ת"פ
בית משפט השלום פתח תקווה
|
37993-01-16
25/12/2017
|
בפני השופטת:
אליאנא דניאלי
|
| - נגד - |
מאשימה:
מדינת ישראל
|
נאשמת:
ארוא עיאדה
|
| טיעונים לעונש |
ב"כ המאשימה:
מגישה גיליון הרשעות קודמות ופרוטוקול גזר דין בת"פ 27464-09-13.
הנאשמת ילידת 1979, הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, בביצוע עבירה של ניסיון כניסה לישראל שלא כחוק, בצוותא, בכך שביום 18.1.16, נסעה עם נהג מונית משטחי הרשות לכיוון ישראל כשאין בידיה האישורים הנדרשים בחוק. בהגיעם למחסום, נתבקשו ע"י הבודק להציג ת.ז. הנהג הציג את רישיון הנהיגה שלו ותעודת זהות ישראלית על שם הנוסעת כביכול, העבירה בה הורשעה הנאשמת מגלמת פגיעה בערכים מוגנים שהינם שמירה על בטחון המדינה ותושביה, לצד פגיעה בריבונותה של המדינה, בזכותה ובחובתה לקבוע את זהות הבאים בשעריה, גם כאשר הכניסה נעשית לכאורה לצרכי פרנסה, טמון בה סיכון פוטנציאלי לביטחון המדינה, כשהעבירה יוצרת נזקים ישירים ועקיפים לכלכלת המדינה מעצם יצירת שוק עבודה בשחור. מכתב האישום המתוקן ניתן ל למוד שביצוע העבירה מצריך תכנון ותיאום מוקדם בין הנאשמת לבין הנהג, כשהמטרה היא יצירת מצג שווא לפיו הנאשמת מישראלית, מה שלא צלח לאור ערנותו של הבודק במחסום.
ההסדר בין הצדדים נולד בשל קבל האחריות מצד הנאשמת שהודתה בכתב האישום המתוקן ובכך חסכה זמן שיפוטי יקר.
לעניין העונש, המאשימה הגבילה עתירתה להפעלת המאסר המותנה וענישה נלווית וזאת לאור העובדה שבעברה של הנאשמת הרשעה אחת ובהתחשב בנסיבות חייה הקשות. בעניין זה מפנה בית המשפט לסעיף 55 ו-56 לחוק העונשין שקובעים שהרשעה בעברה נוספת שבגינה הוטל עונש המאסר המותנה תביא להפעלתו אלא אם כן מתקיימים איזה שהם חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
מבקשת להגיש את ת"פ 41724-11-14 מדינת ישראל נ' טארק חאלף ואת ת"פ 24036-05-16 מדינת ישראל נ' יוסף ואח'. בשני פס"ד מדובר בנסיבות דומות של עבירת הכניסה ללא עבירות נלוות, ללא עבר פלילי מכביד, שם הופעלו המאסרים על תנאי ולא מצאו בנסיבות האישיות כמקרים חריגים המצדיקים חריגה מהכלל. ברע"פ בעניינו של חאמיס נקבע כי הארכת המאסר המותנה יהיה בהתקיים שילוב של נסיבות יוצאות דופן שיהיה בכוחן לשכנע בית המשפט שלא יהיה צודק להפעיל את אותו מאסר מותנה וכן נקבע שאין די באורכו של מאסר מותנה כדי להצדיק סטייה מן הכלל. לפיכך נבקש להפעיל את המאסר המותנה לצד הטלת מאסר מותנה חדש, התחייבות להמנע מעבירה וקנס.
ב"כ הנאשמת:
אבקש לציין כי הנאשמת הודתה בהזדמנות הראשונה ולאחר שתוקן כתב האישום. כתב האישום תוקן על פי חומר הראיות המצוי בתיק. כלומר, לפי כתב האישום בפני בית המשפט, מיוחסת לנאשמת עבירה של נסיון כניסה לישראל. בעצם, טיעוניה של חברתי לעניין תכנון מוקדם אמורים להילקח בחשבון המתאים על ידי בית המשפט בהתייחס לכתב האישום המתוקן.
ביחס לפסיקה שהוגשה, מדובר בעבירה מושלמת מוגמרת של כניסה לישראל שלא כדין. מדובר בעבירה שאלו שעברו אותה, אחד מהם היה בכניסה לנתב"ג, שם בעצם בעזות מצח נמצא ורצה להכנס לשדה התעופה, נאשם שהסתנן, נאשם שמאסר מותנה לא הרתיע אותו מלבצע את העבירה המוגמרת.
בענייננו אין מדובר בעבירה מוגברת כי אם בניסיון לעבור העבירה. לא זו אף זו, הוגשה פסיקה על נאשמים ולא על נאשמות ובמקרה דנן, מדובר בנאשמת אשר ולו באופן הומניטרי, אם נסתכל על המסמכים הרפואיים ועל מצבה והסבל שעוברת מבחינה רפואית, די באלו כדי לראות במי שסובלת ממחלה מאוד קשה. היא מסתובבת כל הזמן עם תרופות כאשר יכולה לצאת מביתה שנמצא בשטחים. היא מתגוררת ברמאללה, אין שם אכיפה לכוחות צה"ל, היא מגיעה לדיונים, שכרה שירותיו של עו"ד פרטי על מנת להגיע אל בית המשפט ולהציג את עמדתה. מדובר בנאשמת שאינה מנצלת את מקום מגוריה כאמתלה לא להגיע לבית המשפט.
כל מה שנותר לי לומר הוא שאכן קיימת פסיקה שבעצם מנסיבות הומניטריות ניתן להאריך מאסרים מותנים אף בעבירות מוגמרות ומושלמות ואני סבור שבית המשפט מכיר את הפסיקה ויודע איך לסלול את דרכו בהתאמה, כך שמחד יהיה הגמול שיתבטא לשיטתי בקנס למשל, ומאידך שבית המשפט יתחשב בנאשמת עצמה שכן באמת יש נסיבות יוצאות דופן שלא התקיימו בפסיקה שהוגשה על ידי חברתי.
היות ומצבה של הנאשמת בכי רע והוא רק מחמיר, אבקש להאריך את המאסר המותנה ולהשית ענישה שתכאב גם בכיס ואני סבור שבכך יהיה איזון ראוי לנסיבות ולגמול.
הנאשמת: