מדינת ישראל נ' אבו סניד (עציר)

1.הנאשם, יליד 1995, תושב הכפר יאטה שבשטחי האזור, הורשע על פי הודאתו, שלא במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. על פי העובדות ביום 18.1.17 בשעה 19:35 שהה הנאשם בעיר טייבה, מבלי שאחז אישור שהייה כדין.

2.ב"כ המאשימה עתר לקביעת מתחם עונש הולם שבין חודש ל-6 חודשי מאסר לצד רכיבי ענישה נלווים. הוא הפנה לערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, ובהם הגנה על זכותה של המדינה להגביל את הבאים בשעריה, כשתכלית החוק היא למנוע מזרים להיכנס למדינה מנימוקים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים. לדבריו, בעת האחרונה המדינה מצויה בתוך גל טרור המאופיין בפיגועים ובנסיונות לפגע באזרחי המדינה, גל שגבה קורבנות בנפש מפעולות המבוצעות בדרך כלל על ידי תושבי האזור.

ב"כ המאשימה הפנה לעברו הפלילי של הנאשם, הכולל 7 הרשעות קודמות בגין עבירות דומות וזהות, עבירות בטחוניות – עבר בגינו ריצה הנאשם מספר מאסרים. עוד הפנה לעובדה כי תלוי ועומד כנגד הנאשם עונש מאסר על תנאי בן 7 חודשים שהוא בר הפעלה בתיקנו.

ב"כ המאשימה עתר לגזור על הנאשם עונש מאסר ולהפעיל את עונש המאסר על תנאי, במצטבר, לצד מאסר על תנאי וקנס כספי.

3.ב"כ הנאשם ביקש להאריך את המאסר על תנאי בן 7 חודשים התלוי ועומד כנגד הנאשם. לדבריו, הנאשם נכנס לישראל שלא כדין לצרכי פרנסה. הוא לא ביצע עבירות נלוות. הנאשם נשוי ואב לילדה. אמנם הנאשם בעל עבר פלילי, אך בנסיבות הענין לא יהא זה מוצדק להפעיל מאסר על תנאי "דרקוני" ובלתי מידתי שהוטל עליו בהליך הקודם. עוד הוסיף, לגבי העבר הבטחוני, שההרשעה מבית המשפט הצבאי היא משנת 2012 עת היה הנאשם קטין כבן 16.5. יתר הרשעותיו הן סביב הכניסה הבלתי חוקית לישראל.

הסניגור הפנה להילכת אלהרוש (רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (9.12.14)) לפיה מתחם העונש ההולם בגין עבירת שהייה בלתי חוקית נע בין מאסר על תנאי ל-5 חודשי מאסר כולל מאסר על תנאי. משמעות הפעלת התנאי במקרה שלפנינו היא שהנאשם ירצה תקופת מאסר העולה על מתחם העונש ההולם שנקבע בהילכת אלהרוש.

ב"כ הנאשם לא התעלם מן העובדה שההגנה – לאחר שנגזר על הנאשם בתיק הקודם עונש מאסר על תנאי ארוך ובלתי מידתי, לגישתה – לא הגישה ערעור על גזר הדין בנקודה זו, ואולם, לטענתו, לבית המשפט הגוזר את הדין יש סמכות להורות על הארכת התנאי מטעמים שירשמו אם שוכנע שלא יהא זה צודק להפעיל את התנאי (סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).

ב"כ הנאשם הפנה לפסק הדין בענין חמיס (רע"פ 1441/14 חמיס נ' מדינת ישראל (9.12.14)), שם הוארך מאסר על תנאי בן 10 חודשים, ולפסק הדין בענין ג'ראדאת (רע"פ 3242/13 ג'ראדאת נ' מדינת ישראל (9.12.14)), שם הוארך מאסר על תנאי בן 6 חודשים. עוד הגיש פסקי דין של ערכאות דיוניות וערכאות ערעור שם הוארכו מאסרים על תנאי בני 9-3 חודשים.

ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי יש לחרוג ממתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם מטעמי צדק, חריגה המצדיקה הארכת המאסר על תנאי. לדבריו, אכן לפי תיקון 113 לחוק העונשין חריגה ממתחם העונש ההולם תעשה מטעמי שיקום, ואולם, הפסיקה האחרונה ריככה תנאי זה והוכרה גם חריגה מטעמי "שיקום בריאותי"; "שיקום התא המשפחתי"; וכן, חריגה "מטעמי צדק". לתמיכה בטיעונו הגיש ב"כ הנאשם פסיקה רלוונטית ומאמרים של מלומדים.

לבסוף, ציין ב"כ הנאשם את הודאתו של הנאשם בהזדמנות הראשונה ואת העובדה שהוא מצוי במעצר מאז ביצוע העבירה, קרוב לחודשיים.

דיון והכרעה

4.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, קראתי את כתבי הטענות ועיינתי בפסיקה ובמאמרים שהוגשו לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי לא הוצגו לפניי נימוקים מיוחדים להארכת המאסר על תנאי, או שלא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי, ועל כן, יש להורות על הפעלתו. כמו כן, לא הובאו לפניי טעמים לחריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום או מטעמי צדק.

להלן יובאו נימוקיי.

קביעת מתחם העונש ההולם