פס"ד בעניין שתי צוואות שנחתמו בהפרש של כשלושה שבועות

המנוחה חתמה על שתי צוואות בעדים, בהפרש של כשלושה שבועות. בצוואתה המאוחרת חסרה חתימת העדה. האם מן הדין הוא לקיים צוואה זו ולהתגבר על הפגם, או שמא מן הדין לבטל את הצוואה ולתת את הבכורה לצוואתה המוקדמת של המנוחה? ואולי בנסיבות העניין דין הצוואות שתיהן להתבטל?

זו המחלוקת בה עלי להכריע במקרה זה.

1. בלב המחלוקת מצויים נכס מקרקעין ושתי צוואות המתייחסות אליו. הצדדים הניצים הם אח ואחיותיו (להלן – "הבן" או "האח" ו"הבנות" או "האחיות", בהתאמה). לפי הצוואה האחת, דירת המנוחה מוקנית לבן וכוללת זכות מדור לבנות, ככל ומי מהן תתגרש. לפי הצוואה האחרת והמאוחרת, דירת המנוחה מוקנית לבנות. כל צד מבקש לקבל צו קיום לצוואה בה הוא אוחז ומתנגד לצוואה האחרת. בתוך כך, תלוי ועומד הליך פש"ר שפתחה המנוחה עוד בחייה, ואף בו מצויה דירת המגורים בלב המחלוקת, כלום היתה הדירה דירתה של המנוחה, ואז תשמש מקור לגביה לטובת נושי המנוחה, על אף שאינה רשומה כבעלת זכויות בדירה. במסגרת פסק דיני, אשמור על גבולותיו של ההליך דנן, במובחן מן ההליך המתקיים בבית המשפט לפש"ר.

    

   הנכס

    

2. הנכס הוא בית מגורים וחצר ב[צפון], הניצב על גוש 00000 חלקה 00. הנכס אינו מזוהה ואינו רשום באמצעות תכנית איחוד וחלוקה או רישום בית משותף, ובנוי על מגרש ששטחו כ – 23 דונם ולו 23 בעלים רשומים במושע. המנוחה או בעלה המנוח מעולם לא היו רשומים כבעלי זכויות במקרקעין, ובעל הזכויות הרשום עד היום (חלק בשיעור 760/22928 מ"ר) הוא אביו של הבעל, שהוא סבם של הצדדים.

    

3. כמו כן, אין מחלוקת כי הבן "חילק" בפועל את הנכס לשתי דירות באמצעות קיר מפריד. בחלק אחד התגורר הבן עם רעייתו, ובחלק האחר התגוררה המנוחה. המנוחה מתייחסת בצוואותיה לשני חלקי הנכס כשתי דירות מובחנות ולגביהן ניתנו הוראות שונות בצוואות. זאת על אף שחלוקת הבית לשתי דירות לא באה לידי ביטוי בכל מרשם או פנקס כאמור. המנוחה אף מבחינה בצוואותיה בין הנכס לבין החצרות המקיפים אותו, וכך על אף שאבחנה זו אינה נטועה בהוראות הדין ואף היא אינה באה לידי ביטוי בכל מרשם, פנקס או תשריט.

    

   הצוואה מיום 27.2.16 – הצוואה המוקדמת

    

4. הצוואה לכאורה מיום 27.2.16 (להלן – "הצוואה המוקדמת") בת עמוד אחד, מודפסת בשפה הערבית (תרגום הצוואה המוקדמת צורף לתצהיר הבן, נס' 3). הצוואה ערוכה כהצהרה מפי השיח הנכבד פלוני המביא מדברי המנוחה אליו. לכאורה ציוותה המנוחה כי דירתה והחצר, והן הדירה בה מתגורר הבן, יוקנו לבן. בלשון הצוואה, המנוחה "ציינה כי הבית שהיא מתגוררת בו והמורכב מחדר, מטבח ושירותים ובקדמתה מצד מזרח חצר המשתרעת עד ביתו של הדוד [...] וציינה כי הגינה ושאר הבית שמתגורר בה היום בנה [...] [...] ואשר כניסתו מצד הרחוב הראשי תהיה לו, אולם הבית שהיא מתגוררת בו עם החצר תהיה לבנה [...] האמור לעיל רק לאחריה וצוותה כי אם חס וחלילה התגרשה אחת הבנות תהיה לה זכות לחזור ולהתגורר בבית אמה ולא יהיה ניתן למנוע ממנה זאת".

    

5. על הצוואה מופיעה חתימתם של המנוחה, השייח הנכבד פלוני – עורך הצוואה - והן שני עדים, מר פ"ב ומר ס"ב.

    

   הצוואה מיום 20.3.2016 – הצוואה המאוחרת

    

6. הצוואה לכאורה מיום 20.3.16 (להלן – "הצוואה המאוחרת") בת עמוד אחד, כתובה בכתב-יד בשפה הערבית (תרגום הצוואה המאוחרת צורף לתצהיר הבנות, סומנה ת/2). הצוואה ערוכה כהצהרה מפי השיח הנכבד אלמוני המביא מדברי המנוחה אליו. לכאורה ציוותה המנוחה את דירתה בחלקים שווים לבנות, ואילו את חצר הבית או הדירה ציוותה לבן. בלשון תרגום הצוואה: "הנ"ל ציוותה בדירה בה היא מתגוררת שהינה ירושה מהמנוח בעלה [...] לארבע בנותיה [...] בחלקים שווים, בלי מכר או קניה למאן דהוא זולתן, והדירה הנ"ל מכילה חדר, מטבח ושירותים עם הרחבה שלפניה. ואילו חלקת המקרקעין השייכת לאותה דירה היא מצווה לבנה [...] בלבד".

