מדינת ישראל נ' מוצטפא

כתב האישום מייחס לנאשם כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שימוש במסמך מזויף והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירות לפי סעיפים 420 ו275 לחוק העונשין תשל"ז-1977.מבוא 

1. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 2.4.15, סמוך לשעה 08:09 שהה הנאשם ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן ללא היתר כדין. נטען כי שוטר שהבחין בו ביקש ממנו להזדהות ולהציג אישור שהייה ובתגובה הציג לו הנאשם היתר כניסה מזויף.

2. בתאריך 16.3.16 כפר הנאשם באמצעות בא כוחו בכתב האישום. אין מחלוקת כי היתר השהיה בו אחז הנאשם מזויף ובתקופה הרלבנטית לכתב האישום לא היה לנאשם היתר שהייה כדין בישראל. אלא שהסנגור טען כי הפנייה של השוטר אל הנאשם נעשתה שלא כדין והייתה נגועה במאפיין גזעי ועל כן ההליך כולו טובל בחטא ויש לבטלו. כן טען כי נפלו פגמים בחקירה ובנוסף טען כי הנאשם לא ידע שמדובר בהיתר מזויף ואף לא ניתן לייחס לו עצימת עיניים. הסנגור הוסיף כי עומדת לנאשם הגנת טעות במצב דברים שכן טעה לחשוב שמדובר באישור כדין.

3. לאחר ששמעתי את העדים, ובמיוחד את עדותו של הנאשם ועיינתי במוצגים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל הראייתי המוטל בפלילים ולא עלה בידי הנאשם להקים ספק סביר בראיות המאשימה או להוכיח טענת הגנה.

   סמכות שוטר לדרוש הצגת מסמכים לאישור שהייה בישראל

4. השוטר רס"ל אלמליח העיד על תפקידו כסייר ועל הסיבה לעיכוב הנאשם. על פי עדותו מרבית עבודתו נעשית סמוך לאתרי בניה מאחר ו"רוב אתרי הבניה מעסיקים שבח"ים" (עמ' 7 ש' 19). לדבריו בבוקר האירוע הבחין בנאשם יוצא מאתר בניה, הבחין בלבושו ובכך שהוא נועל נעלי בנייה והחליט לבדוק אם אכן מדובר בשב"ח (שם בש' 20). השוטר ביקש מהנאשם לגשת אליו ולהזדהות. הנאשם הזדהה בשמו ומסר שהוא מג'נין. לבקשת השוטר הוציא הנאשם את האישור (נ/1) ואז הבחין השוטר שהשם הרשום באישור הוא קותאפה ולא קוחפה ומטרת השהייה היא ל"צרכים אישיים", דבר שאינו מופיע באישורים תקניים של המת"ק. כן הבחין שהאישור בתוקף לתקופה חריגה של חודשיים וחצי בעוד שבאישורים תקניים התקופה היא לשישה חודשים. השוטר אלמליח ציין בדו"ח הפעולה כי האישור עצמו הודפס באופן בלתי אחיד מבחינת חוזק הצבעים בתאים השונים. בשל נתונים אלו ערך בדיקה במסוף המשטרתי וזו העלתה שאין לנאשם היתר עבודה. בדיקה נוספת עם מת"ק אישרה אף היא העדר היתר שהייה כדין (ת/3).

5. בחקירתו הנגדית שב השוטר ועמד על הדברים שנחזו בעיניו מעוררי חשד בהיתר (עמ' 9 ש' 10), ולא נמצאו סתירות בין עדותו בבית המשפט לבין הדו"ח מזמן אמת.

6. הסנגור ביקש להתמקד במילים "בן מיעוטים" המופיעות בדוח ת/3 ובהסתמך עליהן טען כי רק בשל אפיונו הגזעי של הנאשם כבן מיעוטים נבדק מלכתחילה. אלמלא נחזה בעיני השוטר כבן מיעוטים לא היה נבדק ולא היה נמצא כי אינו אוחז בהיתר שהיה כדין. אינני מקבלת את הטענה. ראשית מקריאת הדו"ח במלואו וברצף הדברים ברור שהחשד היה מבוסס על נתונים נוספים. מראהו של הנאשם כבן מיעוטים הצטרף למיקום לכך שיצא מאתר בנייה, ללבוש של הנאשם ולשעה. שנית, יש לציין כי השוטר לא עומת כלל ועיקר עם הטענה שהעיכוב התבסס על מאפיין גזעי. תזה זו, שעומדת בלב טענות ההגנה, לא הוצגה לשוטר בחקירה נגדית. השוטר לא נשאל לגבי התיאור 'בן מיעוטים' ולאחר שהשיב בחקירתו הנגדית מהם מכלול הנתונים שבשלם סבר שמדובר בשב"ח, לא נשאלה כל שאלה שעניינה מאפיין בלתי ענייני. זאת ועוד, הנאשם לא הכחיש בעדותו שיצא מכיוון אתר בניה כשם שלא הכחיש את לבושו ונעליו שאופיינו על ידי השוטר כנעלי בנייה. הנאשם לא טען כי היו אחרים אשר היו לבושים כמוהו, יצאו מאותו מקום כמוהו ובכל זאת לא התבקשו להזדהות על ידי השוטר. לא די בקיומן של המילים "בן מיעוטים" בדוח הפעולה כדי להוכיח "אפיון גזעי" וכי היה זה הנתון הדומיננטי שהביא לעיכובו של הנאשם. טיעון מסוג זה יש להוכיח בראיות וכזאת לא נעשה.

7. טענה דומה הועלתה ונדחתה בע"פ (מחוזי ת"א) 12630-05-15 נחמנזון נ' מדינת ישראל (21.10.15). בית המשפט ניתח את "סעיף 13ה(א)(1) לחוק הכניסה לישראל אשר קובע כי ,,לשם ביצוע הוראות פרק זה רשאי פקח או שוטר – לדרוש מאדם שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה, לזהות את עצמו ולהציג לפניו את המסמכים הנוגעים לשהייתו [...]''. וקבע את הדברים הבאים:

   " אבן הראשה בערעור שלפנינו היא הטענה כי לא נוצר אותו ,,יסוד להניח'', ואם נוצר – נוצר בדרך פסולה ואסורה. חשדו הראשוני של השוטר כי מדובר בשוהים שלא כדין התבסס על אפיון גזעי, דהיינו חזותם של העובדים והיא בלבד. טענה זו, שהיא כאמור הטענה המרכזית, הסנגורים מבססים על עיון בדוח הפעולה ת/1. בת/1 נכתב כזכור כי השוטר הבחין בעובד בן מיעוטים ובבחור יושב על כיסא בכניסה לבית. האמירה כי מדובר בעובד בן מיעוטים יש בה בפני עצמה ציון נתון – הא ותו לא. אין בכך אמירה כי זהו בסיס החשד;

   [...]