מדינת ישראל נ' אבראהים (עציר)

הנאשם הואשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380 וסעיף 382(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 וניסיון לגניבת רכב בצוותא, עבירה לפי סעיף 413ב(א) וסעיף 25 וסעיף 29 לחוק העונשין תשל"ז-1977. 

על פי עובדות כתב האישום ביום 29.6.14 בשעה 18:40 בבית חנינה בירושלים תקף הנאשם בצוותא חדא עם רמזי רפאתי (ע"ה 2 ד.פ.) את המתלונן מר מ.כ. (ע"ת 2 ד.פ.).

כתב האישום מתאר שהנאשם ורמזי עלו בצומת שילת למונית בה נהג כהן. הם ביקשו מכהן להסיעם לנעלין אך כהן סירב. בסוף הנאשם ורמזי סיכמו עם כהן להסיעם לבית חנינה בירושלים תמורת 100 ₪. רמזי ישב במושב הקדמי ליד כהן ואילו הנאשם ישב במושב האחורי מאחורי כהן. לפני הנסיעה כהן בדק את תעודות הזהות של רמזי ושל הנאשם על מנת לוודא שהם אינם שב"חים. בהגיעם לבית חנינה, הנוסעים ביקשו שכהן ימשיך אל הכביש הפונה לפסגת זאב וכהן סירב. או אז ביקשו שכהן יפנה ימינה ויעצור בצד. כהן פנה ימינה, המשיך כ-300 מטר ועצר את המונית. רמזי ביקש מהנאשם למסור לכהן 100 ₪ תמורת הנסיעה והנאשם העביר את הכסף לרמזי ורמזי העביר את הכסף לכהן. אז, כשכהן עסוק בקבלת התשלום, רמזי אחז את משקפי השמש של כהן והסיר אותן והתיז לעיניו גז פלפל והחל להכותו באגרופים. על פי סעיפים 7 – 10 לעובדות כתב האישום "בשלב זה, הנאשם יצא מהמונית ופתח את הדלת הצמודה למושב הנהג שם ישב המתלונן (כהן ד.פ.) והחל למשוך אותו החוצה מהמונית. המתלונן היה חגור בשלב זה וכאשר רמזי הבחין בכך, הוא התיר את חגורתו והנאשם המשיך בניסיונו למשוך את המתלונן החוצה מן המונית. בהמשך לכך החל רמזי לבעוט במתלונן על מנת להשלים את הוצאתו מן המונית והתיישב במושב הנהג. או אז הצליח המתלונן להתאושש, נכנס חזרה למונית ולקח את מפתחות המונית אשר היו עד לשלב זה בסוויץ' של המונית. לאחר מכן, החל המתלונן לצעוק ולהשתולל ואז נמלטו הנאשם ורמזי מהמקום. כתוצאה ממעשיהם של הנאשם ורמזי, נגרמו למתלונן חבלות בלחי שמאל, באף ובלחי ימין וכמו כן אדמומיות ומכאוב בעיניו. במעשיו המתוארים לעיל, ניסה הנאשם, בצוותא חדא עם רמזי, לגנוב רכב.

ראיתי לנכון לצטט במדויק את סעיפים 7 – 10 לעובדות כתב האישום, הואיל ובמהלך הדיון ובסיכומים, בית המשפט התבקש לייחס לנאשם עובדות נוספות על פי עדותו של כהן, כגון שהנאשם הצמיד את כהן למושב על מנת לסייע לרמזי להתיז גז פלפל לתוך עיניו של כהן וכן שהנאשם נשא עליו סכין קטנה אם כי לא השתמש בה. אין חולק שהמאשימה לא ביקשה ולא קיבלה רשות לתיקון כתב האישום. בניגוד לטענת המאשימה בסיכומיה, אין מדובר במקרה הרגיל הנכנס לגדר סעיף 184 לחסד"פ. לא בעבירה חדשה ונוספת "שנתגלתה" במהלך הדיון עסקינן אלא בעדות המתלונן המוסיפה מעשים לנאשם במסגרת העבירות המיוחסות לו, מעשים שהמתלונן לא התייחס אליהם בעת גביית הודעתו במשטרה. אם מדובר בפרטיים מהותיים, או אז יכולות להתעורר שאלות של מהימנות לכאן או לכאן או אף פגיעה בזכות העיון של הנאשם. אקדים ואומר שבהמשך הכרעת הדין אתייחס לדברים אלה במסגרת מהימנות העד. יחד עם זאת ולמען הסר ספק, המעשים המיוחסים לנאשם הם המעשים המפורטים בעובדות כתב האישום.

לאחר שמיעת הראיות, עולה שחלק מעובדות כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. אין חולק שהנאשם עלה עם רמזי למונית, שהנאשם ורמזי ביקשו להסיעם לנעלין ולאחר שכהן סירב סוכם להסיעם לבית חנינה תמורת 100 ₪. אין חולק שכהן בדק את תעודות הזהות של רמזי ושל הנאשם וכן שהנאשם ישב במושב אחורי בצד הנהג ורמזי ליד הנהג. אין חולק שכהן תדלק את המונית בכביש 443 בתחנת הדלק מול בית חורון ושרמזי שוחח עם המתדלק. מהעדויות עולה שרמזי, להבדיל מהנאשם, הוא אשר כיוון את כהן עד שעצר את המונית בצד הדרך. גם אין חולק שרמזי ביקש מהנאשם להעביר אליו 100 ₪ לשלם לכהן והנאשם העביר את הכסף לידי רמזי אשר העביר את הכסף לידי כהן. רמזי שהורשע בפני מותב אחר על אירועי כתב האישום, העיד כעד הגנה לטובת הנאשם. הוא אמר שהחל ויכוח בינו לבין כהן לאחר שכהן דרש להוסיף עוד 50 ₪ למחיר שסוכם ושהוא תקף את כהן. הוא הכחיש שהיה כל ניסיון לגנוב את המונית.

טענת ההגנה של הנאשם, בקליפת האגוז, פשוטה היא. לדבריו, הוא ישב בתמימות במושב האחורי של המונית. התפתח ויכוח בין רמזי לבין כהן והם החלו לתקוף זה את זה. הנאשם טוען שהוא לא רצה כל חלק בעניין ולאחר שהצליח לצאת מהמונית מהדלת האחורית מצד ימין, הוא ברח מהמקום. הנאשם מכחיש שתקף את כהן. אדרבא, הוא טוען שלא היה כל מגע בינו לבין כהן. הוא גם מכחיש כל כוונה לגנוב את המונית בסיועו של רמזי.

צודקת ב"כ הנאשם, שחלק מהעדים העידו על דברים שקשורים אך ורק לרמזי, כגון דרך מעצרו. למותר לציין שבית המשפט יתייחס בהכרעת הדין רק לעדויות הרלבנטיות לצורך הכרעת דינו של הנאשם.

פקד הישאם פלאח, ע"ת 1, ערך שני מזכרים ת/1 ות/2 בקשר לניסיונות לאתר את הנאשם ולהביאו לחקירה במשטרה. בחקירה נגדית ב"כ הנאשם שאלה את העד לעניין פעולות החקירה. לדברי העד, אין לקבוע חד משמעית שאי קיום עימות בין הנאשם לבין נהג המונית כהן דבר בלתי סביר, כשהדבר תלוי בנסיבות שונות ויש לפנות לקצין החקירות שהחליט שלא לקיים את העימות ולשמוע את שיקוליו. הוא הסכים שאם תיעוד של המקרה במצלמה, והדבר אפשרי, יש לתפוס את המצלמה. לעומת זאת הוא לא הסכים שיש חובה לתפוס את הקלטת השיחה למוקד 100 אלא אם עניין מיוחד כגון מחלוקת לגבי האדם שהתקשר למוקד. לעניין בדיקה של שאריות גז מדמיע בבגד או בשיער השיב שהוא אף פעם לא ערך בדיקה מהסוג הזה. העד הסכים כי חובה לתעד את חקירתו של הנאשם בהתחשב בעבירות שיוחסו לו כולל תשאול וככל שהדבר ניתן גם הובלה והצבעה עם המתלונן. פקד פלאח לא זכר ביצוע פעולות נוספות לאיתור הנאשם מעבר לרשום בת/1 ובת/2. הוא אינו יודע אם הנאשם הוכרז כדרוש חקירה.

