ת"פ 15299-03-12 מדינת ישראל נ' חלילי ואח'

1.כנגד הנאשמים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של פגיעה בשמורת טבע לפי סעיף 30(ד) ו-57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 (להלן – החוק) ובניגוד לתקנה 9 לתקנות גנים לאומיים ושמורות טבע (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים וההגנה עליהם, התשכ"ח-1968 (להלן – התקנות), איסור פגיעה בדגים לפי תקנה 2 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) התשל"ט- 1979 + סעיף 57(ב) לחוק, איסור הכנסת כלי או מכשיר העלול לפגוע בערך טבע מוגן לפי תקנה 5 לתקנות + 57 (ב) לחוק, איסור הכנסת חומר זר לשמורה לפי תקנה 10 לתקנות +57(ב) לחוק ואי ציות להוראות הרשות לפי תקנה 13 לתקנות + סעיף 57ב() לחוק.

2.מכתב האישום עולה כי ביום 28.10.11, בשעה 09:25 ואילך ובסמוך לכך בתחום שמורת הטבע "הים הדרומי" במפרץ אילת, חמישים מטר דרומית למגדל הפיקוח בשמורת הטבע חוף האלמוגים עסקו הנאשמים בדיג, מתוך סירה ממנה הטילו עוגן, באמצעות חוטי דיג, במרחק של 236 מטר מקו הגאות. עוד עולה מכתב האישום כי הנאשמים ביצעו את מעשיהם למרות שילוט המוצב במקום האוסר זאת, תוך שהם מכניסים לשמורה מכשיר העלול לפגוע בשמורה ובערכי הטבע המוגנים ובלא היתר לכך.

3.בסיום פרשת התביעה טענו ב"כ הנאשמים כי "אין להשיב לאשמה", אותה העלו על הכתב. בפי ב"כ הנאשמים 3 טענות מרכזיות אותן אפרוס בקצרה:

א.המאשימה לא הוכיחה כי המעשים הנטענים בכתב האישום בוצעו בתוך שמורת הטבע – לדברי ב"כ הנאשמים, ראיות המאשימה, כפי שהובאו בפני בית המשפט מלמדות על כך שהאירוע התרחש כקילומטר צפונית לתחום שמורת "הים הדרומי", כעולה מהאכרזה על גבולות השמורה, צילומי האויר ו-ת/1, שהוגשו על ידי המאשימה.

ב.לחילופין ולמען הזהירות כדבריהם טענו ב"כ הנאשמים כי גם אם בית המשפט יאפשר למאשימה לתקן את כתב האישום ואת זאת לשיטתם אין לאפשר הרי שהמאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיה ולו ברמה הלכאורית, באשר למיקום הסירה.

בעניין זה טענו ב"כ הנאשמים כי באשר לאופן מדידת הכיוון (אזימוט), לא נלקח אזימוט, אלא ע"ת 4 הסתמך על ידיעתו האישית כי מדובר בכיוון מזרח וזאת כשברור לכל כי סטייה ולו קלה באזימוט עשויה לשנות באופן משמעותי את הערכת המיקום.

גם באשר למרחק הסירה מק החוף טענו ב"כ הנאשמים כי לא ניתן להסתמך על מכשיר ה-GPS, בו עשה שימוש ע"ת 4, שעה שלא הוכח כי מדובר ב"ראיה מדעית" על פי הכללים שנקבעו ב"הלכת מצגורה" ואף לא הוכחה אמינות המכשיר, תקינותו ומיומנות המפעיל, כפי שנדרש בפסיקה.

ג.עוד טענו ב"כ הנאשמים כי המאשימה לא הביאה כל ראיה לקיום שילוט במקום, כנטען בכתב האישום ואף לא הוכיחה כי הנאשמים הטילו עוגן, למעט עדות סברה של ע"ת 1, שאינו מומחה ואף עדותו נסתרה ביחס לממצאים שביססו את סברתו זו.

4.המאשימה בתגובתה, עתרה לדחות את טענות ב"כ הנאשמים. לדברי המאשימה, על פי ההלכה הפסוקה די בראיות בסיסיות ואף דלות שיש בהם כדי להעביר את נטל העברת הראיות לכתפי הנאשמים, כדי לדחות את הטענה.

המאשימה טענה כי בעניין מיקום ביצוע המעשים, די בשלב זה בדברי הנאשם 1 בהודעתו במשטרה שאישר כי ביצע את הדיג במרחק של 240 מטר מהחוף, מרחק הנמצא בתוך תחומי שמורת הטבע. לחילופין ובמסגרת הבהרה אותה הגישה המאשימה, לבקשת בית המשפט, טענה כי גם אם בטעות צוין בכתב האישום כי האירוע התרחש בשמורת "הים הדרומי" הרי שבהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חסד"פ), רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשמים באותן עבירות שנעברו לדברי עד התביעה, זיו נדר (להלן – העד נדר) בשמורת חוף האלמוגים, כשלנאשמים היתה הזדמנות סבירה להתגונן מפני טענה זו.