ת"פ
בית משפט השלום קצרין
|
18245-01-12
06/09/2015
|
בפני השופט:
דניאל קירס
|
- נגד - |
המבקש:
עלי טוויל עו"ד יחיא דהאמשה מטעם הסנגוריה הציבורית
|
המשיבה:
מדינת ישראל נציג היועץ המשפטי לממשלה עו"ד נציג היועץ המשפטי לממשלה צביקה כוחן
|
החלטה |
1.שני הנאשמים בתיק זה הועמדו לדין בחשד להחזקת חיית בר מוגנת, בניגוד לסעיף 8(א)(3) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955. בסוף פרשת התביעה טענו הנאשמים כי אין להשיב לאשמה. בהחלטה מיום 10.2.2015 קבעתי כי אין לחייב את הנאשם 1, מר עלי טוויל, להשיב לאשמה (ואילו הנאשם 2 ישיב לאשמה).
2.בפני בקשתו של הנאשם 1 לפסיקת הוצאות הגנתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לטענת הנאשם 1 העמדתו למשפט מלכתחילה יסודה בטעות. לחלופין טוען הנאשם 1 כי הנסיבות מצדיקות פסיקת הוצאותיו, שכן הוא אב ל-5 ילדים אשר עובד ומתגורר באזור ירושלים, והמשפט התנהל בקצרין, תוך גרירת הוצאות.
3.המאשימה סקרה בתגובתה את התשתית הראייתית שעמדה נגד הנאשם 1 בעת הגשת כתב האישום, וטענה כי ניסוח והגשת כתב האישום היו זהירים וסבירים, וכי תובע סביר לא היה יכול לצפות מראש את החלטת בית המשפט לגבי הנאשם 1, לפיה אין להשיב לאשמה. כן טוענת המאשימה כי לא מתקיימים שיקולי צדק שיצדיקו פסיקת הוצאות הגנת נאשם 1, בין היתר כי ייצג אותו סנגור מהסנגוריה הציבורית והגנתו מומנה על ידי כלל הציבור, וכי זיכויו לא היה זיכוי מוחלט.
4.בהחלטה בטענת "אין להשיב לאשמה" בענייננו, נקבע כי לא הובאו ראיות למודעות נאשם 1 לנוצות החוחית שבציוד הצייד שנתפס ברכב של הנאשם 2, בו נסעו שני הנאשמים. ב"כ המאשימה טוען כי הנוצות מהוות "יסוד נקודתי וספציפי" וכי "תובע סביר לא יכול היה בזמן אמת, אף לא בזהירות ובסבירות ראויים, לצפות מראש" את הקביעה השיפוטית בענין העדר ראיות למודעות הנאשם 1 להימצאותן.
5.אין בידי לקבל טענה זו. התובע דאז בחר להעמיד לדין את הנאשם 1 לא בחשד לעבירת צייד אלא בחשד לעבירת החזקת חיית בר מוגנת. נוצות החוחית היו "חיית הבר" הנטענת באישום, המהווה היסוד העובדתי המרכזי בעבירת החזקת חיית בר. על כן מעט קשה להגדיר את המודעות לנוצות אלה כמודעות ל"יסוד נקודתי וספציפי", ולטעון שתובע סביר לא היה יכול לצפות שבית המשפט יבחן את המודעות להן (במובחן מהמודעות לחפצים אחרים, הרלוונטיים לעבירת צייד שבגינה בחר התובע דאז משום מה שלא להעמיד את הנאשם 1 לדין). דא עקא, בענייננו לא מדובר בהתנהלות בלתי סבירה של תובע אשר גרמה נזק לנאשם 1 (לענין דמיון בין חלופה זו, בדבר העדר יסוד לאשמה שבסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז, לעוולת הרשלנות, ראו ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פס' 100 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (21.3.2011); לענין נזק ראו שם בפס' 131). אמנם המבקש פסיקת הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינו נדרש להוכיח נזק על פי אמות המידה והכללים הנהוגים בתביעת נזיקין בהליך אזרחי (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פס' 108 (4.12.2012)); אולם בענייננו, כפי שיבואר, לא מדובר בהעדר הוכחת נזק אלא - ברי שהתנהלות התובע דאז לא גרמה נזק לנאשם 1 אלא, אך הטיבה עמו. כפי שציינתי בהחלטה בטענת "אין להשיב לאשמה", המאשימה הציגה תשתית ראייתית בענייננו שצפויה היתה לחייב את הנאשם 1 להשיב לאשמה בעבירת צייד. החלטת התובע דאז להימנע מלהאשימו בעבירה לגביה התקיימה תשתית ראייתית לכאורה ולהאשימו, תחת זאת, בעבירה ללא תשתית כזו, הטיבה עם הנאשם 1, שכן נקבע לגביו כבר לאחר פרשת התביעה כי אין להשיב לאשמה. יוצא שהיה יסוד להאשמת הנאשם 1 בגין פרשה זו, והתנהלות התובע דאז רק הטיבה עמו. מכאן, אין מקום לפסוק לנאשם 1 את הוצאות הגנתו עקב העדר יסוד להאשמה.
6. מאותו טעם – קיום תשתית ראייתית להעמדת הנאשם 1 לדין בגין עבירת צייד בפרשה זו (אותה בחר התובע דאז שלא לכלול בכתב האישום) – לא מצאתי מקום להורות על פיצוי הנאשם 1 מטעמי צדק.
7. הבקשה לפסוק לנאשם 1 הוצאות הגנתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - נדחית.
ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.