ת"צ 14631-09-11 שור ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'

האם חישוב הריבית על הלוואות לדיור שגובים הבנקים למשכנתאות בישראל מוטעה? לטענת המבקשים, החישוב כפי שהוא נערך כיום עומד בניגוד להוראות החוק וכולל רכיב אסור של ריבית דריבית. לטענת הבנקים המשיבים, המבקשים טועים בהבנת אופן החישוב עפ"י דין ועפ"י המקובל בתאוריה הכלכלית ובעולם המעשה הבנקאי בעולם כולו. המבקשים מסכימים שהצעתם שונה מאופן החישוב המקובל, אך טוענים כי עליהם להאיר את ליקוי המאורות שגרם לחישוב האוניברסלי השגוי.

1. לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד שלושה בנקים שבמסגרת עיסוקם נותנים הלוואות לדיור. הואיל והטענה היא טענה אחת כלפי כולם, לא אפרט את פרטי העילה האישית של כל אחד מן המבקשים כלפי הבנק שממנו נטל את ההלוואה המדוברת. טענת המבקשים מגובה בחוו"ד של מר ניר רווה. טענת המשיבים מגובה בחוו"ד של מר מנחם פרלמן.

   בישיבת קדם המשפט הראשונה, לאחר שלובן גדר המחלוקת, הסכימו הצדדים להצעה לפנות אל המפקח על הבנקים, שישיב על שאלות שניסחו הצדדים.

   משלא נחה דעתם של הצדדים זה מהסברו של זה – הוצע להם לוותר על חקירת המצהירים ולהתרכז בחקירת המומחים, וכך היה.

    

2. המבקשים טוענים כי מחוק הריבית תשי"ז-1957, מצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970, מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, מכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992 ומהוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), תשנ"א-1990, מהוראת ניהול בנקאי מס' 451 "נהלים למתן הלוואות לדיור" ומהוראת הריבית בהסכמי ההלוואה של הצדדים – נלמד כי אין לחייב הלוואות לדיור בריבית דריבית. לפי חישוביהם, הבנקים המשיבים פעלו בניגוד להוראות וחייבו את הלווים בריבית דריבית.

   המבקשים סבורים שחישוב הבנקים כולל חישוב ריבית דריבית מראש, עם מתן ההלוואה, ורק כך ניתן להבין כי שיעור הריבית השנתית מחולק במספר חודשי השנה כדי לקבל את שיעור הריבית החדשי. להבהרת טענתם חישבו כי בשיטה זו אין הבדל בין מי שמשלם את מלא הריבית בתום תקופת ההלוואה לבין מי שמשלם אותה בתקופות התשלום החוזיות (למשל מדי חודש), דבר שאינו לוקח בחשבון את ערך הכסף שנשאר בידי הלווה ששלם את הריבית בתום תקופת ההלוואה.

    

   מובהר כי הדיון אינו כולל את חישוב החזר התשלומים החדשי המלא, הכולל ריבית וקרן לפי טבלת שפיצר, או חישוב אחר של החזר חדשי חלקי של הקרן, כי אם את החלק של הריבית בלבד.

    

   כמו כן יש להסיר מן הדיון מיד את טענת המבקשים, כי אופן החישוב המקובל יוצר תשלומי ריבית גם על יתרת הקרן שכבר סולקה. טענה זו לא הוכחה. ואילו הבנקים המשיבים מסכימים כי הריבית צריכה להשתלם על יתרת הקרן הבלתי מסולקת בלבד, ולדעתם כך הם פועלים: חישוב ההחזרים לפי טבלת שפיצר ובכלל, אינו כולל ריבית על הקרן שכבר שולמה. הבנקים הוסיפו וטענו כי מעצם חלוקת תשלום הריבית למספר התשלומים נובע בהכרח גם שאין חיוב בריבית דריבית. מטענה זו נובעת טענה נוספת שעלתה מסיכומי המבקשים, כי גם אם אין מדובר בריבית דריבית, עדיין מדובר בסכום גבוה מן הריבית החוזית, שכן היא נגבית על כל סכום ההלוואה ולא על היתרה לתשלום בלבד. מכל מקום, בסכומיהם שוב לא חזרו המבקשים על הטענה שלפיה הבנקים גובים לכאורה ריבית גם על חלק הקרן שכבר שולם.

    

3. המשיבים סבורים כי המבקשים טועים באופן החישוב, בכך שהמציאו הגדרה של "ריבית דריבית מראש", שאינה מקובלת ואינה ידועה, נמנעו מלהשתמש בהגדרות המקובלות ובנוסחאות הידועות, הציבו משתנים בלתי ראויים בהגדרות שהסכימו לקבל עליהם – ומשום כך טעו לחשוב שהעולם כולו טועה, והחישוב הנכון צריך להיות אחר.