מדינת ישראל נ' חונא

הנאשמת הורשעה, לאחר ניהול הוכחות בעבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק.

עפ"י כתב האישום, בתאריך 23.09.16, בשעה 13:10 לערך, נהגה י' ה' א' (להלן: "המתלוננת") ברכבה, בעיר רחובות, כשעמה שני ילדיה הקטינים ברכב, עת היא בחודש חמישי להריונה, ולפניה רכבה של הנאשמת. עם מופע האור הירוק ברמזור ומאחר ורכב הנאשמת לא נסע, החלה המתלוננת לצפור. בעקבות זאת, יצאה הנאשמת מרכבה, ניגשה אל חלון הנהג ברכב המתלוננת, אמרה לה "מה את צועקת?" וכן תקפה אותה שלא כדין וללא הסכמתה בכך שסטרה על לחיה השמאלית, משכה את כיסוי ראשה של המתלוננת והכתה בכתפה, תוך שהקטינים ברכב החלו לצעוק בבהלה. כפי שקבעתי בהכרעת הדין, באותו המעמד, הנאשמת צעקה על המתלוננת, קיללה אותה, שרטה אותה בציפורניה בצווארה ובידה השמאלית, וגרמה לה לחבלות בדמות של שריטות ואדמומיות. עוד קבעתי, כי לאחר האמור, כאשר נטלה המתלוננת את הטלפון הנייד שלה לידיה, חטפה אותו הנאשמת, השליכה אותו על הכביש וגרמה לו נזק.

עפ"י כתב האישום יוחסה לנאשמת עבירה נוספת של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, לעניינה קבעתי כי לא היה מקום לייחס לה בנוסף לעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, שכן היא "נבלעת" בה ומעבירה זו זוכתה הנאשמת.

התנהלות דיונית:

בהמשך לכפירתה של הנאשמת במיוחס לה, נשמעו הראיות בתיק. הכרעת הדין ניתנה ביום 07.03.19. הנאשמת הורשעה כמפורט לעיל, נקבע ומועד לשמיעת טיעונים לעונש.

בהמשך, הוגשה בקשת ב"כ הנאשמת להורות על מתן תסקיר שירות המבחן בעניינה. לאחר קבלת עמדת המאשימה, דחיתי את הבקשה וקבעתי כי בהעדר קבלת אחריות, הבעת חרטה והליך שיקומי, אין מקום למתן תסקיר שירות המבחן.

בקשה זו הועלתה פעם נוספת בהמשך ע"י הסנגורית ונדחתה בשנית.