    

7. על הצוואה מופיעה חתימת המנוחה וחתימתו של השיח הנכבד אלמוני– אך אין חולק כי העדה לא חתמה על הצוואה.

    

   טענות הבן – נגד הצוואה המאוחרת

    

8. בהתנגדותו טען הבן כי הצוואה המאוחרת לא נערכה על ידי המנוחה והחתימה על גביה אינה חתימתה. לחילופין, וככל שזו צוואת המנוחה, הרי שנחתמה תחת לחץ וכפיה, פרי השפעה בלתי הוגנת וניצול מצבה הבריאותי והנפשי וחולשתה. בסיכומיו הוסיף הבן כי המנוחה היתה תלויה בבנות וכי הדבר עולה בין היתר מחקירת העו"ס שטיפלה בענייני המנוחה. בסיכומיו העלה הבן תזה נוספת ולפיה המבקשת מס' 1 (להלן – "המבקשת") או מי מטעמה, הסיעה את המנוחה אל בית השייח לשם עריכת הצוואה, ובכך יש משום מעורבות בעשיית הצוואה המביאה לבטלותה. לטענתו עוד המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא הבינה את תוכן הצוואה עליה חתמה. הבנות סכסכו בין המנוחה ובין הבן ורעייתו, ועשו למנוחה "שטיפת מוח". לדבריו הטענה כאילו הוא ורעייתו התעמרו במנוחה היא שקר וכזב.

    

9. עוד נטען כי למנוחה אין זכויות בבית ולכן אין בכוחה להורישו, אף לא חלק ממנו. למנוחה הוקנתה זכות מדור בלבד בצוואת אביהם המנוח של הצדדים, בעלה המנוח של המנוחה (להלן – "האב המנוח"). כמו כן, הצוואה המאוחרת אינה עונה על דרישות סעיף 20 לחוק הירושה באופן שאינה צוואה בעדים, ושני עדים אינם חתומים עליה, כי אם רק השייח המכובד עורך הצוואה. הצוואה אף אינה צוואה בפני רשות בהתאם להוראות ס' 22 לחוק, ואף אינה צוואת שכיב מרע, שכן המנוחה הלכה לעולמה כ – 4 שנים לאחר עריכתה. בנוסף לכך, מן הצוואה נעדר עוד מספר תעודת הזהות של המנוחה, ואף אין בצוואה פרטים מזהים ביחס לנכס מושא הצוואה.

    

10. בסיכומיו הוסיף הבן שהעובדה כי העדה לצוואה כביכול אינה חתומה על הצוואה כעדה, מהווה פגם צורני המטיל על כתפי הבנות את הנטל להוכיח כי הצוואה בת תוקף. הפגם הטמון בהעדר חתימת ידה של העדה על הצוואה אינו בר תיקון והצוואה בטלה משלא נעשתה בפניי שני עדים כמתחייב בחוק הירושה. כמו כן, הבן כופר בטענת הבנות כי העדה אינה חתומה על הצוואה הואיל והמנהג בעדה הדרוזית הוא שאין להחתים נשים על מסמכים. לטענת הבן לא הוצג מקור לטענה זו וכי לא קיים בעדה הדרוזית איסור המונע מאישה לחתום על מסמכים.

     

11. לטענת הבן הצוואה המאוחרת סותרת את צוואת האב המנוח – אביהם המנוח של הצדדים. הבן הציג את צוואת המנוח מיום 11.9.2003, שזכתה לצו קיום מאת בית הדין הדרוזי בעכו ביום 8.1.2004 (להלן – "צוואת המנוח"). הצו ניתן בהסכמת יורשי המנוח – הבן, הבנות והמנוחה. בצוואתו ציווה המנוח את הבית בו התגורר עם המנוחה לבן, ולמנוחה והבנות הקנה זכות מדור בלבד. הסכמת הבנות משתקפת עוד בחתימת ידה של כל אחת מהן על מסמכי בית הדין הדרוזי. הבן טוען שבעקבות הסכמתן למתן צו קיום לצוואת המנוח, הרי שהן מושתקות לטעון כנגד צוואת המנוח בהליך דנן. יוצא אפוא לשיטת הבן כי המנוחה לא יכולה היתה להוריש את הדירה שלא היתה קניינה והוקנתה לה בה זכות מדור בלבד.

     

12. הבן מוסיף עוד כי הדירה נבנתה על ידי אביו של האב המנוח - סבם של הצדדים – שהעניק לאב המנוח את הדירה במתנה עוד לפני נישואיו למנוחה. כמו כן האב המנוח והמנוחה נישאו לפני שנת 1974, קרי טרם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 ובאופן שהמנוחה מעולם לא קנתה זכויות בנכס אף מתוקף נשואיה למנוח. הבן מוסיף עוד כי כל אחד מהבנים של האב המנוח והמנוחה זכה לקבל בית מהוריו, והוא זכה באמצעות צוואת המנוח בכל הבית – בדירת הוריו ובדירתו.

