ת"פ 42529-05-15 מדינת ישראל נ' בוקרה ואח'

בפניי בקשת לביטול כתב האישום מחמת פגם או פסול בכתב האישום.

לטענת הנאשמים כתב האישום הוגש על ידי המדינה, ולא כמקובל על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, וזאת בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1101. בבקשה נטען כי בעניינם של הנאשמים לא מתקיימות נסיבות מיוחדות או עניין ציבורי חשוב, בהתבסס על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא הפעלת סמכות האכיפה המקבילה של המדינה.

הסוגיה המועלית בתיק זה הועלתה במספר תיקים שנדונו בבית משפט זה בחודשים האחרונים - ת"פ 20737-12-14 מ"י נ' פרידמן ואח', ת"פ 50156-10-14 מ"י נ' אונגר ואח', ות"פ 19304-11-14 מ"י נ' נכסי מ. ליפקיס בע"מ ואח' ו- ת"פ 42390-05-15 מ"י נ' צבי ואח'. ההחלטות שניתנו בתיקים אלו, רלוונטיות בשינויים ובהתאמות המחוייבים גם לתיק הנוכחי.

הנחייה 8.1101 לעיל קובעת בין היתר את התנאים להפעלת סמכות האכיפה המקבילה של המדינה בדיני התכנון והבניה, הן בהיבט חקירה, והן בהיבט הגשת כתב אישום, ביחס למרחב תכנון של ועדה מקומית. בהנחייה נקבע כי ככלל השימוש בסמכות האכיפה המקבילה ייעשה "באופן נקודתי, בהתקיים נסיבות מיוחדות, לגבי מקרה מסויים או סוג מסויים של מקרים, שבהם מתקיים עניין ציבורי חשוב, המצדיק טיפול על ידי מערכת האכיפה של המדינה".

לטענת ב"כ המאשימה, בתיק זה מתקיימות נסיבות המיוחדות המצדיקות את הגשת כתב האישום ע"י פרקליטות המדינה ולא ע"י הוועדה המקומית. לטענת ב"כ המאשימה העובדה כי מדובר בהיקף שימוש נרחב של כ- 4,100 מ"ר, כמו גם העובדה שנוסף על כך אחד הנאשמים מתעלם מצווים של בית המשפט מאז שנת 2000, מצדיקות הגשת כתב אישום על ידי המדינה. לטענתו, משכך צדקה היחידה הארצית כאשר הפעילה את סמכות המדינה וחקרה את העבירות בתיק זה, וצדקה הפרקליטות כאשר החליטה על הגשת כתב האישום ע"י המדינה.

אינני מקבל טענה זו, שכן בבית משפט זה הוגשו פעמים רבות ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון, אשר בסמכותה מצויים המקרקעין נשוא כתב האישום שבפניי, כתבי אישום בעלי נסיבות דומות לזה שבפניי עתה, היינו היקף עבירות של אלפי מ"ר, במשך שנים, לרבות הפרת צווים שיפוטיים, ואף תוך שימוש מסחרי בקרקע חקלאית מוכרזת. מדובר בוועדה פעילה במיוחד, אשר דווקא תיקים חמורים יחסית, מהסוג נשוא כתב האישום שבפניי, מאפיינים אותה ומייחדים אותה מוועדות אחרות הפעילות בבית משפט זה. נוכח האמור, נסיבות העבירות בכתב האישום שבפניי אינן מלמדות על מקרה מיוחד באופן המצריך את הפעלת סמכות האכיפה המקבילה.

מעבר לאמור ציין ב"כ המאשימה, כי היחידה הארצית היא זו שבצעה את החקירה בענייננו, ובמקרים שבהם הופעלה סמכות המדינה כבר בשלב החקירה, אין כל חובה בהפעלת שיקול דעת חוזר, ותיק החקירה של המדינה עובר להמשך טיפול ע"י התביעה של המדינה. לטענתו, עיון בהנחיית היועמ"ש לממשלה מגלה כי אין מנגנון להפעלת סמכות המדינה בשלב התביעה במקרים בהם החקירה בוצעה ע"י המדינה.

לעניין זה ייאמר, כי בהחלטתי מיום 24/6/15 בת.פ 20737-12-14 לעיל, קבעתי כי "אין להסיק שביצוע פעולות חקירה על ידי המדינה מחייב באופן נגזר את הגשת כתב האישום על ידי המדינה וזאת כחריג לכלל בדבר הגשת כתב אישום על ידי התובע של הוועדה המקומית הרלוונטית". הדברים נאמרו שם בהקשר של חקירה על ידי המדינה שהיתה מוצדקת נוכח העדר אכיפה בהיבט זה מצד הוועדה המקומית הרלבנטית. מכח קל וחומר הם רלבנטיים לענייננו עת עסקינן בוועדה מקומית אשר מבצעת אכיפה של ממש אף בהיבט החקירתי, כך שעל פניו לא היה צורך במקרה זה גם בחקירה על ידי המדינה.

ב"כ המאשימה אף מפקפק בסמכותו של בית משפט זה להורות על ביטול כתב אישום היכן שהוגש בניגוד להנחיית היועמ"ש לממשלה לעיל. בכל הכבוד, דווקא משום החשיבות שבהנחיה, דבר שעליו לא חולק ב"כ המאשימה, הרי שעל בית המשפט להקפיד בקיומה, ואין דרך אחרת לעשות כן אלא לבטל כתב אישום שהוגש תוך הפרת ההנחיה. מעבר לכך, העובדה שזהו כתב האישום החמישי בו עולה הטענה ומתבררת כנכונה, וזאת מבין כעשרה כתבי אישום שהוגשו במשך כשנה מטעם המדינה בתחום התכנון והבניה בבית משפט זה, מלמדת על כך שאין הקפדה מספיקה על קיום ההנחיה, ולו בבית משפט זה; עניין זה מחדד את הצורך בביטול כתב האישום כאשר הופרה ההנחיה.