ת"פ 29836-12-14 מדינת ישראל נ' כ.

1.לאחר תיקון כתב האישום נגדו, הודה הנאשם בביצוע עבירה של איומים (מספר מופעים) - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 13.08.2014 בחוף "יו קורל" שבאילת, איים הנאשם על מנהל האירוע בחוף, א. כ.(להלן: המתלונן), בכך שאמר לו "אל תדבר איתי אני אזיין אותך, כדאי לך לא להסתכל עליי". בהמשך, עת ניגש קצין המשטרה חן יניב איים עליו הנאשם באומרו "אני אזיין אותך ואת כל השוטרים כאן" ובהמשך איים הוסיף ואיים עליו "אל תדאג אני אחכה לך ואזיין אותך".

2. על יסוד הודאת הנאשם במעשה העבירה, קבעתי כי הנאשם ביצע את העבירה אולם נמנעתי מהרשעתו והצדדים טענו לפניי להרשעה ולעונש.

טיעוני הצדדים להרשעה ולעונש

3.ב"כ המאשימה עתר להרשיע את הנאשם ולגזור עונשו למאסר על תנאי וקנס כספי. בטיעוניו ציין כי בעבירת איומים מתחם הענישה הנוהג הוא בין מאסר על תנאי עד 7 חודשי מאסר, כשמדובר בעבירת איומים כלפי עובדי ציבור שהם שוטרים כבמקרה זה, קיימת חומרה יתרה המחייבת הרשעה והשתת עונשים הצופים פני עתיד לצד עונשים ממשיים מוחשיים כגון קנס. בהתייחסו לנסיבות ביצוע העבירה, תאר כי במהלך אירוע תרבותי בעיר פנה הנאשם באמירות כלפי מנהל האירוע, שהוא האחראי על הסדר והתקיימות האירוע, שתחת מרותו עובדים רבים ואמירותיו של הנאשם בפומבי, יש בה כדי פגיעה וערעור בסמכותו. אשר לאיומים כלפי השוטר טען כי מדובר במי ששימש ומשמש גם כיום כקצין רישוי עסקים, אחת הסמכויות הבכירות בניהול אירועים, אחראי על הצבת השוטרים במקום, וכשזה בא לברר למה הנאשם כועס, איים עליו הנאשם.

בהתייחסו להרשעת הנאשם, הוסיף כי הגם שמדובר ברף איומים נמוך ובאמירות שהן יותר בוטות מאשר מאיימות, אלה יבחנו במסגרת מתחם הענישה ולא כחריגה מהמתחם עצמו ועד כדי אי הרשעתו של הנאשם. זאת ועוד, הנאשם נטען לא עומד באף אחד מהקריטריונים שנקבעו בהלכה בעניין זה. החרטה בגין ביצוע המעשים החיסכון בזמן שיפוטי והעדר עבר פלילי לנאשם, אין בהם כשלעצמם כדי להוות בסיס לאי הרשעה.

4.מנגד, הסנגור בטיעוניו ביקש להימנע מהרשעת הנאשם ולחייבו בחתימה על התחייבות. עמד על נסיבותיו האישיות, ציין כי מדובר בנאשם בן 36, נשוי ואב לילדים, מוכר על ידי המל"ל ואשתו אינה עובדת. הדגיש את הודאתו המידית של הנאשם בביצוע העבירה, את העובדה כי קיבל עליו אחריות עוד בתחנת המשטרה, התנצל בפני השוטר והגיע לדיון הראשון שלו מנתניה לאילת ושוב חזר והביע חרטה אמירותיו הבוטות.

בהתייחסו לנסיבות ביצוע העבירה ותיאר ויכוח מילולי שהתפתח בכניסה להופעה אליה הגיע הנאשם יחד עם בנו בן ה- 6, ולכך שהדברים שאמר, נאמרו בשעת כעס, במעידה חד פעמית של התנהגות מכוערת שהינה חריגה לאורחות חייו של הנאשם. לדידו, ספק אם האמירות עולות כדי איום ובכל מקרה אין בהן חומרה של ממש ואין בנסיבות המקרה בכללותו, כדי להצדיק הכתמתו של הנאשם בפלילים. עוד הוסיף כי אין כל מקום בנסיבות המקרה, לדרישה לפגיעה קונקרטית בפרנסתו של הנאשם, המדובר במי שהוא אב לילדים ששמו הטוב והפגיעה בדימויו העצמי, אינה נופלת מפגיעה בעיסוקו.

כתימוכין לטענותיו, הפנה לפסקי דין במקרים אחרים בעבירות דומות וחמורות יותר, בהם לא הורשעו הנאשמים, כך למשל ת.פ. 2270-01-11, בו מדובר באיומים שהפנה הנאשם כלפי אמו, איומים חמורים ובית המשפט לא מצא להרשיעו. ת.פ. 25152-05-11 הכולל 2 אירועים בעבירות איומים ברף חמור כלפי בת זוג, שגם הוא הסתיים ללא הרשעה ו- עפ"ג מחוזי מרכז 8238-05-12 איומים של אישה כלפי בעלה בנוכחות שוטרים, בית המשפט המחוזי מצא לבטל הרשעתה.