עאבדין ואח' נ' עירית ירושלים

בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (פרט 7 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות).

1. המבקשים הם תושבי מזרח ירושלים, המחזיקים בכלי רכב. במהלך השנים הרלוונטיות לבקשה עמדו לרשות החונים במקומות חניה מוסדרים בחלקה המערבי של ירושלים מספר אמצעי תשלום: מדחן, מדחן כרטיס, כרטיס חניה, "איזי פארק", ואפליקציות חניה סלולריות – פנגו וסלופארק. בכל הנוגע למזרחהּ, שונים היו פני הדברים. האפשרות לחנות באמצעות תשלום במדחן או במדחן כרטיס בוטלה ב-2007, כפי שיפורט בהמשך, ומי שביקש לחנות היה עליו לשלם את אגרת החניה בין באמצעות "איזי פארק" בין באמצעות אחת מאפליקציות החניה הסלולריות. החל מאוגוסט 2017 בוטלה אפשרות התשלום באמצעות מדחנים או מדחני כרטיס ברחבי העיר כולה. המבקשים לחנות היום בחניה מוסדרת, בין במזרח העיר בין במערבהּ, נדרשים לשלם עבורה באמצעות אפליקציה סלולרית או באמצעות "איזי פארק".

2. מלכתחילה הוגשה הבקשה שלפניי בהסתמך על שתי עילות. האחת, כאמור לעיל, בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה). האחרת, בעילה להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין כמס, אגרה, או כל תשלום חובה אחר (פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות). על יסוד פרט זה טענו המבקשים כי דו"חות החניה ששילמו בגין חניה במקומות מוסדרים במזרח העיר מבלי ששילמו עבורה – בהיעדר אמצעי תשלום נגיש דוגמת מדחן – הם בבחינת אגרה ששולמה שלא כדין. אלא שבמהלך הגשת הסיכומים התקבל פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 7302/16 עיריית תל אביב נ' איגרא רינה (15.3.2018), הקובע כי קנסות בגין עבירות, לרבות עבירות חניה, אינם בגדר "תשלומי חובה" שפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות מדבר בהם. משכך הודיע ב"כ המבקשים, בהגינותו, כי הוא חוזר בו מן העילה המיוסדת על פרט 11. נותרה לבירור העילה המיוסדת על איסור הפליה.

הקבוצה בשמה מתבקש ניהול התובענה הייצוגית מוגדרת כזו הכוללת את כל מי שמתגורר או התגורר באזור מזרח ירושלים ובשכונותיה הערביות, ויש או היה ברשותו רכב והוא נמנע מלהחנות את רכבו במקום חניה מוסדר בתשלום ברחובות מזרח העיר, משום שלא היה באפשרותו לשלם את אגרת החניה באמצעי תשלום נגישים דוגמת מדחן או מדחן כרטיס. כתוצאה מכך הופלה באופן אסור במתן שירותי תחבורה במקום ציבורי, לרבות בנגישות לאותם שירותים, הכל בשל הימנעות מהתקנת מדחנים או מדחני כרטיס באזורי החניה המוסדרים ברחובות מזרח ירושלים, החל מ-1.1.2014 ועד למועד הגשת הבקשה לאישור (7.6.2016). בנוסף הוגדרה על ידי המבקשים תת קבוצה, של אלה שקיבלו דו"חות חניה. מאחר שהעילה על פי פרט 11 נמחקה, אין עוד משמעות לקבוצה זו בגדרה של הבקשה שלפניי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

3. כעולה מן הבקשה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2014, התגוררו במזרח ירושלים כ-308,000 תושבים מוסלמים, ומספר המכוניות בבעלותם היה כ-47,000.

כלל הרחובות באזור מזרח ירושלים, שהחניה בהם מוסדרת, מגיע כדי עשרים. בנוסף קיימים באזור שלושה חניונים עירוניים מוסדרים. ב-2004 הוצבו כמה עשרות מדחנים ברחוב סלאח א-דין ובחניון הנביאים שבמזרח ירושלים. המדחנים הוסרו כולם ב-2007, למעט מדחן כרטיס אחד שהוצב, עם הסרת המדחנים האחרים, ליד תחנת המשטרה שברחוב סאלח א-דין, אולם גם הוא הוסר לבסוף, ב-2010.

אין חולק, כי המדחנים הוסרו בשל השחתתם החוזרת ונשנית, עד כי החברה הזכיינית שהציבה מדחנים אלה על יסוד התקשרות עם המשיבה, סירבה להמשיך ולעשות כן בשל הנזקים הכבדים שנגרמו לה.

4. באשר לאפיונם של אמצעי התשלום השונים: