ת"פ 10023-09-15 מדינת ישראל נ' פוואז

כתב האישום ותשובת הנאשמת

1.כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של מניעת גישה למקום קדוש, עבירה לפי סעיף 2(ב) רישא לחוק המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק").

2.לפי המתואר בכתב האישום, ביום 8.03.15 בשעה 10:00 נכנסו מבקרים יהודים מלווים בשוטרים למתחם הר הבית. כאשר הבחינה הנאשמת במבקרים החלה לקרוא קריאות "תכביר" ("אללה אכבר"). הנאשמת נעמדה מול המבקרים והשוטרים וחסמה את המשך תנועתם על הר הבית. השוטר רועי בן יעקב אשר עמד כחיץ בין המבקרים לבין הנאשמת ביקש מהנאשמת לחזור, אך היא סירבה והמשיכה לחסום את דרכם של המבקרים.

3.יצוין כי בפתיחתו של כתב האישום צוין שבמועד האמור ובתקופה שקדמה לו, פעלו במתחם הר הבית מאות נשים שכינו עצמן "אל-מוראביטאת" שבין פעולותיהן הן נהגו לקרוא קריאות "תכביר" לעבר כל אדם בעל חזות יהודית שנכנס להר הבית במטרה לגרום לו לעזוב את מתחם ההר, ולעיתים הן התקהלו במטרה לחסום את גישתם של מבקרים יהודים לאתרים מסוימים במתחם הר הבית. ברם, לא נטען בכתב האישום, כי הנאשמת השתייכה לקבוצה זו, וממילא אין לעניין זה חשיבות במקרה זה.

4.בתשובה לאישום העלה ב"כ הנאשמת, במסגרת הדיון מיום 31.10.16 טענה מקדמית לפיה המיוחס לנאשמת בכתב האישום אינו מגלה עבירה, מפני שהאירוע התפתח ברחבת מסגד אל-אקצה שאינו נמנה ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בתוספת לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, תשמ"א-1981, שם מנה מחוקק המשנה מספר מקומות קדושים ליהודים, אך הר הבית לא נמנה ביניהם. טענה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת ג'ויה סקפה-שפירא) מיום 12.12.16, ולמעשה בכך נדחו טענות ההגנה של הנאשמת, שכן כאמור, ב"כ הנאשמת טען בתשובה לאישום כי טענותיו המקדמיות הן הטענות היחידות.

5.על אף זאת, בדיון שהתקיים ביום 19.01.17 העלה ב"כ הנאשמת טענה נוספת לפיה הנאשמת אכן נעמדה מול המבקרים אך לא היה בכך כדי לחסום את המשך תנועתם. בהסכמת הצדדים, צפה בית המשפט בנוכחותם בסרטון המתעד את האירוע (ת/3) ומהצפייה עלה כי אכן הנאשמת חוסמת, יחד עם אחרות, את המשך דרכם של המבקרים.

6.חרף זאת, בדיון נוסף שהתקיים ביום 26.01.17 טען ב"כ הנאשמת טענה נוספת לפיה, גם אם מדובר במקום קדוש, הרי שהמבקרים כבר היו בתוך המקום הקדוש וממילא לא ניתן לומר כי הנאשמת מנעה את הגישה אליו.

7.התיק נקבע להוכחות, וביום הדיון, הצהיר ב"כ הנאשמת כי הנאשמת מודה בעובדות כתב האישום, והוא וויתר, הן על שמיעת עדי התביעה והן על שמיעת הנאשמת. תחת זאת, הוא העלה טענה נוספת ולפיה אין מקום לכלול את המעשה בגדר עבירה פלילית. לדבריו, העבירה המיוחסת לנאשמת - עשיית מעשה "העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות הקדושים להם", יכולה לכלול קשת רחבה של מעשים, ובהיותה עבירה שעניינה במעשה "העלול" לפגוע בחופש הגישה, יש לקבוע נקודת איזון הסתברותית של ודאות קרובה, בדומה למבחן שנקבע בעבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי לפי סעיף 216 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בנוסף טען כי אין מקום לכלול במסגרת עבירה זו קריאות "תכביר", הן נוכח הזכות לחופש ביטוי שכן לא נטען שהנאשמת תקפה או דחפה מי מהמבקרים, והן נוכח זאת שמדובר בקריאה דתית ברחבת מסגד.

8.ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה כי הנאשמת הייתה דומיננטית בתוך קבוצת הנשים עליהן נמנתה שקראו את קריאות ה"תכביר", ומעשיה כוונו לשיבוש ביקורם של יהודים בהר הבית. כנגד זאת טען ב"כ הנאשמת כי הטענה בדבר דומיננטיות של הנאשמת אינה עולה מתוך הצפייה בסרטון וכי המשטרה כשלה בכך שלא גבתה הודעה מהמבקרים שעלו ולפי הטענה גישתם נמנעה על ידי הנאשמת.