ת"פ 19946-07-13 מדינת ישראל נ' קדוש

1.נגד המבקש, עידן קדוש (להלן: "המבקש") הוגש כתב אישום ביום 10.7.2013, המייחס לו עבירות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. ביום 14.7.2013 הוגש כתב אישום מתוקן, על דרך של תיקון תיאור העובדות תוך החלפת המילים "המתלוננים", במילים "האחים אזולאי" (להלן: "כתב האישום").

2.ביום 24.6.2013, נעצר המבקש. ביום 3.9.2013, הורה בית המשפט במסגרת תיק המעצר בעניינו, על שחררו של המבקש לחלופת מעצר, מעצר בית מלא, בפיקוח שלושה ערבים.

3.בתשובתו של המבקש לכתב האישום, שנמסרה מפי בא כוח ביום 3.9.2013, כפר המבקש במיוחס לו בכתב האישום. בהמשך נקבע התיק לשמיעת הוכחות.

4.ביום 9.10.2013, הגיש המבקש באמצעות בא כוחו עתירה לגילוי ראיה חסויה, ולאחר הדיון בעתירה שהתקיים ביום 5.11.2013, הודיעה המשיבה ביום 11.11.2013 לבית המשפט, כי היא חוזרת בה מכתב האישום נגד המבקש. לאור זאת, הורתי על זיכויו של המבקש בתיק הנדון.

5.ביום 23.1.2014 הגיש ב"כ המבקש, עו"ד מיכאל עירוני, בקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק.

טענות הצדדים

6.במסגרת הבקשה לפי סעיף 80(א) לחוק, ביקש ב"כ המבקש, עו"ד מיכאל עירוני, לחייב את אוצר המדינה לשלם למבקש פיצוי בהתאם לתקנה 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב – 1982, בסכום של 27,360.56 ₪, בגין 71 ימי מעצר של המבקש. זאת, בהתחשב בכך שהשכר הממוצע במשק עומד על 9,634 ₪, והחלק ה- 25 של השכר הממוצע, עומד על 385.36 ₪. בנוסף, ביקש לשלם למבקש הוצאות של 45,000 ₪, הוצאות הגנה ושכר טרחה, אותם שילם המבקש לעורך הדין שטיפל בתיק.

7.ב"כ המבקש טען, כי בהתאם לסעיף 80(א) לחוק, המתווה את המסגרת לזכאותו של נאשם שזוכה בדין, לקבל פיצוי על מעצרו או מאסרו, ושיפוי בגין הוצאות הגנתו, זכאי המבקש לפיצוי. לטענתו, בהתאם לפסיקה המנחה בהקשר זה (ראו: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, נו(3)73 (2002) – להלן: "פרשת דבש"), על מנת שתקום זכאות לפיצוי, צריכים להתקיים שלושה תנאים: הראשון, תנאי סף, כי הנאשם "זוכה בדין או לחלופין כי האישום בוטל". השני, עילת זכאות, "לא היה יסוד לאשמה" או לחילופין מתקיימות "נסיבות מיוחדות". השלישי, שיקול דעת של בית המשפט, ואלו מתקיימים לטענתו, בעניינו של המבקש. בנוסף, הפנה לספרות ולפסיקה התומכת בטענתו.

8.ב"כ המבקש טען בהגינותו, כי בעניינו של מרשו, אין מדובר בהתנהלות בזדון או בהגשת כתב אישום, בהיעדר אינטרס ציבורי, או בשל רדיפה או התנכלות. יחד עם זאת לטענתו, המשיבה התרשלה עת לא שקלה בצורה ראויה, את השיקולים שהביאו אותה בסופו של דבר לחזור בה מכתב אישום, טרם הגשתו. לטענתו, כל תובע סביר, היה צריך לצפות בטרם הגשת כתב האישום, את ה"בעייתיות" שהעלה החומר החסוי בתיק. לכך ביקש להוסיף, כי מדובר בזיכוי מוחלט, המצדיק תשלום הוצאות הגנה ופיצויים בהתאם לפסיקה שהציג.