ת"פ 22473-02-15 מדינת ישראל נ' סאדד אס' 9004664(עציר) ואח'

כללי

1.הנאשמים הורשעו על יסוד הודאתם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצוותא עם סעיף 335 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין).

על פי האמור בכתב האישום המתוקן, ביום 25.11.14, בין השעות 20:00 עד 03:00, ישב ד.א. (להלן – המתלונן) בבר, ביחד עם שלושה חברים. בסמוך לשולחן בו ישב המתלונן, ישבו הנאשמים ביחד עם חבר נוסף (להלן – השלושה). במהלך הערב, החלו חילופי דברים בין השלושה לבין המתלונן, אשר בעטיים תקפו השלושה או מי מטעמם, את המתלונן. בעקבות זאת, ברח המתלונן מהבר והשלושה דלקו אחריו. ברחוב סמוך, הצליחו השלושה לתפוס את המתלונן, והכו אותו, בין היתר, באמצעות לבנה, מספר פעמים בחוזקה בראשו. כתוצאה ממעשיהם של השלושה, נגרמו למתלונן דימומים מאסיביים בראשו וכן שברים בגולגלתו, בארובת העין, בשיניו הקדמיות, ובעצמות האף. כמו כן, נגרם למתלונן חתך במצחו. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם ונותח בראשו. במשך כחודשיים היה המתלונן מאושפז בבית החולים במצב קשה מאוד, כשהוא מחוסר הכרה, כל זאת לאור פגיעה מוחית קשה שנגרמה בעטיה של התקיפה שתוארה לעיל.

2.הסדר הטיעון שגובש בין הצדדים כלל את תיקון כתב האישום, אך לא כלל הסכמה לעניין העונש, ובעניין זה טען כל צד כראות עיניו.

ראיות לעונש

3.מדו"ח סיכום האשפוז (תע/1) שהוגש ע"י התביעה, עולות אותן אבחנות רפואיות אודות המתלונן, כפי שפורטו בכתב האישום המתוקן. ביחס למצבו הנוכחי של המתלונן, צוין כי השיפור הנוירולוגי מרשים וההיענות הטיפולית מצוינת. המתלונן ערני, מדבר, מתפקד, אוכל ושותה כראוי ואינו נזקק לתמיכה נשימתית. המתלונן מתנהל לאיטו עם הליכון, ולעיתים עושה כן ללא עזרה. בנסיבות העניין, ולאור סטטוס המתלונן, לא ניתן היה לאשר למתלונן מסגרת שיקומית מתאימה וההמלצה הכלולה בסיכום האשפוז, מסתכמת ב"המשך הליכה בזהירות" והמשך טיפול אנטיביוטי לתקופה בת שבעה ימים.

4.מהדוח הפסיכו-סוציאלי (תע/2) שנערך ע"י ארגון הסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, עולים מספר נתונים אודות המתלונן ומצבו העכשווי. המתלונן בן 25, יליד אריתריאה, עבר עינויים בסיני עד הגעתו לישראל בחודש מאי 2012. לאחר שחרורו מהאשפוז הממושך, עבר המתלונן לגור בבית חבר בבת-ים (מדובר בדירה קטנה, בה מתגורר החבר ביחד עם אשתו). המתלונן אינו מצליח ללכת ללא תמיכה במקל או הליכון ולפיכך הוא נמנע מלצאת מדירת חברו. המתלונן זוכה לטיפול תרופתי של עמותת "רופאים לזכויות אדם", אולם אינו זוכה להמשך שיקום, ואינו עובר את אותם טיפולים פיזיותרפיים להם הוא זקוק. מצבו הנפשי של המתלונן מעורער והחשש כי הוא מתמודד עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית. המתלונן מתקשה להיזכר בפרטים בסיסיים, דעתו מוסחת בקלות וקיימים ניתוקים דיסוציאטיביים במהלך השיחה עמו. חברו של המתלונן דיווח כי המתלונן מתמודד עם מצבי רוח משתנים, סובל מסיוטים וצורח בשנתו. לאור מצבו הפיזי והנפשי של המתלונן, הוא אינו עצמאי ואינו מסוגל לפרנס את עצמו, ונסמך באופן מלא על חברו (ואשת החבר). המלצת מחברת הדוח היא לאתר עבור המתלונן מסגרת שיקומית שתכלול מגורים, אשפוז ושיקום פיזי, או לכל הפחות מסגרת מגורים וסיוע של אדם אשר יוכל ללוות את המתלונן לטיפולים במרכז שיקומי.

טיעוני הצדדים

5.התובעת, עו"ד דפנה יבין, התייחסה לנסיבות ביצוע העבירה, לאלימות הקשה והברוטאלית שנקטו בה הנאשמים כלפי המתלונן, בשל עניין של מה בכך, ולהשפעותיה הקשות של האלימות על המתלונן, הן במישור בריאותו הפיזית והן במישור בריאותו הנפשית. התובעת התייחסה לאותם ערכים מוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים וציינה כי אין המדובר רק בערך מרכזי של שמירה על שלמות הגוף, אלא אף בערכים נלווים, כגון זכותו של המתלונן לחיות חיים שלווים נטולי פחדים. עוד הוסבר, כי יש ליתן את הדעת בקביעת מתחם העונש ההולם לשני רכיבים משמעותיים המעצימים את החומרה. הראשון, העובדה כי האלימות בוצעה בצוותא ע"י שני הנאשמים ואדם נוסף (שלא אותר), והשנייה, העובדה כי נעשה שימוש בנשק קר – אותה לבנה בעזרתה הכו השלושה את המתלונן. התובעת הייתה ערה לעובדה כי הנאשמים הסגירו את עצמם למשטרה, וכפי שיפורט בהמשך, לא חלקה על טיעון הסניגוריה לפיו אלמלא הודאות הנאשמים בחקירה, לא ניתן היה להגיש את כתב האישום, אולם סברה כי גם שקלול נתונים אלה, אינו יכול לחלץ את הנאשמים מריצוי עונש מאסר משמעותי ברף הגבוה של מתחם העונש, שנע לשיטתה בין 3 שנות מאסר לבין 5 שנות מאסר. התובעת התייחסה להיותו של המתלונן פליט מאריתריאה, ולקושי בו נתקל וייתקל המתלונן שעה שיבקש לשקם את חייו, בכל ההיבטים האפשריים.