מדינת ישראל נ' גראד ואח'

1.כנגד הנאשמים יעקב גראד ואלירן משה (להלן: "הנאשם 1" ו"הנאשם 2" בהתאמה, וביחד: "הנאשמים") הוגש כתב אישום ביום 23.9.2012. ביום 28.9.2012 הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום"), המייחס לכל אחד מהנאשמים עבירה של "חטיפה לשם רצח או סחיטה", לפי סעיפים 372 ו-31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") וכן עבירה של "סחיטה באיומים", לפי סעיף 428 סיפא לחוק.

2.הנאשמים הורשעו לאחר ניהול הוכחות בהכרעת דין מיום 8.2.2017 (להלן: "הכרעת הדין"), בעבירה של סיוע לחטיפה, לפי סעיף 372 בצירוף סעיף 31 לחוק, וכן בעבירה של סיוע לסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא בצירוף סעיף 31 לחוק.

עובדות כתב האישום

3.כרקע כללי לעובדות כתב האישום נאמר, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום ובמהלך כשנתיים עובר להגשתו, התרחשו בסיני חטיפות של אזרחים סודנים ואריתראים על ידי כנופיות של בדואים. החטופים הוחזקו בתנאי שבי קשים ואוימו על יד חוטפיהם כי יוצאו להורג, אם לא ישולמו עבורם דמי כופר.

4.לאחר החטיפה, איתרו החוטפים בן משפחה של החטוף בישראל, יצרו עמו קשר טלפוני ודרשו דמי כופר בסכום של אלפי דולרים עבור שחרור בן משפחתו. החוטפים אפשרו לחטופים לשוחח עם בני משפחתם ובמהלך שיחה זו, תאר החטוף את תנאי השבי הקשים והמצוקה בה נתון והתחנן כי דמי הכופר ישולמו על פי הוראות החוטפים בכדי לשחררו. החוטפים נתנו הוראות לבני המשפחה בישראל, בדבר סכום הכסף שעליהם לשלם ואופן התשלום לאנשי קשר בישראל.

5.על פי עובדות כתב האישום, לנאשם 1 הכרות ארוכת שנים עם עימאד אבו עראר (להלן: "עימאד"), המשתייך לארגון "חמאס" ומתגורר ברצועת עזה. נטען, כי בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, מספר ימים לפני ה-25.8.2012, קיבל ד' ג' (להלן: "המתלונן") שיחת טלפון מאחיינו, שומאי (להלן: "שומאי"), אשר סיפר לו שהוא חטוף במצרים ושוביו דורשים לקבל סך של 20,000 דולר (ארה"ב), עבור שחרורו. המתלונן אמר כי לא יוכל לשלם סכום זה ולאחר מספר שיחות בן המתלונן לחוטפיו של שומאי, סוכם כי המתלונן יעביר סכום של 13,000 דולר (ארה"ב) (להלן: "הכסף") בתמורה לשחרורו של שומאי. עוד נאמר למתלונן, כי באם לא יועבר הכסף אחיינו יירצח. חוטפיו של שומאי מסרו למתלונן כי יקבל הוראות טלפוניות למי ומתי להעביר את הכסף.

6.בהמשך כתב האישום נטען, כי בתאריך 25.8.2012 קיבל המתלונן שיחת טלפון, בה נאמר לו להגיע עם הכסף לנקודת מפגש בתל-אביב. באותו מועד, יצר קשר עימאד עם נאשם 1 וביקש ממנו כי ייסע לתל-אביב ושם ייפגש עם אזרח אריתראי, העונה לשם המתלונן, אשר יעביר לו את הכסף. זאת, כדמי כופר עבור אחיינו של המתלונן המוחזק בידי עימאד, מחוץ לגבולות הארץ.

7.בנוסף נטען, כי באותו הערב, נסעו הנאשמים ברכבו של נאשם 1, יחד עם ברוך תמסגן (להלן: "ברוך") מנתניה לכיוון תל-אביב, על מנת לפגוש את המתלונן. בפגישה שנערכה בין הארבעה באזור התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, סירב תחילה המתלונן למסור את הכסף לנאשמים וביקש קודם לדבר עם אחיינו החטוף, על מנת לוודא שהכסף אכן יועבר ליעדו. נאשם 1 התקשר לעימאד, וזה נתן למתלונן לדבר עם אחיינו. לאחר מכן, העביר המתלונן את הכסף לנאשמים ואלה עזבו את המקום. בהמשך, על פי הוראות שקיבל מעימאד, יצר נאשם 1 קשר עם לוואי נאצר א-דין (להלן: "לוואי"), פעיל בארגון "חמאס" בירושלים, על מנת לתאם אתו את העברת הכסף.

8.עוד נטען, כי ביום 28.8.2012 נסעו נאשם 2 וברוך, בהוראתו של נאשם 1, לירושלים, על מנת להעביר את הכסף ללוואי. כל זאת, על פי הנחיותיו של עימאד. בהגיעם לירושלים, יצר נאשם 2 קשר עם לוואי, והשלושה נפגשו ברחוב סלאח א-דין בירושלים, שם העבירו ללוואי את כספי הכופר. נאשם 1 לקח מכספי הכופר סכום הנע בין 1,500-2,000 ₪, כעמלה על ההעברה. עוד נטען, כי הנאשמים ידעו כי הכספים אשר מועברים על ידם, מהמתלונן ללוואי, בהוראתו של עימאד, הנם כספי כופר עבור שחרור אחיינו של המתלונן. כאן המקום לציין בקשר ל"עמלה", כי בסעיף 137 להכרעת הדין ציינתי מפורשות, שהמאשימה אינה שוללת את העובדה שהשיחה עם עימאד עסקה גם בהחזרת חוב עבור טעינת טוקמן". בנוסף, בסעיף 153 להכרעת הדין, קבעתי כי הנאשמים היו מודעים למטרת העברת הכספים, הגם שלא הייתה מחלוקת שנאשם 1 לא קיבל "עמלה" אלא את "החזר החוב".