי את טענות הצדדים בדיון ביום 21.4.16. ב"כ התובעת טען שיש להוסיף לאמות המידה להגדרת מה שאינו נכלל בשטח הבנוי, כל גלריה או יציע שגובהם אינו עונה על הרף המינימלי של חדר לפי דיני התכנון והבנייה. לעומתו טענה ב"כ הנתבעת, כפי שטענה קודם להחלטתי מיום 15.3.16, שיש להחליט לגבי כל גלריה לחוד אם היא מגדילה את השטח או לא, ומי שצריך לעשות זאת הוא מודד. הסבתי את תשומת ליבה של ב"כ הנתבעת לכך שטענותיה לא השתנו לפני ואחרי פסק דינו של בית המשפט העליון, וביקשתי לדעת איזה הנחיות יש לתת למודד כיצד לקבוע מהי גלריה או יציע שאינם חלק מהשטח הבנוי. אז טענה ב"כ הנתבעת שיש להנחות את המומחה "שמדובר בגלריה שלא נבנתה על פי היתר, כי אם נבנתה על פי היתר, ממילא היא שטח בנוי. אין זה אומר שמה שנבנה לא בהיתר הוא לא בר חיוב. אלא זה בא לצמצם באופן ניכר את העבודה. לגבי יתר המקרים שהם לא בהיתר, צריך לעשות בדיקה שבית המשפט יתן את ההוראות לגביה". לאחר מכן הבהירה שהכוונה היא שיש לבדוק אם בניית הגלריה נלקחה בחשבון כחלק מאחוזי הבנייה.
יש לציין את הברור מאליו גם לדעת בית המשפט העליון, שכל קונסטרוקציה שבתוך החלל של המבנה, שאינה מחוברת חיבור של קבע לקירות המבנה, אינה חלק מהשטח הבנוי אלא דומה יותר למדף. בית המשפט העליון קיבל את המסקנה שלי, שלא כל מה שמחובר חיבור של קבע ייחשב כחלק מהשטח הבנוי, ומקל וחומר כל מה שלא מחובר חיבור של קבע בוודאי שאינו חלק מהשטח הבנוי. מכיוון שכפי שקבעתי מבחינה עובדתית, ובית המשפט העליון לא שינה זאת, מדובר במקרה שלפניי בקונסטרוקציית מתכת נפרדת מהמשרד הבנוי הקיים בחלק העליון של חלל המבנה, שאינה נשענת עליו ואינה באותו מפלס, ומשמשת לאיחסון, זה בוודאי אינו חלק מהשטח הבנוי, אלא דומה יותר למדף, ונמצא בקצה הברור של אמות המידה. על כן אני קובע שלתובעת יש עילת תביעה אישית.