     

13. בתצהירו מוסיף הבן כי הציג את הצוואה המוקדמת מיד לאחר שנודע לו על קיומה, והוא לא ידע על קיומה עם הגשת ההתנגדות מטעמו לצוואה המאוחרת. הצוואה נמסרה לו מידיו של השייח הנכבד פלוני. לדבריו עוד, בעת עריכת הצוואה המוקדמת בה הקנתה המשיבה את דירתה לבן, היא ידעה על צוואתו של אביו, בעלה המנוח, ועל כן הקנתה לו את דירת המנוחים. המנוחה אף הסכימה לצוואת המנוח בפניי בית הדין הדרוזי כאמור במסגרת הליך מתן צו קיום הצוואה. את צוואתה המוקדמת ערכה כדי "להדגיש את הדברים שבאו בצוואת אבי המנוח ועל מנת שלא יתגלעו סכסוכים בין האחים והאחיות לאחר פטירתה, כך שהיא חזרה על האמור בצוואת המנוח, דבר הממחיש את ידיעתה כי אין לה זכויות בבית" (ס' 13 לתצהיר).

     

14. הבן מוסיף בתצהירו כי הצוואה המוקדמת אותה מבקש לקיים היא מפורטת יותר מן הצוואה המאוחרת. היא מתארת בפירוט את בית המגורים בו התגוררה המנוחה ואת גבולותיו, מתארת את החצר והן את דירתו של הבן, גינתו והכניסה לביתו מן הרחוב הראשי. בכך ייחדה לשיטת הבן את הדירה בה היא מתגוררת ואת הקנייתה לבן, מבלי שציינה כי היא בעלת זכויות בדירה. כמו כן, בצוואה המוקדמת מוזכרים כל בניה של המנוחה וכן מוזכרת העובדה כי כל אחד מהם זכה לבית. בנוסף ציוותה בצוואה המוקדמת 2,000 ₪ לצדקה לבתי תפילה.

     

15. בתצהירו הבן חוזר על טעמי ההתנגדות, על כי המנוחה לא חתמה על הצוואה בדעה צלולה, אלא תחת לחץ, כפיה והשפעה בלתי הוגנת, ועל כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה על מה חתמה והיתה נתונה ללחץ מצד האחיות. הבן מוסיף כי פער הזמנים בין שתי הצוואות, כשלושה שבועות, מעלה חשד ביחס לנסיבות עריכת הצוואה המאוחרת, ותמוהה בעיני הבן העובדה שתוך פרק זמן קצר המנוחה שינתה את צוואתה באופן מהותי ומבלי שקדם לכך אירוע כלשהו. הבן סובר עוד כי היה והמנוחה אכן בקשה לשנות את צוואתה היתה פונה לשייח המכובד שערך אותה, ואף היתה מסתפקת בתיקון הצוואה ולא בעריכת צוואה חדשה. כמו כן, אין אמת במשפט המובא מפי המנוחה בצוואה המאוחרת, על כי ציוותה את הבית שירשה מהאב המנוח, בעוד ברי כי האב המנוח לא הוריש לה את הדירה או את הבית, אלא הקנה לה ולבנות זכות מדור בלבד.

     

16. בסיכומיו הבן כופר בטענת הבנות לפיה המנוחה שינתה את צוואתה המוקדמת לרעת הבן הואיל והאחרון הביא להסתבכותה הכלכלית ולכניסתה להליכי חדל"פ. לדבריו טענה זו נסתרה על ידי עדותו של עורך הדין שייצג את המנוחה בהליכי חדל"פ, ולפיה הסתבכותה הכלכלית של המנוחה קדמה לעריכת הצוואה הראשונה, ולא היא היוותה המניע לעריכת הצוואה המאוחרת.

     

17. לטענת הבן בתצהירו, אמנם הוא מבקש לקיים צוואה שקדמה בשלושה שבועות בלבד לצוואה המאוחרת, ומנגד טען כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה המאוחרת, אך לדבריו אין בכך סתירה. הוא עודנו מחזיק בטענה כי למנוחה לא היו זכויות בבית ולא היה בכוחה להורישן, אך מבלי לפגוע בכך, "נכון לדרוש" את קיום הצוואה המוקדמת הואיל ומתייחסת "לכל הנושאים", מקל וחומר מקום בו האחיות מבקשות לקיים צוואה "נטענת ומזוייפת" וסותרת, ביחס לבית בו אין להן זכויות.

     

18. הבן כופר בטענה לפיה הבית נמכר מסבו לאב המנוח, וכופר בהסכם המכר לכאורה שהציגו האחיות. לדבריו "המסמך מזויף, לא היה ולא נברא". אף התרגום שהציגו האחיות אינו נכון לדבריו. לטענתו סבו העביר את הבית לאב המנוח במתנה, על אף שהזכויות בנכס עדיין רשומות על שם הסב. כמו כן ההסכם אינו ברור, הנכס אינו מצוין בו באופן ברור, ההסכם לא דווח לרשויות המס, ובכלל אין המדובר באותו הנכס, שכן סבו התגורר בבית אחר ובשכונה אחרת. ככל שהיה ממש בהסכם, דבר קיומו היה מגיע אליו מאביו המנוח או אמו המנוחה. עוד לדבריו ההסכם ערוך בצורת הצהרה ואינו הסכם מכר שעומד בדרישות החוק. הצדדים לחוזה אף אינם חתומים עליו.

