ת"צ 10236-09-13 מיטלס נ' סופר־ פארם (ישראל) בע"מ

מונחת לפניי בקשה לאשר הסדר פשרה, לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, בין המבקשת ובין המשיבה, אשר מפעילה רשת ארצית של חנויות למוצרי גיהות, טיפוח, מזון וכיוצא באלה.

התובענה והבקשה לאשרה נסבות סביב השאלה אם המשיבה קיימה את הוראות חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט–1999 (להלן: חוק הפיקדון או החוק), אם לאו. על-פי הבקשה, המשיבה הפרה את הוראות החוק בכך שסירבה לקבל מהצרכנים מכלי משקה החייבים בפיקדון ולשלם להם את דמי הפיקדון. המשיבה מצדה גרסה כי הקפידה ועודנה מקפידה למלא אחר הוראות החוק, ואם אמנם קרו המקרים שעליהם הצביעה המבקשת בבקשתה – היו הם ספורדיים ואין בכוחם ללמד על דרכי פעולתה. לשיטתה, לא התקבלו אצלה תלונות מצרכנים בעניין והיא פרסמה בקרב העובדים בסניפים נהלים בהירים בדבר קבלתם של מכלי משקה ריקים והשבת סכום הפיקדון למחזיר. בתשובה לטענה זו הציגה המבקשת תמלילי שיחות שקיימו היא ואחרים בכמה סניפים, שמהם ניתן לכאורה להסיק כי נוהלי העבודה הללו ראו אור רק לאחר שהוגשה התובענה. כמו-כן טענה שגם אם המכלים מתקבלים בסניף, הם אינם מועברים למִחזוּר. בתשובה לכך עמדה המשיבה על טענתה כי למִן שנת 2004 היא מעדכנת את העובדים בכל הקשור להשבת מכלי המשקה, וכך עשתה גם בשנים 2010 ו-2012 – אך צרכנים אינם נוהרים אליה כדי להשיב את המכלים. העתקי הנהלים סופחו לתצהיר שצורף לתשובת המשיבה לתשובת המבקשת (נספחים א–ג), וכן הוגשו טבלאות שבהן פורט מספרם של מכלי המשקה אשר קיבלה המשיבה מהצרכנים בשנים 2007–2013 – כ-12,000 בסך-הכול (ראו נספח ו).

להסדר הפשרה קדמה הודעה מיום 06.01.15 על הסתלקות המבקשת מהבקשה לאישור. בהחלטתי מיום המחרת דחיתי את הבקשה, הואיל והלכה למעשה, על-אף כותרתה, שיקפו ההסכמות שעליהן התבססה הסדר פשרה לכל דבר ועניין. בעקבות זאת ביקשו הצדדים להתייצב בבית המשפט, ובדיון שנקבע לובנה השאלה כיצד ליישב את המחלוקת באופן המיטבי. אחר-כך נראה שהמשא-ומתן נתקל בקשיים נוספים והתיק אף נקבע לשמיעת הראיות בבקשה, אך בסופו של דבר הגיעו הצדדים לעמק השווה בקדם-משפט והגישו את ההסכם דנן. תוכן ההסדר פורסם ביומונים ,ידיעות אחרונות' ו,גלובס'; הוא לא נתקל בהתנגדויות או בהערות מצד הציבור, והיועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון להגיש עמדה מטעמו. לאחר בחינת ההסדר נוכחתי כי הוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. להלן עיקריו:

1.בתוך שישים יום מהיום תתקין המשיבה בכל אחד מסניפיה שלט בדבר קיומה של עמדה להחזרת מכלי משקה ריקים דוגמת זה שצורף כנספח 1 לבקשה שלפניי. המודעה תיכתב באותיות ובצבעים מאירים עיניים. היא תיתלה מאחורי קו הקופות, מעל עמדת ההשבה או על-ידה, והכול – בהתאמה לתנאים הפיזיים השוררים באותו סניף.

2.המשיבה תרענן את נוהלי החזרת המכלים והשבת הפיקדון לצרכנים הן לקופאים ולקופאיות הן למנהלי הסניפים. הכשרתם של עובדים חדשים לתפקידים אלה תכלול את הטמעתם של אותם נהלים.

