ת"פ 50831-06-16 מדינת ישראל נ' אבו שיבאן(אסיר)

1.הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירות שעניינן – איום, היזק לרכוש והפרעה לשוטר. שלוש העבירות נעברו במסגרת אירוע אחד.

הערך החברתי המוגן מוכר היטב וכך גם עיקרון ההלימה.

2.לא ניתן להקל ראש בחומרת העבירות ובערך החברתי המוגן, אך על פי החוק והפסיקה – כל אירוע וכל נאשם נבחנים על פי הנסיבות הספציפיות.

3.אשר להבנייה.

שלוש העבירות הינן ברמה של עוון ונעברו, כאמור, במסגרת אירוע אחד. העבירות אינן ברף הגבוה ביותר של עבירות מסוגן (מבלי להקל ראש). האירוע נשא אופי ספונטני, מתגלגל/מתדרדר ולא נגרם נזק לגופו של אדם מלבד לנאשם עצמו. הנזק לרכוש איננו רב (מבלי להקל ראש).

הרקע לביצוע העבירות, בין היתר, מצבו הנפשי המיוחד של הנאשם ומסכת יחסיו הטעונה מול משפחתו.

בענייננו - בהתחשב בקיומם של גורמים מנמיכי מיתחם, כמפורט לעיל – מתחם העונש ההולם אמור לנוע על הציר שבין עונש מותנה למאסר קצר.

4.אשר לענישה הספציפית. הנאשם נטל אחריות על ביצוע העבירות והביע חרטה. דבריו בבית המשפט בעניין יחסיו עם משפחתו נגעו לליבי. אני ממליצה כי עם שחרורו של הנאשם - רשויות הרווחה תסייענה בטיפול משפחתי.

לחובת הנאשם הרשעות קודמות ועונש מותנה חב הפעלה שמשכו חמישה חודשים.

צודק הסנגור כי המאשימה אמורה היתה להמציא לעיון, בנוסף לגזר הדין המאריך את התנאי, גם את גזר הדין במסגרתו הוטל העונש המותנה המקורי. התביעה עשתה זאת רק במסגרת פנייה לבית המשפט עם תום הדיון ויש להצר על כך. עם זאת, אינני מוצאת לראוי להתעלם מקיומו של העונש המותנה, בעיקר לנוכח ההוראות בתקנות העונשין (מאסר על תנאי). זאת כאשר בענייננו פנתה המאשימה לבית המשפט סמוך לאחר תום הדיון הפרונטלי.

אשר לניסוח התנאי המקורי, המשמעות התכליתית הינה שכל אחת מבין העבירות בהן הורשע הנאשם אמורה להפעיל את העונש המותנה ולאו דווקא צבר העבירות המקורי.