     

19. בתצהירו הבן כופר עוד בטענה לפיה הוא ורעייתו התעמרו המנוחה, ומדובר בטענות שנועדו לדבריו להכפיש את שמו ולנשלו מזכויותיו. כשלוש שנים לאחר עריכת הצוואות הורע מצבה הבריאותי של אמו, הוא שדאג לה בהסכמת אחיו ואף מונה כאפוטרופוס על המנוחה לשם הסכמה לביצוע ניתוח. הבן מכחיש עוד כי עשה שימוש בפנקס המחאות של אמו לצורך עסקיו וכי סיבך את אמו בחדלות פרעון.

     

    טענות האחיות – נגד הצוואה המוקדמת

     

20. לטענת האחיות, גם במידה והצוואה המוקדמת נערכה כדין, הרי שממילא בוטלה כדין על ידי הצוואה המאוחרת ומתוקף סעיף 36(ב) לחוק הירושה. לדבריהן הצוואה המאוחרת סותרת לחלוטין את הצוואה המוקדמת והיא מקנה את דירת המנוחה לאחיות.

     

21. לטענתן, האב המנוח הקנה בצוואתו רק את חלקו בדירת המגורים לבן, הואיל והחלק השני בנכס נתון למנוחה מתוקף היותה רעייתו ולאור הלכת השיתוף. המנוחה הקנתה בצוואתה המאוחרת את חלקהּ, קרי מחצית הזכויות בבית, לאחיות, ואילו לבן הקנתה את המקרקעין בחצר.

     

22. לדברי האחיות, למנוחה ולאב המנוח נולדו 8 ילדים, וכולם התגוררו בביתם עד שנישאו, למעט המשיב, שהוסיף להתגורר עמם. לאחר שנישא לרעייתו הקים קיר בתוך בית ההורים וחילק אותו לשתי דירות – האחת עבור הבן ורעייתו, והשניה עבור המנוחה - דירה בת חדר אחד, מטבח וחדר רחצה ושירותים.

     

23. האחיות מוסיפות כי הרקע לעריכת הצוואה המאוחרת היא יחסו הרע של הבן ורעייתו אל המנוחה. בהקשר זה מזכירות שהבן פתח בחצר ביתה של המנוחה מסגרייה, עשה שימוש בהמחאות של המנוחה לצורך עסקיו והביא את המנוחה לחדלות פירעון ולהכרזתה כפושטת רגל. משום כך הנאמן בתיק הפש"ר לוקח חלק בהליך דנן. השאלה האם היו למנוחה זכויות בבית תוכרע בתיק הפש"ר לאחר שבית משפט זה יכריע בזהות יורשי המנוחה.

     

24. לטענת האחיות הן לא ידעו על קיומה של הצוואה המאוחרת אלא לאחר שמנוחה הלכה לעולמה. הם קבלו אותה מידיה של העדה לצוואה, הגב' [...] (להלן – "העדה לצוואה"). בניגוד לטענות הבן, הצוואה היא צוואה בעדים לה היו עדים השיח המכובד שערך אותה והעדה לצוואה. הטעם לעובדה שהעדה אינה חתומה על הצוואה הוא המנהג בעדה הדרוזית, ולפיו נשים אינן חותמות על מסמכים, מקל וחומר שלא בפניי השיח המכובד בעדה הדרוזית. להתנגדות האחיות צורף תצהיר מטעם העדה לצוואה וכן מטעם השייח המכובד אלמוני, ושניהם מעידים כי היו עדים לחתימת הצוואה. בכך לשיטת הבנות מתקיימים מרכיבי היסוד לצוואה בעדים.

     

25. הבנות מזכירות כי לאחר שהגישו לרשם הירושות בקשה למתן צו קיום לצוואה המאוחרת, הגיש הבן התנגדות מטעמו, אותה העמיד על שלושה טיעונים: האחד, כי למנוחה כלל לא היו זכויות בבית, הואיל והאב המנוח היה בעל מלוא הזכויות בבית. לפיכך לא היה בכוחה של המנוחה להוריש את מה שאינו קניינה; השני, הצוואה פגומה מקום שאינה חתומה על ידי שני עדים; והשלישי שחתימת המנוחה על גבי הצוואה זויפה, או שחתמה מתוך השפעה בלתי הוגנת, או שלא היתה מודעת לטיבה של הצוואה.

     

26. לאמור, לשיטת הבנות, הבן מעולם לא טען כי הוא אוחז בידיו צוואה מוקדמת יותר של המנוחה המצווה לידיו את דירת המנוחה. רק לאחר שהתקיים קד"מ בפניי המותב הקודם, במהלכו התחוור כי טעמי ההתנגדות של הבן אינם משכנעים לכאורה, או-אז הציג באופן תמוה את הצוואה המוקדמת. משעשה כן, העלה טענות סותרות. כעת לשיטת הבן, המנוחה כן היתה כשירה לצוות על אף שבין שתי הצוואות מפרידים כשלושה שבועות בלבד, והמנוחה אף היתה בעלת זכויות בדירה לשם הורשתה, הפעם למשיב.

