מדינת ישראל נ' נחמני

לפני בקשה לביטול כתב אישום מכוח דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים ומכוח טענת הגנה מן הצדק. לאחר עיון בטענות הצדדים, הרי שהרקע העובדתי הרלבנטי אינו שנוי במחלוקת. המדובר באירוע מיום 10.10.16, אשר בעטיו הוגשה נגד הנאשם תלונה, אשר טופלה בתחנת המשטרה בראש העין. זמן מה לאחר מכן, ועוד בטרם נחקר הנאשם, נתקבלה החלטה שלא להוסיף ולחקור את התלונה בעילה של "חוסר עניין לציבור". בהמשך, הוגש ערר מטעמה של המתלוננת על ההחלטה הנ"ל ובעקבות זאת החליטה קצינת החקירות בתחנה לפתוח מחדש את החקירה, וזאת מבלי שהערר הועבר לטיפול במחלקת העררים בפרקליטות המדינה. בתום החקירה הועבר חומר החקירה ליחידת התביעות. מכתב יידוע נשלח לנאשם, אך לא הגיע לידיו שכן מוען לכתובת שגויה ברחוב בו מתגורר הנאשם. בסופו של תהליך, לאחר עיון בחומר הראיות, הוגש ביום 15.11.17 כתב האישום נגד הנאשם.

על יסוד תשתית עובדתית זו מעלה הסנגור המלומד, עו"ד עידו רז, שלוש טענות מצטברות המצדיקות לטעמו את ביטול כתב האישום. הטענה הראשונה היא כי ההחלטה על חידוש החקירה בעקבות הגשת הערר התקבלה תוך חריגה מסמכות, שכן על פי הוראת סעיף 64(א)(1) לחסד"פ אמור ערר מעין זה להיות מטופל על ידי גורם מוסמך בפרקליטות ולא על ידי היחידה החוקרת. הטענה השנייה הינה כי קמה ליחידה החוקרת חובה לנמק את החלטתה לפתוח מחדש את החקירה ולהביא הנמקה זו בפני הנאשם, ומשלא עשתה כן נפל פגם בשיקול הדעת המנהלי שהפעילה, פגם אשר מצדיק אף הוא את ביטול כתב האישום. לבסוף, עותר ב"כ הנאשם לביטול כתב האישום בשל הפרת הוראות סעיף 60א לחסד"פ, בנוגע למשלוח הודעת יידוע ומתן זכות שימוע, וזאת לנוכח משלוח מכתב היידוע לכתובת שגויה. אדון בטענות אלה על פי סידרן.

סמכות היחידה החוקרת לפתוח מחדש בחקירת תלונה שנגנזה: 

לטענת הסנגור, היחידה החוקרת, אשר החליטה שלא להוסיף ולחקור את התלונה שהוגשה, אינה מוסמכת לשקול עמדתה מחדש בעקבות הגשת ערר מטעם המתלוננת ולהורות על פתיחה מחודשת בחקירה, וזאת לנוכח הוראות סעיפים 63-65 לחסד"פ המסדירים את אופן הטיפול בערר ומורים כי זה יטופל על ידי הגורמים המוסמכים בפרקליטות.

אך לאחרונה דן בית המשפט העליון בהרחבה במסגרת בג"צ 3070/17 פלוני נ' היועמ"ש (28.2.18), בסוגיית העיון המחודש בהחלטה מנהלית בכלל, ובהחלטה מנהלית בתחום הפלילי בפרט. באותו עניין נבחנה סמכות היועמ"ש והתביעה הכללית לשנות מהחלטת גניזה קודמת ולהורות על הגשת כתב אישום, ונקבע כי קיימים שני מסלולים לעיון מחודש בהחלטה, האחד מכוח דיני העררים והשני מכוח הסמכות הכללית המוקנית לרשות מנהלית לשנות מהחלטותיה. הנה כך באו הדברים לידי ביטוי בפסקה 21 לפסק הדין:

"כאשר התביעה מבקשת לעיין מחדש בהחלטה לסגור תיק חקירה, היא יכולה לעשות זאת בשתי דרכים. הראשונה, לאחר הגשת ערר על החלטה לסגור תיק חקירה על ידי המתלונן, מכוח סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי. לפי סעיף 65 לחוק סדר הדין הפלילי, הערר יוגש תוך 30 ימים מעת שנמסרה למתלונן ההודעה מכוח סעיף 63 על ההחלטה שלא לחקור או להעמיד לדין. נוסף על כך, לפי הסיפא של סעיף 65, לרשות נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ערר מעבר לזמן שנקבע. השניה, סמכות לפתוח מחדש תיק חקירה שנסגר, מכוח הסמכות הכללית אשר מוקנית לרשות מינהלית בסעיף 15 לחוק הפרשנות (ראו: בג"ץ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3) 219, 222 (1987) (להלן: עניין דותן)). היחס שבין סמכות לעיין מחדש בהחלטה לסגור תיק חקירה מכוח הגשת ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי, לבין הסמכות המינהלית הכללית לעיין מחדש בהחלטה לסגור תיק חקירה מכוח סעיף 15 לחוק הפרשנות, נבחן בעניין דותן. שם נקבע כי מאחר והדין אינו מתנה את האפשרות לעיין מחדש בתיק חקירה בהגשת ערר, מדובר בשתי סמכויות הנפרדות זו מזו. על כן, רשות התביעה הכללית יכולה להפעיל את סמכותה לפתוח מחדש את תיק החקירה, גם כאשר לא הוגש ערר בתיק וגם לאחר שחלף סד הזמנים שנקבע בסעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי להגשת ערר (עניין דותן, שם. ראו גם: ע"פ 1551/15 ‏שולי נ' מדינת ישראל, פיסקה 19 (‏6.9.2016))."

פסק הדין הנ"ל מתייחס אמנם להחלטה על הגשת כתב אישום, אך העקרונות המגולמים בו יפים גם להחלטה בה עסקינן, כלומר להחלטה לפתוח מחדש בחקירה שנגנזה. לפיכך, גם במקרה שלפנינו קיימים שני מסלולים נפרדים ובלתי תלויים לבחינה מחודשת של החלטה שלא להוסיף ולחקור, האחד מכוח דיני העררים והשני מכוח הסמכות הכללית של היחידה החוקרת, כגוף מנהלי, לעיין מחדש בהחלטות שקיבלה ולשנותם. במקרה שלפני אין מחלוקת כי הטריגר לעיון המחודש בהחלטה שלא להוסיף ולחקור היה הגשת הערר מטעם המתלוננת, אך לטעמי אין בעובדה לפיה ניתן היה לטפל בערר באופן המוסדר בחסד"פ ולהעבירו לעיון הגורם המוסמך בפרקליטות, כדי לשלול מסמכותה של קצינת החקירות במשטרת ראש העין לשנות מהחלטתה הקודמת ולהורות על חידוש החקירה.

לביסוס עמדה זו אציין כי מההחלטות בעניין פלוני הנ"ל ובעניין דותן, המוזכר שם, עולה כי הסמכות המנהלית הכללית לעיון מחדש בהחלטה, על ידי הגוף שקיבל מלכתחילה את החלטת הגניזה, רחבה יותר מזו הקמה מכוח דיני העררים. היא אינה מותנית בהגשת ערר ואף אינה נתונה בסד הזמנים שנקבע בחסד"פ לעניין הגשת ערר. יתרה מכך, גם בהיבט התכליתי, ראוי להכיר בסמכות היחידה החוקרת לשנות מהחלטתה הראשונית ולהורות על פתיחה מחודשת בחקירה אגב הגשת ערר מטעם המתלוננת.