מדינת ישראל נ' המבורגר

רקע

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בביצוע עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין).

בכתב האישום נטען כי ביום 10.09.16, בגן משחקים בירושלים, החזיק הנאשם בכלב מסוכן מסוג פיטבול מעורב קשור ברצועה וללא זמם פה. בנסיבות האמורות, זינק הכלב על הקטין ע.ו (להלן- המתלונן) בן השלוש ונשך אותו ברגלו. כתוצאה מכך, הובהל הקטין לבית החולים כשהוא סובל מחתכים בירך ואושפז לשם ניתוח לשטיפת החתכים וסגירתם בהרדמה כללית.

ביום 19.02.19 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של הנאשם, בגדרה הורשע במיוחס לו בכתב האישום. בקצרה אציין כי טענתו היחידה של הנאשם במסגרת שמיעת הראיות הייתה כי עומדת לו הגנה מן הצדק, מן הטעם של אכיפה בררנית. נטען על ידי ההגנה כי במקרים רבים וחמורים יותר מן המקרה דנא, הורתה המאשימה על הפנייתם להליך של הסדר מותנה. משכך, נטען כי ההחלטה להעמיד את הנאשם בהליך פלילי יש בה משום אכיפה בררנית המצדיקה את זיכויו. כאמור, בהכרעת הדין קבעתי כי ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין פלילי נוכח הנזק שנגרם למתלונן הינה החלטה הנופלת במתחם הסבירות וחוסה תחת שיקול דעת המאשימה בעניינים מעין אלה.

עוד באותו היום, ולבקשת ההגנה, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו, שיבחן, בין היתר, את שאלת הרשעתו בדין.

תסקיר שירות המבחן

מתסקיר שירות המבחן שהתקבל ביום 11.09.19 עולה כי הנאשם בן 52, גרוש ואב לחמש בנות. קורות חייו פורטו בהרחבה בתסקיר, ועולה מהם כי בשנתיים וחצי האחרונות הוא עובד כמומחה עמית בעמותה בתחום בריאות הנפש. הנאשם מסר לשירות המבחן כי עסק בעריכת הדין, אולם בשנת 2009 מצבו הנפשי התדרדר, התנהלותו נפגמה ולבסוף הוא הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין ורישיונו נשלל למציתות. מתיאוריו של הנאשם עולה כי מדובר בשנה משברית, אשר השפיעה על כלל תחומי חייו. עולה עוד כי מצבו הנפשי של הנאשם הלך והתדרדר, ולשם שמירה על פרטיותו של הנאשם אמנע מציון כלל האירועים שהתרחשו. במהלך השנים התייצב מצבו של הנאשם, וכיום הוא משמש בתור מלווה למתמודדי נפש, תוך שהוא משתף מניסיונו האישי בתחום זה.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם נטל אחריות מלאה למעשיו. בתוך כך, תיאר את האירוע כחוויה מלחיצה שהתפתחה במהירות, וביטא צער וחרטה, כמו גם נכונות לשאת בתוצאות העונשיות של מעשיו.

שירות המבחן המליץ לשקול את ביטול הרשעתו של הנאשם. השירות התרשם כי הנאשם מעוניין לבחון האפשרות להשיב את רישיון עריכת הדין שנשלל ממנו. השירות אף הוסיף כי הרשעתו עלולה לפגוע בהליך השיקומי שעובר מזה מספר שנים. עוד הומלץ על הטלת צו של"צ בהיקף של 100 שעות ופיצוי כספי למתלונן.

תמצית טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה עמד על נסיבות ביצוע העבירה, ועל הנזק שנגרם לקטין כתוצאה מנשיכת הכלב ואף הגיש תמונה של הפציעות שנגרמו לו (ת/1). לדבריו, מתחם העונש ההולם נע בין חודש ל-6 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בעבודות שירות. באשר לעונש המתאים, ביקש למקם את הנאשם ברף הבינוני של המתחם ולהשית עליו 4 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה, קנס ופיצוי. ב"כ המאשימה התנגד לביטול הרשעת הנאשם. לשיטתו, מדובר ברשלנות ברף הגבוה וממילא הנאשם לא הצביע על נזק קונקרטי שיגרם לו כתוצאה מהרשעתו בדין.

ב"כ הנאשם טען לביטול הרשעת הנאשם. לדבריו, הגם שרישיון עריכת הדין נשלל ממנו בעבר, ישנה אפשרות לבקש לחדשו, ומכל מקום הרשעתו בדין עלולה להוביל לפגיעה בדימויו העצמי ובהליך השיקומי שערך בעשר השנים האחרונות. יתר על כן, נטען על ידי ההגנה כי בקשת המאשימה לקבוע מתחם עונש הולם מיוחד איננה סבירה בנסיבות בהן המאשימה הפנתה תיקים רבים בעבירה דנן להסדר מותנה. עוד נטען על ידי ההגנה כי על מתחם העונש ההולם לנוע בין מאסר מותנה לבין חודש מאסר בעבודות שירות, וכי בתיק דנן מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום אל עבר ביטול הרשעתו.

הנאשם תיאר את תחושותיו בעקבות האירוע נשוא כתב האישום, נטל אחריות מלאה למעשיו וביקש להימנע מהרשעתו בדין.

דיון והכרעה

שאלת ביטול ההרשעה

כלל ידוע ובסיסי בתורת הענישה קובע כי מקום בו הוכחה אשמתו של אדם, יורשע הוא בדין. כלל זה בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיו בתום בירור האשמה יורה בית המשפט על זיכויו או הרשעתו של נאשם. הרשעה בדין מגלמת את תכליותיו של ההליך הפלילי ונועדה "להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה, שגמול עונשי בצידו" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין (פורסם בנבו, 4.9.2007), בפס' 76). לצד ביסוסו של הכלל האמור, הכיר המשפט בקיומם של מצבים חריגים ויוצאי דופן, אשר אינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב, שאם לא כן "עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי" (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07), בפס' 9).

החוקים המסמיכים את בית המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם בדין לא פירטו מה הם התנאים להימנעות מהרשעה או ביטולה, והלכה פסוקה נדרשה לעניין זה. נפסק כי שניים הם התנאים המצטברים אשר בהתקיימותם רשאי בית המשפט להורות על ביטול הרשעה: התנאי הראשון הוא כי על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; התנאי השני הוא כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, נב(3) 337, 342 (להלן: הלכת כתב)).