     

27. בתצהירה הוסיפה המבקשת כי מי שבנה את הבית היה אכן סבם של הצדדים, אך הוא לא העניק אותו במתנה לאב המנוח כנטען על ידי הבן, אשר לא הציג לטענה קצה ראיה. למעשה האב המנוח והמנוחה, לצד שמונת ילדיהם, התגוררו בבית הסב יחד עמו ועם רעייתו, עד לפטירת האחרונה. אז ביקש הסב המנוח להינשא בשנית ולא היה זה ראוי כי יתגורר עם רעייתו החדשה לצד בנו וכלתו (האב המנוח והמנוחה). לפיכך ביקש למכור את הבית ולרכוש אחר לו ולרעייתו, ואך טבעי היה כי האב המנוח, שהתגורר עמו, ירכוש ממנו את הבית, ועל כן נחתם "הסכם מכר" בין הצדדים ביום 20.3.87 על פיו הסב מכר את הבית לאב המנוח בתמורה. המכר התבצע לאחר נישואי האב המנוח למנוחה, הם התגוררו בו כל השנים ואף שפצו והשביחו אותו באמצעות כספים משותפים, לאמור שהרכישה התבצעה בפועל אף על ידי המנוחה, על אף ששמה אינו מצוין ב"הסכם המכר". את חלקה זה של המנוחה בבית, היתה המנוחה רשאית להוריש למי שחפצה והיא בחרה בצוואתה המאוחרת להורישו לאחיות.

     

28. המבקשת מתייחסת עוד בתצהירה לחקירתו המוקדמת של השייח המכובד אלמוני אשר העיד כי גם העדה לצוואה שימשה עדה לה, היא היתה עדה לדברי המנוחה לגבי רצונה והמנוחה חתמה על הצוואה אף בנוכחותה. העדה לא חתמה על הצוואה כעדה משום הנוהג בעדה הדרוזית כאמור.

     

    דיון והכרעה

     

    גבולות הגזרה

     

29. המחלוקת שבפניי מעלה תהיות רבות ושאלות מורכבות. האם היו נתונות למנוחה זכויות בנכס והיה בכוחה להורישו? האם ירשה את זכויותיה מבעלה המנוח או שמא קנתה זכויות מכוח היותה רעייתו? האם לבעלה המנוח היו מוקנות זכויות בנכס והיה בכוחו להורישו למאן דהוא, על אף שאינו ומעולם לא היה רשום כבעל הזכויות? האם ניתן להבחין בין שני חלקיו של הנכס ולראות בו שתי דירות נפרדות?

     

30. שאלות אלה נוגעות אפוא לשאלת היקף עזבונה של המנוחה, והאם יש לראות בנכס או חלקים ממנו כחלק מעזבונה. שאלות אלא אינן מתבררות בפניי, ועניינו של פסק הדין דנן הוא תוקפן של צמד הצוואות שהמנוחה הותירה אחריה, והאם דינן או דין אחת מהן להיפסל מפאת פגמים ברצון המנוחה או מכיוון שהאחת מאוחרת לקודמתה. אציין כי חלקן הארי של טענות שני הצדדים נוגע לשאלת היקף העזבון ואילו לשאלה הנדונה בדבר תוקף הצוואות הקדישו הצדדים טענות ספורות וכלליות.

     

31. אחזור ואדגיש כי שאלת היקף העזבון ומעמדו של הנכס מתבררת בבית המשפט המחוזי במסגרת הליכי פש"ר שנפתחו בחייה של המנוחה כאמור. בית המשפט המחוזי השהה את בירור ההליך שבפניו עד להכרעתי בתוקף הצוואות, ויוסיף ויישב על המדוכה לאחר מתן פסק דיני זה.

     

32. בפסק דיני אדון ראשית בתוקפה של הצוואה המאוחרת. ככל שזו עומדת בתוקפה, הרי שהיא גוברת לכאורה על הצוואה המוקדמת, והצורך לברר את תוקף הצוואה המוקדמת יכול ויתייתר. היה ודין הצוואה המאוחרת להיפסל, יהיה מקום לבחון אף את תוקף הצוואה המוקדמת.

     

    לגופו של עניין – הצוואה המאוחרת

     

    נטל ההוכחה

     

33. בענייננו לוקה הצוואה המאוחרת בפגם צורני, בדמות העדר חתימת העדה על הצוואה. פועל יוצא מכך הוא העברת נטל השכנוע לכתפי מבקשות קיום הצוואה, להוכיח כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי של המצווה. כבוד השופט ש' שוחט הטעים בהקשר זה:

     

    "הלכה פסוקה היא שצוואה הנראית תקינה מבחינה צורנית, חזקה עליה שמשקפת היא את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. מי שמבקש לפסול את הצוואה [...] עליו נטל השכנוע (הבאת הראיה) [...] כלל זה אינו חל מקום שהצוואה אשר אותה מבקשים לקיים אינה כוללת את היסודות הצורניים הנדרשים בסעיפים 19,20, 22, 23 לחוק. אם נתקיים פגם צורני כזה, שוב אין מקום לאותה חזקה [...] עם זאת אין בכך כדי לפסול את הצוואה. המחוקק מאפשר לקיים את הצוואה חרף הפגם, אלא שנטל השכנוע (חובת הראיה) שבצוואת אמת עסקינן עובר אז אל שכמו של המבקש לקיימה, והוא שחייב לשכנע את בית המשפט שחרף הפגם, הצוואה הינה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה, במקרה זה כל ספק יפעל לביטולה של הצוואה" (שאול שוחט – "פגמים בצוואות", תשע"ו-2016, ע' 69; להלן – "שוחט").

