ת"פ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
17407-11-14
26/09/2016
|
בפני השופטת:
לימור מרגולין-יחידי
|
- נגד - |
המאשימה:
מע"מ ת"א 1 ו-2 עו"ד אבו-עיסא
|
נאשמים:
1. שפע טי מאסטר בע"מ 2. מישל אלדד
עו"ד יואב ציוני
|
גזר דין |
פתח דבר
נאשמת 1 היא חברה פרטית העוסקת במתן שירותי הדפסה ונאשם 2 הוא מנהלה הפעיל.
הנאשמים הורשעו על סמך הודייתם בעובדות כתב האישום המתוקן בביצוע 18 עבירות שעניינן אי הגשת דו"ח במועד, עבירה על סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975. שניים מהדו"חות לא הוגשו כלל והיתר הוגשו באיחור, חלקם טרם הגשת כתב האישום וחלקם לאחר הגשת כתב האישום המקורי.
טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה עמדה על נסיבות המעשים אשר בוצעו ברציפות ובשיטתיות, עתרה לראות בכל אירוע שעניינו אי הגשת דו"ח כאירוע אחד לצורך קביעת מתחם העונש, עמדה על הערכים המוגנים וטענה כי מידת הפגיעה בהם היא בינונית. היא טענה למתחם עונש לכל עבירה הנע בין מאסר מותנה לבין שבעה חודשי מאסר ולמתחם קנס הנע בין גובה של 5 ל- 10 אחוזים מגובה המחדל. בעוד שבשלב הטיעונים לעונש עתרה לעונש מאסר הניתן לריצוי בעבודות שירות בשל אי הסרת מחדל מלאה, הרי שלאחר הטיעונים לעונש, כשהתקבלה הודעת עדכון בדבר הסרה מלאה של המחדל, הודיעה בהגינות כי תסתפק בענישה מותנית.
ב"כ הנאשם עמד על ניסיונות הנאשם להסדיר את חובו לרשויות עובר להגשת כתב האישום, על מאמצי הנאשם להסרת המחדל כשבסופו של דבר לאחר הטיעונים לעונש הודיע כי המחדל הוסר במלואו. הוא ביקש להתייחס למעשים כאל אירוע אחד של קריסה כלכלית וטען כי כניסתו של מתחרה שפגע בעסקיו של הנאשם הביאה אותו למצב כלכלי דחוק בעקבותיו בוצעו המעשים, וכי כיום הנאשם פושט רגל ובעניינו הוצא צו כינוס (נ/1). לאור גילו של הנאשם ויתר נסיבות הזכות שפרט, ביקש הסנגור להסתפק במאסר מותנה, וביחס למתחם הקנס טען כי בקביעתו יש לקחת בחשבון את מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם.
הנאשם התייחס למצבו הכלכלי הדחוק, למאמציו להסיר את המחדלים ולקושי הרב הכרוך בכך.
דיון והכרעה
עבירות אי הדיווח במועד הן אמנם עבירות ברף הנמוך יותר במדרג עבירות המס, ובמקרים המתאימים ניתן להמירן בקנס מנהלי, אך בביצוען משבש עבריין המס את שיטת הגבייה, מונע פיקוח של רשות המס, גוזל כספים מן הקופה הציבורית, ופוגע באינטרס הציבורי - חברתי של דיווח מלא לצורך גביית מס אפקטיבית ונשיאה שוויונית בנטל המס. בעבירות מע"מ, משמעותו המידית של אי הדיווח היא הימנעות מהעברת כספים, שהנאשם גבה מהלקוח כשלוח של רשות המס וכזרועה הארוכה והותרתם ברשות הנאשם, ובמקרים של ריבוי עבירות מידת הפגיעה בערכים המוגנים גדלה.
המאשימה טענה כי יש לראות בכל עבירה אירוע עונשי אחד והסנגור ביקש לראות בכך אירוע אחד הנובע מקריסה כלכלית, ואולם לא ניתן לקבל את עתירתו, גם משום שנטיית הפסיקה לראות בכך אירועים עצמאיים, גם משום שלא הוכחו אותן נסיבות נטענות באופן המאפשר לראות בהן אירוע שהוביל לקריסה כלכלית, וגם בשל התקופה הארוכה בה בוצעו העבירות.