מר מ.כ. ע"ת 2, הוא נהג המונית שהסיע את הנאשם ואת רמזי. לדבריו הוא בן 63 ונוהג מונית מזה 40 שנה. כפי שציינתי לעיל, בתיאורו של האירוע העד ייחס מעשים לנאשם שאינם מפורטים בכתב האישום. לדברי העד הוא נהג במוניתו ועצר בצומת שילת בציות לרמזור אדום. רמזי והנאשם פנו אליו וביקש שיסיעם לבלעין או לנעלין. העד אמר להם שהוא נוסע לכיוון ירושלים ואז הם ביקשו להסיעם לצומת פסגת זאב – בית חנינה. הם הסבירו שהם צמים בגלל רמדאן ורוצים להגיע הביתה ומהצומת ייסעו במונית אחרת. סוכם בין הצדדים על תשלום של 100 ₪ תמורת הנסיעה. העד ביקש לבדוק את תעודות זהות של רמזי ושל הנאשם על מנת לוודא שיש להם אישורי עבודה. השניים הציגו לו תעודות זהות כחולות. רמזי ישב במושב הקדמי ליד העד ואילו הנאשם ישב מאחורי העד במושב האחורי במונית. בדרך העד עצר לתדלק בתחנת הדלק בכביש 443 ורמזי שוחח עם המתדלק בערבית. בהגיעם לצומת, רמזי ביקש שהעד יפנה ימינה ויוריד אותם קצת בפנים. הנאשם ישב בשקט במושב האחורי ושיחק בטלפון הנייד. העד אמר שהוא לא מתכוון לפנות ימינה ולנסוע פנימה. רמזי ביקש שיפנה ימינה רק 200 – 300 מטר ויעצור כי הם עומדים במקום סואן. העד פנה ימינה ונסע 200 – 300 מטר ועצר. רמזי ביקש מהנאשם לתת לו 100 ₪ כדי שיוכל לשלם עבור הנסיעה והנאשם העביר שטר של 100 ₪ לידי רמזי ורמזי העביר את הכסף לעד. העד שם את השטר בצד ופתאום רמזי הוריד לעד את משקפי השמש והנאשם תפס את העד מאחורה ומנע ממנו לזוז. רמזי התיז גז פלפל בעיניו של העד. העד הרגיש צריבה ולא יכול היה לראות דבר. הנאשם ניסה לצאת מהדלת האחורית מצד שמאל של המונית אך לא הצליח בגלל מנגנון נעילת ילדים. הנאשם הצליח לרדת מהמונית מהדלת האחורית האחרת ו"בא ופתח את הדלת שלי בזמן שזה לידי (רמזי) היה תוקף אותי ונותן לי בוקסים. הנאשם תפס אותי ומשך אותי מהכתף והידיים ותקף אותי גם בבוקסים ומשך אותי החוצה. בזמן שנאבקתי עם הנאשם והוא הוציא אותי שלושת רבעי החוצה והתחלתי להתעסק אתו ולהתגונן. ראיתי שהבחור לידי קופץ לצד ההגה והבנתי מיד שהם רוצים לגנוב את הרכב. השתחררתי מהאחיזה של הנאשם שמשך ותקף אותי, הצלחתי להיכנס ברבע שנשאר לי הצלחתי להושיט את היד ולהוציא את המפתח מהסוויץ'. לקחתי את המפתח והבחור שישב לידי לא הרגיש שאני הוצאתי את המפתח וניסה להתניע את האוטו וכמובן שלא הצליח. התחלתי לצעוק ולהשתולל, זה מפחיד בכל זאת, והם ראו שאין להם סיכוי אז הם ברחו ואני לא רואה כלום כי אני בקושי רואה 20%, 80% אני עיוור" (ע' 25 לפרוטוקול שורות 5 – 13). כהן שטף את עיניו במים שהיו לו במונית וסבל מכאבים בצלעות מהמכות. עוברי אורח החלו להגיע למקום ולעזור לו. הוא נכנס בחזרה למונית והתקשר למשטרה. או אז הוא מגלה את תעודת הזהות של רמזי על רצפת המונית. הוא התבקש על ידי המשטרה לנסוע ליציאה מהעיר (ירושלים ד.פ.) ושם תחכה לו ניידת. העד נסע למקום והבחין בניידת אך מתברר שזאת ניידת תנועה ולא הניידת שנשלחה אליו. השוטרת פנתה אליו בשל צורת נהיגתו והוא סיפר לה על הניסיון לגנוב את המונית שלו וכן על גז הפלפל ומסר לה את תעודת הזהות שמצא במונית. הואיל והעד פחד לנסוע לנקודת המשטרה בנווה יעקב השוטרת ליוותה אותו בניידת עד לתחנה. העד גם הזכיר שראה אולר ביד הנאשם כשעלה למונית אך הנאשם לא השתמש בסכין במהלך האירוע.