     

    טענת הזיוף

     

34. הבן טען באופן רפה כי חתימת ידה של המנוחה על הצוואה המאוחרת אינה חתימתה, וכי זו זויפה על ידי מאן דהוא. הבן לא פיתח טענה זו ולא התיימר לעשות כן, ופשיטא כי לא הוכיח אותה. הבן לא עתר למינוי מומחה לזיהוי כתב יד ולא הציב בפניי בית המשפט כל אינדיקציה, דחוקה ככל שתהיה, כי החתימה על הצוואה המאוחרת אינה חתימת המנוחה. כשנשאל על טענת הזיוף במהלך חקירתו הנגדית, תשובותיו לא הניחו את הדעת ולא הדגימו ידיעה או מהימנות:

     

    "כב' השופטת: או-קיי אז רגע גברתי בואי תתרגמי לו את השאלה, האם הוא עומד על טענת הזיוף של הצוואה המאוחרת?

    ת' (מתורגמנית): כן" (תמליל 27.5.24, ע' 2, ש' 13)

     

    "ש': ההתנגדות התקבלה, אני אשאל את השאלה אחרת, חרף שהשייח העיד בפנינו, שייח [אלמוני], העיד בפנינו שהחתימה הזאתי של המנוחה שחתמה בפניו, אתה עדיין עומד על הטענה הזאת שהחתימה מזויפת?

    ת': החתימה מזויפת, כן" (שם, ע' 3, ש' 7).

     

    "כב' השופטת: אדוני, לגבי דוגמאות חתימה זה משהו אחר, מומחה אולי זה עניין משפטי. למה לא הבאת ראיות להוכיח את טענת הזיוף? זו השאלה.

    ת' (מתורגמנית): אני אמרתי מאיפה אני אביא את ההוכחה.

    ש': למשל, אני אעזור לך, למשל יכולת לפנות לבית המשפט ולבקש צו לחתימה של המנוחה בבנקים למשל, או חתימה שלה בקופות חולים או לחתימה שלה מול חברות האשראי, ועדיין לא עשית את זה, למה? אולי כי אתה לא מאמין לטענה הזאת?

    ת' (מתורגמנית): אני לא ידעתי מאיפה להביא את החתימה שלה" (שם ע' 4, ש' 3)

     

    "כב' השופטת: נשאיר לה את הסמכות לקבוע האם המנוחה הייתה צלולה בדעתה, הבינה על מה היא חותמת מבחינה שכלית, מבחינה קוגניטיבית, זו השאלה.

    ת' (מתורגמנית): בתקופה האחרונה אני לא יודע אם היא היתה כאילו בדעה (לא ברור),

    כב' השופטת: רגע אדוני. נשאלת על מועד ספציפי נכון? מועד עריכת הצוואה, המאוחרת, מרץ, 2016.

    ת': אני לא זוכר, לא זוכר, אני לא זוכר (לא ברור), סליחה, אבל,

    ש': אבל כתבת בתצהיר שלך,

    ת': בסדר אני לא זוכר מתי כתבתי, אתה שואל אותי מה אכלת אתמול, אני לא אומר לך" (שם, ע' 4, ש' 26).

     

35. בסיכומיו הבן עודנו רומז כי חתימת המנוחה זויפה – הגם שנזהר מלטעון זאת במפורש. לדבריו דין הצוואה להיפסל מטעמים שונים, "גם אם יוכח כי המנוחה חתמה על הצוואה".

     

36. מבלי לגרוע מנטל השכנוע המוטל בענייננו על כתפי הבנות, איני מוצאת בסיס כלשהו לטענות הבן כלפי חתימת המנוחה ודומה כי אלה נטענו כלאחר יד ולא פותחו. למעלה מן הצורך אוסיף כי טענת זיוף טומנת בחובה טענה למרמה והיא נושקת אל הדין הפלילי. טענות מסוג זה כרוכות בנטל הוכחה כבד מן הרגיל, בעוד הבן כאמור מצוי הרחק מן הרף הראייתי הנדרש לטענות מסוג זה. מכל הטעמים הללו, אני דוחה את טענות הבן בהקשר זה.

     

37. בענייננו שוכנעתי כי המנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת בחתימת ידה, וממילא לא נטען על ידי הבן מי לשיטתו זייף או לקח חלק בזיוף חתימת המנוחה. לא מצאתי מקום לפקפק בעדותו של עורך הצוואה השייח הנכבד אלמוני, שהעיד על ביקורן של המנוחה והעדה בביתו. התרשמתי כי השייח הקפיד על אמירת אמת והיה עקבי בגרסתו ביחס לביקור בביתו (ר' תמליל 22.11.21, ע' 2 ואילך). לדבריו "זה היה לפי הבחירה שלה והרצון שלה בלי שמישהו יכריח אותה לעשות זאת ושהיא הייתה בריאה מבחינה גופנית וגם שכלית ומה שכתוב כאן זה מה שהיא אמרה ואני כתבתי זאת באופן מילה במילה מה שהיא אמרה" (שם, ש' 26). השייח הוסיף עוד, כי "מה שכתוב זה מה שהיא ביקשה וחתמתי יש כאן את החתימה שלה והחתימה שלי גם" (שם, ש' 38). בהמשך עדותו הוסיף והטעים כי "[...] אני הגעתי לכאן בגלל הצוואה הזאת שאני ערכתי ואני חתמתי עליה וגם המנוחה ביקשה לערוך את הצוואה וחתומה עליה, מאה אחוז היא הגיעה בגלל הצוואה הזאת ומה שכתוב בצוואה זה האמת" (ע' 5, ש' 10). עוד הוסיף השייח הנכבד לעניין חתימת המנוחה על הצוואה בפניו:

     

    "ש: האם המצווה חתמה על הצוואה בפניו או בפני אשתו?

    ת: בפני כולנו וגם בפניי, לא רק היא חותמת כל אחד שבא שאני אערוך לו צוואה הוא כותב על הצוואה

    כב' השופטת: לא שאלנו על כל אחד הוא שאל על המנוחה המנוחה חתמה בפניו?

    ת: כן מול העיניים" (הדגשה שלי, ע' 9, ש' 29).

     

38. שוכנעתי עוד מעדותה של העדה לצוואה – בה ארחיב בהמשך הדברים במסגרת הדיון בדבר העדר חתימתה על הצוואה – כי המנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת בנוכחותה ולנגד עיניה, וכלשונה, "הייתי לידה" (פרוט' 20.3.23, ע' 33, ש' 3).

     

39. שוכנעתי אפוא מעדויות מטעם הבנות, עדות השייח הנכבד והעדה לצוואה, וכן מדלות טענות הבן לעניין זה, כי המנוחה אכן חתמה בחתימת ידה על הצוואה ואני דוחה את טענת הזיוף.

     

    כושרה של המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה

     

40. אתייחס לסוגייה זו בקצרה הואיל ואף היא נטענה באופן רפה ביותר, שלא לומר ברמיזה. הטענה עלתה בתצהירו של הבן, ולדבריו "מדובר בצוואה אשר נערכה תחת לחץ וכפייה, תחת השפעה בלתי הוגנת, לא בדעה צלולה ותוך ניצול מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה ותוך ניצול חולשותיה והיותה בגיל מתקדם" (ס' 21). בסיכומיו הבן טוען כי המנוחה היתה תלויה בבנות "עקב מצבה הבריאותי" (ס' 81). מדובר בטענה כללית ואגבית באופיה, והיא רחוקה מלהלום את היקף הסוגיה ודקויותיה.

     

41. סעיף 26 לחוק הירושה מורנו כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

42. נקודת המוצא המשפטית היא חזקת הכשרות - היא ההנחה שאדם כשיר להבין את מעשה הצוואה ואת תוצאותיה, ועל הטוען אחרת מונח נטל ההוכחה:

     

    "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, מיום 11.6.17).

     

43. יש לחדד כי בירור כושרה של המנוחה לצוות מתייחס למועד עריכת הצוואה ממש, ולא למצבה של המנוחה ערב פטירתה או קודם לעריכת הצוואה:

     

    "ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב" (הדגשה אינה במקור) (עמ"ש (חי') 27565-09-16 ל.נ. (האחות) נ' ע.ד. (האח), מיום 2.4.17; ור' גם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215).

     

44. בענייננו הבן לא הראה מאמץ כלשהו לשפוך אור על מצבה הבריאותי של המנוחה במועד עריכת הצוואה המאוחרת או בכל מועד אחר. טענת הבן כי המנוחה היתה "תלויה" בבנות עקב מצבה אינה מעלה או מורידה, הואיל וטענה זו מתייחסת לתקופה המאוחרת למועד עריכת הצוואה, וכך או כך, הבן לא הדגים כל מאמץ בהקשר זה.

     

45. למעלה מן הצורך, טענה זו היא בבחינת חרב פיפיות מעל ראשו של הבן. מקום בו בין מועדי עריכת הצוואות מפרידים כשלושה שבועות בלבד, הבן יתקשה עד מאוד לשכנע כי המנוחה היתה כשירה לצוות במועד הצוואה המוקדמת אותה הוא מבקש לקיים, אך כושרה ניטל ממנה במועד עריכת הצוואה המאוחרת, כשלושה שבועות לאחר מכן.

     

46. נטל השכנוע עבר כאמור לשכמן של הבנות ומצאתי כי עמדו בנטל זה. שוכנעתי מטענות הבנות, כי לא היתה כל מניעה הנעוצה במצבה הבריאותי או הנפשי של המנוחה, לעריכת הצוואה המאוחרת, כי המנוחה היתה כשירה לעריכתה. בתצהירהּ ציינה המבקשת בשם הבנות כי המנוחה הלכה לעולמה כ – 4 שנים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת וכי בעת עריכתה היתה צלולה, וזאת חרף העובדה כי חלתה וסבלה עוד בטרם עריכת הצוואה מסרטן, מחלת כבד ומחלת כליות. המנוחה עברה טיפולי דיאליזה 3 פעמים בשבוע ולעיתים התאשפזה בבית החולים (ס' 47-46).

     

47. הבת ש' ציינה בחקירתה כי "אמא שלי לא שהפסיקה ללכת, רק בשנתיים האחרונות היא קצת עייפה. שאמא שלי היתה יוצאת לאיזה מקום ואני בעבודה היא היתה מזמינה הסעה. רק בשנתיים האחרונות היא היתה מוגבלת, אבל בדרך כלל היא היתה יוצאת" (פרוט' 29.3.23, ע' 19, ש' 23). הבת ז' נשאלה בחקירתה על מצבה הבריאותי של המנוחה, והשיבה בגילוי לב כי המנוחה סבלה ממחלות שונות שאבחנו זמן רב לפני עשיית הצוואה (ע' 29, ש' 2), אך לא נשאלה על מצבה בעת עריכת הצוואה בכלל ועל מצבה הקוגניטיבי בפרט.

     

48. עדות זו מתיישבת עם עדות העו"ס שסייעה בענייני המנוחה, כי המנוחה הוגבלה באופן משמעותי בעקבות מצבה הבריאותי רק בשנתיים שקדמו לפטירתה:

     

    "ש.נכון לומר שהיו לה מחלות נוספות לחץ דם, ראייה..

