ת"פ 3997-05-14 מדינת ישראל נ' בושרי

1.לפניי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") לפסוק למבקש את הפיצוי המירבי הקבוע בחוק, בהתבסס על ימי המעצר בהם היה נתון בתיק זה וזאת עקב זיכויו.

2.נגד המבקש הוגש כתב אישום ביום 4.5.14 המייחס לו עבירה של הצתה של ערימת פסולת סמוך למושב מחסיה, עבירה לפי סעיף448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.המבקש נעצר בסמוך לערימת הפסולת הבוערת והוגש נגדו כתב אישום. בד בבד הוגשה בעניינו בקשה למעצר עד תום ההליכים אשר נדונה בפני מותב זה. בית המשפט קיבל את בקשת המעצר, לאחר שמצא כי חלופות המעצר שהוצעו אין די בהן כדי לאפשר את שחרורו של המבקש. במהלך תקופת המעצר הוגשו מספר בקשות לשחרור, אך כולן נדחו מאותו טעם.

4.המותב שדן בהליך העיקרי (כב' השופטת א' נחליאלי-חייט), לאחר ששמע את ראיות התביעה וחרף העובדה שהמבקש בחר שלא להעיד במשפטו, זיכה אותו מהעבירה שיוחסה לו.

5.בהכרעת דינו מיום 1.10.14 מנה בית המשפט את הטעמים לזיכוי ואלו הם בתמצית:

א.בית המשפט לא שוכנע ברמה הנדרשת שהשריפה של ערימת האשפה נבעה דווקא מהצתה. בעניין זה צויין, כי רשף בן דוד (להלן: "בן דוד") המומחה מטעם המאשימה שהגיע למקום בשעה 15:00, (זאת שעה שהשריפה כובתה בסביבות השעה 08:00), הגיע למסקנה שמדובר בהצתה, תוך שימוש בשיטת האלימינציה. בית המשפט לא ראה בשיטה זו וכן בפעולות שבהן נקט או נמנע מלנקוט בן דוד, די כדי לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, שאכן מדובר בהצתה. בנוסף קבע, כי אין בקביעותיו של בן דוד כדי לשלול אפשרות של דליקה שנגרמה בדרך אחרת. בנוסף, הסתמך בית המשפט על חוות הדעת הנגדית שהוגשה מטעם ההגנה על ידי מר אשר סלוצקי, מהנדס חשמל וחוקר דליקות (נ/2). באותה חוות דעת ובעדותו בבית המשפט ציין המומחה, כי לא נחקרו כל הכיוונים האפשריים ואילו נבדקו, ניתן היה להגיע בעקבותיהם למסקנות שונות מאלה של בן דוד. בעקבות עדותו של סלוצקי, ציין בית המשפט כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהוצגה על ידו, כי ערימת הפסולת בערה בשל התלקחות עצמית כתוצאה מחומרים שהיו בתוך הערימה כדוגמת גזם ולא בכל הצתה. עוד צויין, כי מאחר שלא נלקחו דגימות לבדיקת מעבדה לצורך איתור חומרי דלק, לא ניתן להגיע למסקנה לה טען בן דוד, כי במקרה דנן לא היה שימוש במאיצי בעירה.

ב.לא ניתן לקבל כבסיס להרשעה את אמרת החוץ של המבקש, שהובאה מפיו של מר עופר בן חמו (להלן: "בן חמו"), יו"ר ועד המושב מחסיה, לפיה, לשאלה שהיפנה למבקש "מי ביצע את השריפה?" השיב המבקש: "כן, אני הדלקתי". בית המשפט ציין, כי אמנם מדובר בהודאת חוץ, אולם מדובר בהודאה בעלת משקל אפסי, הן בשל תמציותה והן בשל מצבו הנפשי המעורער של המבקש, עליו העיד בן חמו עצמו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא ניתן לראות בנוכחותו של המבקש בזירת האירוע משום "דבר מה נוסף". זאת שכן שלא נשללה האפשרות שעבר במקום בדרכו ברגל מתחנת המשטרה בבית שמש שבה היה עצור בעניין אחר, לביתו. בית המשפט גם קבע כי לא ניתן לראות בשתיקתו של המבקש בבית המשפט משום אותו "דבר מה". זאת לאור ההלכה שנקבעה ברע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (14.12.2006). בעניין זה נקבע, כי הודאתו של המבקש היתה בעלת משקל פנימי נמוך ולא ניתן לשלול את האפשרות שהמבקש, בהודאתו בפני בן חמו, פעל מתוך לחץ פנימי. במיוחד מיקד בית המשפט את קביעתו זו במצבו הנפשי הרעוע והנראה לעין של המבקש, מצב שאף הוביל אותו לשלוח את המבקש ביוזמתו לבדיקה פסיכיאטרית מטעם בית המשפט.

גהמשיבה לא עמדה בחובתה להניח תשתית ראייתית רחבה לפניו. בעניין זה ציין במיוחד מחדלי חקירה ובהם העובדה שלא נתפסו בגדי המבקש או נעליו ולא נשלחו לבדיקת מעבדה לאיתור שרידי חומרים דליקים ובנוסף לא נשלחו שרידי המדורה לבדיקת מעבדה לשם איתור חומרי הדלק שיכלו לשמש להצתה. בנוסף לא נבדקו מקורות דליקה אחרים זולת האפשרות שהמבקש הוא זה שהצית את האש.

עיקר טענות הצדדים