3.המשיבה תתרום סך של 300,000 ₪ למימון המיזם החינוכי ,עץ אחד' מיסודה של ,יזמת האנרגיה הטובה'. לפי התכנית שהגישה העמותה וצורפה לבקשה לאישור ההסדר (נספח 2), המיזם נועד בין היתר להילחם בזיהום ולהגביר את מודעותו של הציבור לאיכות הסביבה, והוא יופעל בבתי ספר יסודיים בערים באר-שבע, דימונה ונתיבות. התלמידים בבתי הספר יקבלו שיעור והרצאות בנושא חשיבותם של העצים בשמירה על איכות הסביבה. לאחר מכן ייטע כל תלמיד עץ ויטפח אותו במשך שנה וחצי עד שנתיים, שאז יועבר לחורשות עירוניות. סכום הכסף ייתרם בתוך שלושים יום מהיום. המשיבה אישרה כי התרומה – למיזם זה או לדומים לו – אינה נכללת בתכנית התרומות שלה.

חבר בקבוצה יהיה כל מי שביקש להחזיר למשיבה מכל משקה חייב בפיקדון מהסוג שהמשיבה מוכרת והיא סירבה להשיב לו את דמי הפיקדון במשך שבע השנים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. עילת התביעה המרכזית היא הפרת חוק הפיקדון והפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמו-כן נגעה המבקשת בעילות של הפרת חוזה, לפי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, של הפרת חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981, ושל עשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979. הסעד שעתרה לו מתחלק להשבה של דמי הפיקדון ולפיצוי בעד הנזק שאינו ממוני – עגמת הנפש שהייתה מנת חלקם של החברים. פסק-דין זה הוא בבחינת מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה בעילות ובסעד הללו. הם מעוררים שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ובצדן השאלה אם אכן המשיבה מיאנה להשיב לצרכנים את דמי הפיקדון, או שמא לא היו אלה אלא אירועים שאירעו פה ושם באילו מסניפיה.

אני סבורה כי שאלה זו היא לב לבה של המחלוקת בתיק זה: מחד גיסא המבקשת הצביעה על מקרה שקרה לה בסניף הרשת בקניון רמת-אביב, ועל טענת המשיבה כי היה זה אירוע חריג הגיבה בהגשת ההקלטות והתמלילים. אלה יצרו את הרושם שבקיאותם של העובדים בנוהל ההחזרה, אשר לדברי המבקשת הופצו זמן מה לפני שנערכו השיחות עמם, לקויה. מאידך גיסא המשיבה הציגה את נוהלי העבודה לשנים 2010 ו-2012 והודעות ששוגרו לעובדים שונים בדואר אלקטרוני, שעניינן חובתם לקבל את מכלי המשקה (הבקשה לאישור הוגשה בחודש ספטמבר 2013. אחד המכתבים הוא מיום 10.05.10, אך האחר נשלח בתאריך 20.11.13), וחשפה כמה בקבוקים ופחיות נמסרו בסניפיה לצורך מחזור בשבע השנים שנגעו לתביעה. בנסיבות אלה דומתני כי דרך הפשרה היא הנכונה, ההולמת והמשרתת את חברי הקבוצה באופן הראוי ביותר. מכיוון שאין אפשרות מעשית לאתר את החברים בקבוצה ואף לא את מספרם, שכן לא כל מי שרכש משקה מהסוג שהמשיבה מוכרת ביקש להחזיר את המכל הריק, ולא ברור מי מאלו שחפצו בכך נתקלו בסירוב – יהיה קשה להעריך מהו היקף הנזק שספגה הקבוצה. ספק אם הצורך בחקירה ובדרישה בנקודה זו מצדיק את מסירת המלאכה ל,,בודק'', צעד אשר גורר אחריו הוצאות כבדות. מכאן שהסדר הצופה פני עתיד, בצירוף תרומה לקהילה בנושא הקשור בעבותות לנושא התביעה, חינוכם של ילדי ישראל ברוחו והטמעת הערכים המתאימים בקרבם, מגלם פתרון הולם ופיצוי אשר עומד ביחס ישר לנזק הנטען.

נוכח היקף העבודה שעשו המבקשת ובאי-כוחה; ההוצאות שהוציאו; היקף הפשרה והתועלת שהיא מביאה לציבור כולו; והעמידה האיתנה על זכויותיהם של חברי הקבוצה – אני רואה לאמץ את המלצת הצדדים לשלם למבקשת גמול בסך 40,000 ₪ ולפרקליטים המייצגים שכר טרחה בסך 100,000 ₪, בצירוף מס ערך מוסף. שמונים אחוז מהסכומים האלה ישולמו בתוך 14 יום מהיום, והיתרה תשולם בתוך 14 יום מיום שיקבל בית המשפט דיווח על ביצוע הסדר הפשרה ויאשרוֹ.