ת"פ 14453-11-15 מדינת ישראל נ' אבו סמור (עציר)

בפניי בקשה בגדרה מבקשת המאשימה לקבל את אמרותיה של המתלוננת בתיק כראיות קבילות, ובהמשך אף להעדיפן על-פני עדותה בבית המשפט, וזאת בהתאם להוראת סעיף 10(א) לפקודת הראיות. אליבא דהמאשימה בעוד שבמשטרה ציינה המתלוננת כי הנאשם תקף אותה פיסית וסטר על פניה, הרי שבעדותה בבית המשפט חזרה בה מדברים אלו וציינה כי כל שעשה הוא סימן לה עם היד ללכת. בדומה, בהודעתה במשטרה מסרה שהנאשם ירק עליה, בעוד שבעדותה בבית המשפט טענה שרק ירק לצד וכלל לא פגע בה. אל אלה ציינה אמירות נוספות אשר כמכלול, אליבא דהמאשימה, מלמדות על רצון להקטין ולגמד את מעשיו של הנאשם.

באת-כוח המאשימה הפנתה לפסיקה המאפשרת פרוצדורה שכזו אפילו המתלוננת לא הוכרזה כעדה עוינת, ואפילו לא התבקשה הגשת האמרות והעדפתן בסוף עדותה או במהלכה אלא רק בסוף פרשת התביעה.

בא-כוח הנאשם הלין תחילה על כך שהמאשימה פועלת באופן שאינו קולגיאלי ומביאה דבר הבקשה לידיעתו רק בסמוך לפני הדיון. לגופם של דברים, הלה מתנגד לבקשה, שהיא בבחינתו מקצה שיפורים. אפילו בית המשפט יקבל, מבחינה טכנית, הודעותיה במשטרה כראיות קבילות (דבר שנעשה בפועל לצורך הוכחת סתירות וחלף חקירה ראשית), הרי מהותית, מקום בו המתלוננת לא נחקרה נגדית על אותן סתירות או התבקשה לתת הסברים לאותם פערים, הרי שאין כל אפשרות להעדיף את האמירות במשטרה על-פני עדותה בבית המשפט, ועל-כן יש לדחות הבקשה גם לגופם של דברים.

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, קראתי הודעותיה של המתלוננת במשטרה, ונדרשתי לעדותה וכן לפסיקה הרלוונטית, סבורני כי קיימות סתירות כאלה ואחרות בין עדותה של המתלוננת לבין הודעותיה במשטרה, בדגש על שאלת הפעלת אלימות מצידו של הנאשם באירוע מיום 21.10.15, המפורט באישום הראשון.

העובדה כי המתלוננת לא הוכרזה כעדה עוינת אינה מהווה תנאי בל יעבור לצורך סעיף 10(א) הגם שיש ולעתים מתבלבלים ביחס לכך. ההכרזה על המתלוננת כעדה עוינת נועדה לאפשר למזמינת העדה לחקור אותה בחקירה נגדית, ובאופן שיוכל לשפוך אור בצורה מיטבית על הסיבות בגינן חזרה בה העדה מדברים שמסרה או מתכחשת אליהם. כך גם עצם העובדה שהבקשה מוגשת בסוף פרשת התביעה ולא בסמוך לאחר סיום עדותה אף היא אינה מהווה חסם. ר' ביחס לכך ספרו של המלומד קדמי על הראיות, חלק ראשון, מהדורת תש"ע-2009, עמ' 424, סימן 8.

כאמור, על-פי סעיף 10(א) יש צורך בהוכחת מתן האמרה על-ידי מי שגבה אותה. לכאורה, העדויות כבר מצויות בתוך תיק בית המשפט, ועל-כן אין צורך לשמוע את המתורגמנים. יחד עם זאת, מקום בו עדויות אלו הוגשו לצורך הוכחת סתירות וחלף עדות ראשית, מבלי שהצדדים נדרשו לסוגיית התרגום אגב גבייתן, נדמה כי יש מקום לאפשר לכל צד לחקור את גובי האמרות.

ודוק, עצם קבלת הודעותיה של המתלוננת במשטרה כהודעות קבילות אין פירושה כי בית המשפט יעדיפן על-פני עדותה בבית המשפט, והדבר יוכרע במסגרת הכרעת-הדין, כאשר לצורך כך בית המשפט גם ייקח בחשבון את כל הנסיבות שפורטו לעיל, לרבות הימנעות מהכרזתה כעדה עוינת, הדברים שמסרה בעדותה בנוגע לתרגום, והעדר קבלת הסברים ממנה לגבי דברים כאלה ואחרים שיכול ויצופו במהלך עדויותיהם של שלושת גובי האמרה.

אשר על כן, בכפוף לשמיעתם של גובי האמרה, ההודעות של המתלוננת שסומנו ת/3, ת/4 ו-ת/5, תהיינה ראיות קבילות, וכל צד יוכל לטעון לגביהן במסגרת הסיכומים.