בחקירה הנגדית הסכים העד שרמזי היה הדמות הדומיננטית באירוע, לפני התקיפה הנאשם ישב בשקט ובנינוחות במושב האחורי ושיחק בטלפון הנייד שלו והוא זה שהעביר, באמצעות רמזי, את הכסף לתשלום עבור הנסיעה. כהן הכחיש שהיה ויכוח בינו לבין רמזי על מחיר הנסיעה. הוא העריך את חלקו של רמזי באירוע ב"שמונים אחוז" (ע' 27 לפרוטוקול שורה 21). העד לא הכחיש שהוא היכה את הנאשם, לדבריו כדי להשתחרר ממנו ולמנוע את גניבת המונית. העד חזר והדגיש שלטענתו הנאשם ירד מיד מהרכב ומשך ותקף אותו כדי לעזור לרמזי לגנוב את הרכב. עולה שהעד לא הזכיר במשטרה שהנאשם הצמיד אותו למושב כשרמזי התיז עליו גז פלפל. העד השיב "אני לא זוכר מה אמרתי כי זה לא היה ספציפי מדובר על הנאשם שישב מאחור" (ע' 28 לפרוטוקול שורה 28). העד שב והדגיש שרמזי הוא זה שהתחיל לתוקפו כשהנאשם עד לאותו רגע ישב בשקט במושב האחורי החל לעזור לרמזי. לדברי העד, נעילת הילדים שמנעה פתיחת הדלת הייתה רק במושב האחורי בצד של הנהג ולא היה מנגנון נעילת ילדים לדלת האחורית בצד השני. כהן הסביר שמנגנון נעילת ילדים לא מתבטל בהדממת המנוע והוצאת המפתח מהסוויץ'. העד אישר שלא הזכיר במשטרה שהנאשם החזיק באולר. הוא "חושב" שמה שראה בידי הנאשם היה אולר אך הדגיש שבכל מקרה הנאשם לא השתמש באולר נגדו בעת האירוע. העד לא זכר שבמהלך העימות עם רמזי אמר לו שיתבע אותו ויקבל הרבה כסף. העד דחה את טענת הסנגורית שהוא מנסה לסבך את הנאשם כדי להעצים את האירוע לצורך תביעה אזרחית. כהן אישר, שלמרות שכתוב בהודעתו השנייה שרמזי והנאשם שוחחו עם המתדלק, רק רמזי שוחח עמו. בהודעתו הראשונה הוא אמר שרמזי שוחח עם המתדלק מבלי להזכיר את הנאשם. העד ניסה להסביר את הסתירה בכך ש"90% אפילו 95% של השיחה היה בין המתדלק לזה שישב לידי" והוסיף שלא הייתה שיחה בין הנאשם לבין המתדלק "רק שלום שלום. בטח שהם הכירו" (ע' 31 לפרוטוקול שורות 25 – 27). הסנגורית טענה בפני כהן שיש סתירות בעדותו לגבי השיחה עם המתדלק וביקשה את התייחסותו. העד השיב שהוא אומר את האמת ושהוא לא שינה גרסה. הודעתו של המתדלק (נ/1) הוגשה בהסכמה תוך ויתור על עליו כעד תביעה. המתדלק בהודעתו אמר שהוא מכיר את רמזי ושוחח עמו כ-30 שניות בעת שבא לקחת כסף מנהג המונית. המתדלק מאשר שהיה אדם נוסף שישב במושב האחורי אך "לא הסתכלתי עליו כי לא עניין אותי" וגם אמר שהוא לא מכיר את הבחור שישב מאחור (נ/1 שורות 33 – 36).