פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה נ' דן ואח'

ההרשעה והשתלשלות ההליך

1. הנאשם, יליד 1965, עורך דין במקצועו, הורשע לאחר שמיעת ראיות בשימוש במרמה ערמה או תחבולה במטרה להתחמק ממס ובעזרה לאחר להתחמק ממס, עבירות לפי סעיפים 98(ג2)(1) ו-98(ג2)(4) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963.

2. הנאשמת, ילידת 1949, חמותו של הנאשם, זוכתה מהעבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין אשר יוחסו לה יחד עם הנאשם באישום הראשון והורשעה באישום השני בהשמטת הכנסות שהתקבלו מדמי שכירות בסך כולל של 825,649 ₪, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס, עבירות לפי סעיפים 220(5) ו-220(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א -1961.

3. הנסיבות פורטו בהכרעת הדין שניתנה בתאריך 15.07.18 ועל כן אתייחס אליהן בקצרה בלבד. הנאשם הוא עורך דין בעל וותק של למעלה מ-20 שנים ועיקר עיסוקו בתחום המסחרי ובתחום הנדל"ן. לאורך השנים טיפל הנאשם בענייניה המשפטיים של חמותו הנאשמת, לרבות בשתי עסקאות מקרקעין שביצעה בשני נכסיה: העסקה הראשונה התרחשה בתאריך 14.10.10 אז מכרה הנאשמת דירת מגורים בחולון תמורת 1,835,000 ₪. העסקה השניה התרחשה כעבור שנה ושמונה חודשים, ביום 6.6.12, אז מכרה הנאשמת את בית מגוריה, בית צמוד קרקע בסביון, תמורת 6,750,000 ₪.

4. הנאשם הוא שייצג את הנאשמת בשתי העסקאות והוא שמילא עבורה את הדיווחים לרשויות המס, לרבות שתי הבקשות לפטור ממס שבח. בגין מכירת הדירה הראשונה קיבלה הנאשמת פטור ממס שבח בהתאם לבקשה שהגיש עבורה הנאשם. משכך ובהתאם לדין הנוהג בתקופה הרלוונטית, מאחר ולא חלפו ארבע שנים ממועד מכירת הדירה בחולון ועד למכירת הבית בסביון, לא היתה זכאית הנאשמת לפטור ממס שבח בגין העסקה המאוחרת.

   למרות זאת בשתי הזדמנויות שונות (בטופס מס שבח מתאריך 17.06.12 ובטופס מס שבח נוסף מתאריך 08.07.12) הגיש הנאשם בשם הנאשמת טופסי הצהרה כוזבים לרשויות המס לפיהם היא זכאית לפטור מלא ממס שכן בארבע השנים האחרונות לא נמכר נכס קודם בפטור. הטופס הראשון כלל הצהרה כוזבת נוספת לפיה לא קיימות זכויות בניה בנכס.

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים התייחסה לשאלת היסוד הנפשי שליווה את מעשי הנאשמים. הנאשמים הודו בדיווח הכוזב לרשויות המס אולם טענו כי מדובר בטעות בתום לב מבלי שנלוותה להצהרה כוונה להתחמק מתשלום מס. הנאשם טען כי הטעות נבעה מלחץ שהפעילה עליו הנאשמת למכירת הבית בסביון וביסס את הטענה בחוות דעת פסיכולוג מטעמו.

6. לאחר בחינת מכלול הראיות הנסיבתיות ובחינת עדויות הנאשמים ושקילת מהימנותם דחיתי את טענת הנאשם כי לא היה מודע לדברים בשל לחץ שהופעל עליו וקבעתי שהדיווח הכוזב לרשויות המס נעשה ביודעין ובכוונה להתחמק ממס. לגבי הנאשמת שוכנעתי כי חתמה על מסמכים שהגיש לה הנאשם "בעיניים עצומות" ומתוך אמון מלא בו. כפועל יוצא מכך קבעתי כי הנאשמת לא הבינה את משמעויות המס של ההצהרות עליהן חתמה ואת משמעותן הכספית.

7. תוך כדי שמיעת הראיות התברר כי גובה השומה הנקוב בכתב האישום בסך 1.5 מיליון ₪ שגוי ואינו משקף את גובה השבח הנכון בנכס. עדת התביעה היא שאישרה כי נתונים משמעותיים לא נלקחו בחשבון בעת עריכת השומה (עמ' 29 ש' 14) ובהקשר זה קבעתי בהכרעת הדין כי יש ליתן משקל ומשמעות מעשית למחדל האמור בעת גזירת הדין (פסקה 57). עם זאת ונוכח מכלול הנסיבות לרבות אישור ההגנה כי גובה המס שהושמט אינו פחות מסך 300,000 ₪, לא מצאתי כי המחדל מצדיק הענקת סעד קיצוני בדמות ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק.

8. במסגרת הכרעת הדין נדחתה גם טענת ההגנה לאכיפה בררנית לפיה במקרים דומים הסתפקה הרשות בהליך מסוג כופר ולא בדרך של אישום פלילי. טענה זו הועלתה בשלב הסיכומים מבלי שהונחה תשתית עובדתית מתאימה. מהנתונים המועטים שהובאו, לא מצאתי דמיון במובן ביצוע העבירה על ידי מייצג שיש לו קשר אישי עם הנישום ומי שנהנה בעצמו מפירות הדיווח הכוזב (ראו פסקה 64 להכרעת הדין).