גלבוע נ' עיריית נתניה ואח'

המבקש הגיש בקשה להסתלקות מיתרת בקשתו לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 16 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "בקשת ההסתלקות", "בקשת האישור" ו"החוק" בהתאמה).

בקשת האישור הוגשה בגין שתי עילות. בגין אחת העילות ניתנה הודעת חדילה, וניתן בעניינה פסק דין חלקי.

עתה מבקש המבקש להסתלק מעילת התביעה הנוספת שעניינה היה השבה בגין אי חוקיות החיוב באגרות בניה בגין שטחי מרפסות שאינן מקורות.

המבקש טען כי בקשת האישור הוגשה על בסיס העמדה הרווחת בזמנו שתמכה בפרשנות המבקש. הבקשה הוגשה זמן קצר לאחר שמספר רשויות מקומיות אחרות הודיעו על חדילה מגביית אגרות בגין שטחי מרפסות לא מקורות. בית המשפט העליון הכריע בסוגיה בפסק דין מנומק (עע"מ 7367/15 שי אליה נ' הועדה המקומית לתו"ב (31.5.18) (להלן: "עניין שי אליה"). נוכח פסיקה זו מוגשת בקשת ההסתלקות.

המבקש ובא כוחו הצהירו גם שלא קיבלו ושלא יקבלו טובת הנאה כלשהי, בקשר להסתלקות המבקש מההליכים דנא.

המשיבות הביעו הסכמתה להסתלקות ואולם הן עומדות על פסיקת הוצאות. לטענתן נגרמו להן הוצאות ועמל בהכנת תשובה, המבקש נטל על עצמו סיכון של הוצאות עת הגיש את הבקשה. בבית המשפט העליון חויבו המבקשים בעניין שי אליה בהוצאות. יש להשית על המבקש סכום של 20,000 ₪ או למצער 15,000 ש"ח, וכך יצא שכל צד נושא בהוצאותיו, זאת בשל כך שהמשיבות חויבו (בהסכמה) בהוצאות בגין החדילה בעילה השנייה בסכום של 15,000 ₪.

המבקש ביקש שלא לחייבו בהוצאות ממספר טעמים:

נוכח ההלכה שחיוב בהוצאות עלול להרתיע מהגשת תובענות מוצדקות; המשיבות לא עמלו על התשובה שכן העתיקו טענות שהעלו כבר רשויות אחרו; החדילה הביאה תועלת לציבור ועל כן אין לאיין את שכר הטרחה והגמול ששולמו בעניינה; ההוצאות שנפסקו בעניין אליה היו בסך 10,000 ₪ מחצית מדרישת המשיבות כאן; ההליך בבית המשפט העליון כלל עמדה של היועמ"ש והגיע לשלב פסק דין. בענייננו לא התקיים דיון והוגשה הסתלקות; לב"כ המבקש נגרמו הפסדים כבר בכך שאינם מקבלים הוצאות ושהשקיעו שעות עבודה ללא כל שכר; לפי הפסיקה יש לפסוק הוצאות למבקש רק במקרים בהם בקשת האישור הוגשה בפזיזות או בהיעדר ראיות. לא זה המקרה. בקשת האישור הוגשה על סמך עמדה רווחת בזמנו של רשויות שונות וכן על בסיס עמדת משרד הפנים. כמו כן הבקשה הוגשה לאחר מספר הודעות חדילה של מספר רשויות בגין אותה עילה. היועמ"ש סבר בעמדתו כי הפרשנות של המבקש היא אפשרית.

לאחר שעיינתי בבקשת האישור, בתגובת המשיבה ובתשובת המבקש, ולנוכח הצהרת המבקש בתצהירו - אני מאשרת את ההסתלקות. בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל לא ראיתי מקום ליתן הוראות לפי סעיף 16(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נמחקת. תביעתו האישית של המבקש נמחקת אף היא.

אשר לחיוב המבקש בהוצאות –

אני מקבלת את עמדת המבקש כי אין קשר בין ההוצאות שנפסקו בגין חדילה מהעילה השנייה לבין ההסתלקות. העילה נושא החדילה הייתה עילה מוצדקת, ובהתאמה הסכימו המשיבות על תשלום שכר הטרחה והגמול.

אשר לטענות הצדדים לעניין ההסתלקות - בעניין שי אליה התייחס בית המשפט העליון לעמדת היועמ"ש שהוגשה בנושא המחלוקת בעניין אחר ודחה את הפרשנות לה טוען המבקש בענייננו. היועמ"ש סבר כי קיימות שתי פרשנויות אפשריות לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: "תקנות האגרות"). כל אחת מהפרשנויות מתבססת על סעיף אחר בתוספת השלישית בתקנות האגרות. לאחר הצגת העמדות הנוגדות, חיווה היועמ"ש את דעתו, כי יש להעדיף את פרשנותה של המשיבה שם לתקנות האגרות. היועמ"ש הבהיר שם בנוסף, כי עד למועד הגשת חוות דעתו, תמך משרד הפנים בעמדתו של המערער, אך גישתו הנוכחית של משרד הפנים, לאחר שהתקיים דיון בין הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים לבין הגורמים המקצועיים במשרד הפנים, תואמת את הפרשנות השנייה, לפיה יש לגבות אגרת בניה בגין בניית מרפסות, מקורות או שאינן מקורות. בעניין שי אליה חזר היועמ"ש על עמדתו האמורה.

כאמור המבקש גם טען כי לגבי אותה עילה הודיעו מספר רשויות על חדילה, טענה זו לא נסתרה על ידי המשיבות.

נוכח כל האמור לעיל, קרי האפשרויות הפרשניות, עמדתו של משרד הפנים לאורך זמן והודעות החדילה, אני סבורה כי אין זה המקרה לפסיקת הוצאות כנגד התובע הייצוגי.

על כן אינני עושה צו להוצאות.

הצדדים ישלחו עותק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות.