1. ביום 30.6.11 הורשע המבקש לאחר שמיעת ראיות בגין מכירת כדורים מזוייפים לטיפול באין אונות הן במרפאות שהפעיל בארץ והן בעולם כולו באמצעות האינטרנט. מעשיו כללו עבירות של הפרת סימן מסחר רשום והעמדת המשתמשים בכדורים בסיכון חיים. המבקש הורשע גם בהלבנת כספי פדיון מכירת הכדורים באמצעות הקמת מערך של חברות זרות וישראליות שהיו בשליטתו. עבירות אלו נעשו תוך הברחתם לארץ של הכדורים המזוייפים ולאחר מכן הברחתם לחו"ל תוך התחמקות מתשלומי המס המתחייבים מכך, במחזור כספי של למעלה מ-23 מיליון ש"ח. בגין פעולותיו אלה, הורשע המבקש, שהיה הדמות הדומיננטית בפרשה, בשורה ארוכה של עבירות על פקודת המכס, חוק המע"מ, פקודת הרוקחים, פקודת הרופאים וחוק איסור הלבנת הון.
בהכרעת הדין נקבע גם כי לאמיתו של דבר המבקש הוא בעליו של בניין המצוי באשדוד בכתובת קדושי בלזן 16 (להלן: הנכס נשוא הבקשה כאן), וכי הוא פעל להסתרת בעלותו בנכס על ידי רישום פורמלי של חברת "נברו השקעות בע"מ" כבעלת הנכס, חברה שהיתה בבעלותה ובשליטתה המלאה של ר.מונד נברו (להלן: "ר."), שהייתה בת זוגו בתקופה הרלוונטית.
2. לאחר הרשעת המבקש ועל מנת שלא לעכב את המשך ההליך הפלילי שהתנהל נגדו ונגד נאשם נוסף, הועברה הבקשה לחילוט הנכס להליך אזרחי, שהמשיבים לו היו המבקש כאן והטוענת לזכות בנכס, יפית עזרא (להלן: "יפית") וביום 27.11.11 ניתן פסק דין שהורה על חילוט נכס (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נדחתה התנגדותה של יפית, כטוענת לזכות בנכס, לנוכח ריבוי הגרסאות שמסרו היא ואמה באשר לרכישת הנכס, למימון הרכישה ולנוכח הסתירות בדבריהן וכן בשל שתיקתו של המבקש והעובדה כי ר. לא זומנה כדי להעיד על מכירת הנכס, לא ניתן לתת כל אמון בגרסתה של הטוענת לזכות. לפיכך נקבע, כאמור, כי יש לחלט את הנכס.
3. על החלטה זו ערערו המבקש ויפית לבית המשפט העליון (ע"א 325/12 ר.נ' מדינת ישראל, 21.1.13) בטענות שהתמקדו במישור הדיוני, והן: עצם ההחלטה להעביר את הליך החילוט למסלול האזרחי ואופן ניהול ההליך כאשר המבקש אינו מיוצג. הערעור נדחה תוך שנקבע כי ניתנה למבקש ההזדמנות להשמיע את טענותיו בהליך החילוט, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן.
4. המבקש, הפעם לבדו וללא יפית, לא השלים עם ההחלטה והגיש בקשה לדיון נוסף הן בערעור על הכרעת הדין בהליך הפלילי והן בערעור על החלטת החילוט (דנ"פ 1541/13 ר.נ' מדינת ישראל, 30.9.13). הבקשה נדחתה מהטעם כי לא נקבעה כל הלכה בעניין החילוט. בנוסף נקבע כי טענת המבקש לפיה המדינה לא ביקשה חילוט הועלתה על ידו לראשונה בבקשתו לדיון נוסף והיא אף איננה נכונה לגופה. גם הטענה כי יש לפסול את השופט שדן בהליך החילוט הואיל והוא כבר הביע דעתו בהכרעת הדין כאשר קבע כי הנכס מצוי בבעלות המבקש, וזאת מן הטעם שהטענה הועלתה לראשונה בבקשה לדיון הנוסף וכי הדבר מעוגן בתקנות המסדירות את העברת הליך החילוט מהליך פלילי לאזרחי.
5. לאחר שמיצה את הליכי הערעור והדיון הנוסף בבית המשפט העליון פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה הנוכחית, שכותרתה "עיון מחדש בפסק דין לחילוט נכס וביטולו", אליה צירף שתי בקשות נוספות: בקשה לעיכוב ביצוע חילוט הנכס ובקשה לפסילת מותב זה.
לטענת המבקש, לאחר שניתן פסק הדין הגיעו לידיו ראיות חדשות הסותרות את הקביעות העובדתיות שעמדו בבסיס החלטת החילוט. ואלו הן: הסכם ממון מיום 2.11.08 שנערך בינו לבין ר.; פרוטוקול דיון בבית המשפט לענייני משפחה מיום 12.6.14 בעניין תביעת מזונות של ר. ובתם המשותפת; זיכרון דברים למכירת הנכס מיום 3.4.08; ופסק הדין בתביעת המזונות מיום 13.12.15. בנוסף, טוען המבקש כי היה על ביהמ"ש למנות שמאי נייטרלי ולא להסתמך על שומת הנכס מטעם המשיבה וכן כי הליך החילוט צריך היה להישמע בפני מותב שונה מזה שדן בתיק העיקרי. כעבור זמן הגיש המבקש מסמכים נוספים, שאליהם אתייחס בהמשך.
6. המשיבה מצידה התנגדה לבקשה ועתרה למחיקתה על הסף. לשיטתה, המבקש מיצה את כל הליכי ההשגה האפשר.ם על החלטת החילוט ולא הצביע על מקור נורמטיבי מכוחו הוגשה הבקשה הנוכחית. לגופו של עניין, נטען כי הראיות שעליהן מסתמך המבקש אינן בגדר "ראיות חדשות" שלא יכול היה להשיגן בעת ניהול ההליך הפלילי וכי אין בכוחן לשנות את החלטת החילוט וכי כל יתר טענותיו של המבקש נדונו ונדחו על ידי בית המשפט העליון ואין כל מקום להידרש אליהן שוב.
דיון והכרעה
המסגרת הדיונית
7. אין בנמצא הליך של עיון מחודש או חוזר בהליך חלוט שניתן בו פסק דין (בג"צ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי), 20.7.15). הדבר נכון בין בהליך אזרחי ובין אם פלילי, וודאי וודאי שכך הוא לאחר שמוצו כל הליכי הערעור האפשר.ם.
8. מעיון בבקשה גופה עולה כי בעיקרה זוהי בקשה למשפט חוזר המבוססת, כנטען, על ראיות חדשות שהגיעו לידי המבקש לאחר מתן פסק הדין. הליך לביטול פסק דין אזרחי חלוט ובקשה להצגת ראיות חדשות אינו מעוגן בחקיקה אולם הוכר בפסיקה מכח סמכותו הטבועה של בית המשפט (בע"מ 3237/09 פלוני נ' מדינת ישראל, 8.3.10, פיסקה 7 וע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, 22.2.10, פסקה 11). אפשרות זו יוחדה לנסיבות מצומצמות, כאשר פסק הדין הושג במרמה או שאותרו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן במהלך הדיון ואשר יש בהן כח פוטנציאלי לשינוי יסודי של ההכרעה [דברי הסבר להצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – משפט חוזר אזרחי), הצ"ח פרטית מיום 27.10.14, שמספרה פ/2771/19).
9. בחינת טענותיו של המבקש לאור אמות מידה אלו מלמדת כי אין הוא עומד בקריטריונים שהותוו בפסיקה, וכי כדין ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה על הסף.
הראיות עליהן נסמכת הבקשה
א. הסכם ממון בין המבקש לבין ר., בת זוגו לשעבר, מיום 2.11.08
10. המבקש מפנה לסעיף 3 להסכם הקובע כי הנכס יוצע למכירה לצד ג' במחיר של 1,200,000 ש"ח, התמורה – בניכוי המשכנתא – תחולק בחלקים שווים בינו לבין ר. וכי המבקש לבדו הוא שיישא בהוצאות מכירת הנכס ובכללן תשלום מיסים לרשויות, שכ"ט עו"ד וכל הוצאה אחרת לצורך העברת הזכויות בנכס. לטענתו, ההסכם סותר את הקביעה כי חוזה המכר של הנכס היה חוזה פיקטיבי. אולם לאמיתו של דבר, אם נקבל את האמור בהסכם כלשונו, הרי שיש בו כדי ללמד על זכויותיו של המבקש בנכס, דבר העומד בסתירה לטענתו כי הנכס לא היה שייך לו. יתרה מכך, על פי הבקשה עצמה הנכס נמנה על ה "רכוש משותף" (עמ' 15 סעיף 8א "ר. אף פעלה טרם חתימת ההסכם (הסכם הממון – ג'.ק.) ובמשנה תוקף אף אחרי החתימה לנשל אותי מכל הרכוש המשותף"). עמדתו זו של המבקש עומדת בסתירה חזיתית לעדותו בהליך הפלילי (עמ' 92 להכרעת הדין "לטענת הנאשם 1 הבניין מצוי בבעלותה של ר. ולמעשה, בבעלות חברת נברו השקעות. הנאשם 1 הציג עצמו כאיש תחזוקה באותו בניין והכחיש בעלות כלשהי בו"). גם אם נקבל את דברי הנאשם כי הסכם הממון לא היה ברשותו, הרי שהחתימה עליו בשנת 2008, כנטען על ידו, וודאי וודאי היתה בידיעתו ולכן גם ידיעתו על הסיכום בדבר הסדר הבעלות בנכס.
עוד טען, כי ההסכם לא היה ברשותו במהלך הדיונים בהליך החילוט והעתק שלו הועבר לידיו רק בחודש מרץ 2013 (עמ' 2 סעיף 1ב). מכאן, שהמסמך הגיע לידיו כאשר בקשתו לדיון נוסף טרם הוכרעה אולם הדבר לא הובא בפני בית המשפט העליון. יתרה מכך, וכפי שציינתי לעיל, עצם קיומו של המסמך היה ידוע למבקש במהלך ההליך הפלילי כמו גם במהלך החילוט אולם הוא בחר להרחיק עצמו מכל זיקה של בעלות בנכס ולא ציין זאת במהלך עדותו בפני בהליך הפלילי. המבקש אף נמנע מליטול חלק בהליך החילוט בטענה כי הנכס אינו שייך לו, ולכן לא העיד בעניין, לא העלה את טיעוניו ולא הביא ראיות בעניין זה. טענותיו של המבקש כי ביקש מר. להגיש תצהיר ולהעיד בהליך החילוט נעדרות כל ביסוס ובצדק ציינה המשיבה כי לנוכח סירובה הנטען של ר. יכולים היו המבקש – או יפית – לבקש מבית המשפט לזמנה ולחייבה להעיד ולהציג את הסכם הממון הנטען. והנה, אף שהדבר יכול היה להיעשות על נקלה, בחר המבקש שלא לעשות זאת. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי הסכם הממון הינה בגדר "ראייה חדשה" שלא יכול היה להשיגה במהלך ניהול ההליך הפלילי או הליך החילוט.
11. לא רק זאת, אלא שלנוכח עמדתו של המבקש, אז וכיום, כי הנכס לא היה בבעלותו, מתמיה מדוע הוא זה שמנהל מאבק משפטי עיקש לביטול חילוט הנכס בשעה שיפית, שטענה לזכות בנכס, נמנעת מלעשות כן כאשר המבקש משמש כרוח החיה בהליך הערעור על החלטת החילוט והבקשה הנוכחית ובמיוחד לנוכח מכתבה של יפית לאפוטרופוס הכללי מיום 11.1.6, שצורף על ידי המבקש עצמו – נספח לבקשה מספר 45 בנט המשפט – "מאז פסק הדין הודעתי ל... שהנכס מחולט ואינו שייך לי יותר ועליו לפנותו, ומאז חדלתי להתעניין במה שקורה בבית"). פעולתו זו, בייחוד שעה שאין היא מלווה בכל פעולה של יפית, אלא בתמיכה פסיבית בלבד מצידה, כפי שעולה מתגובתה מיום 14.2.16 - תגובה שנדרשה ביוזמת בית המשפט - ולפיה היא תומכת בבקשה מחזקת את המסקנה כי המבקש הוא הוא בעל הנכס.