    ת. היה גם אי ספיקת לב.

    ש.היה גם בעיית ראיה?

    ת.כן. בתקופה האחרונה לחייה.

    ש.מה זה 'תקופה אחרונה'?

    ת.העו"ס במרכז יום לקשיש טיפלה בתוך המסגרת. אבל אנחנו המשכנו ללוות אותה בסיוע בנסיעות ודברים אחרים.

    ש.בעיית ראייה- ממתי? איזה שנה?

    ת.שנתיים אחרונות לחייה זה מה שאני זוכרת" (פרוט' 30.3.23, ע' 20, ש' 25).

     

49. בהמשך חידדה העו"ס את דבריה לשאלת בית המשפט:

     

    "אני לא מקבלת את כל החומר הרפואי של אנשים. כל עניין הכליות כי הייתי צריכה להגיש בקשות אז ידעתי אותו. אבל עניין הראיה אני לא יודעת היה לה קושי לראות בשנים האחרונות. לשאלת ביהמ"ש בשנים שאני נהגתי להיפגש איתה שלא בסמוך למועד פטירתה אני לא הבחנתי בכל קושי בראיה" (ע' 22, ש' 6).

     

50. ביחס לצלילותה העידה העו"ס ביחס למועדים המאוחרים לצוואות כי "היא היתה צלולה לגמרי הזיכרון. לא היה שום דופי" (ע' 20, ש' 16). ועוד, מכיוון שצמד הצוואות נחתמו במועדים סמוכים, יש לציין גם את עדותו של מר ס"פ, ששימש עד לצוואה המוקדמת, והתרשם כי המנוחה היתה צלולה (תמליל 16.5.24, ע' 12, ש' 9).

     

51. בנוסף אפנה לעדותו של עו"ד פלוני, שטיפל בבקשת המנוחה לחדלות פרעון במועדים הסמוכים לעריכת הצוואות, ולפי עדותו לא היתה בעיניו אינדיקציה לירידה בכושרה הקוגניטיבי של המנוחה (פרוט' 30.1.25, ע' 50, ש' 11).

     

52. שוכנעתי אפוא כי במועד עריכת הצוואה, או הצוואות, לא נפל רבב בכושרה של המנוחה להבחין בטיבו של מעשה הצוואה. בשים לב לנטל שעל שכמן של המבקשות, התרשמתי מעדויות הבנות, ומעדותם של שלושה עדים אובייקטיבים - העו"ס, עורך הדין והעד לצוואה המוקדמת - כי במועד עריכת הצוואה המאוחרת המנוחה היתה צלולה וכשירה להבין את טיבה של הצוואה, ולפיכך אני דוחה את טענות הבן בהקשר זה.

     

     

    הטענה להשפעה בלתי הוגנת

     

53. סעיף 30(א) לחוק הירושה מורה כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". אין לראות בכל ניסיון השפעה על מצווה מעשה פסול שעלול להביא לביטול הצוואה. לא אחת מפעילים ילדים או קרובים אחרים לחץ על פלוני להעדיף אותם על פני אחרים. אלא שבכך אין בכדי להוביל לפסילת הצוואה. ההשפעה הפסולה, הבלתי הוגנת, המביאה לפסילת הצוואה, היא כזו השוללת את רצונו החופשי של המצווה, ומתוקף כך מדובר בהשפעה משמעותית וכמעט מוחלטת על מעשיו של המצווה – השפעה "[...] שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו" (שוחט, פינברג ופלומין – "דיני ירושה ועזבון", סדן, התשע"ד – 2014, 124, והאסמכתאות המובאות שם).

     

54. בית המשפט העליון העמיד מבחנים לאיתור השפעה בלתי הוגנה ולאבחנתה מהשפעה שאין בה פסול. ההלכה נקבעה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נב(2) 813, 864; להלן – "הלכת מרום"). פסק הדין העמיד ארבעה מבחני-משנה לביסוס תלות "מקיפה ויסודית" של המצווה בנהנה המגיעה כדי שלילת רצונו החופשי של המצווה (שם, 830) - מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

     

55. בסיכומיו הבן ריכז את טענותיו בהקשר זה, ואביאן להלן בתמצית. אקדים ואומר כי הבן מוצא בקשר הקרוב בין הבנות לבין המנוחה, בו כשלעצמו, ראיה להשפעה בלתי הוגנת מצד הבנות. לדבריו מתקיים בענייננו מבחן הסיוע והוא לומד הדבר מעדות העו"ס כי המנוחה היתה תלויה בבנות "בכל הקשור לרחצה, ליווי לטיפולים וגם אוכל". עוד למד מעדות העו"ס כי הבנות "היו מגוייסות לעזור למנוחה והיו איתה בקשר יום יומי" (ס' 81-80 לסיכומים). לשם חיזוק טענתו הבן מפנה עוד לעדות המבקשת מס' 2 אשר לדבריה היתה פוגשת את המנוחה מידי יום ואף מלינה אותה בביתה (ס' 82). לדבריו אף המבקשת מס' 1 העידה על "קשר הדוק" שהיה לה עם המנוחה, וכי היתה פוגשת בה מידי יום (ס' 89). עוד הפנה לעדות האח הבכור ר', שהעיד כי המנוחה חששה מן הבנות ולא רצתה כי תדענה שהמנוחה מתארחת בביתו. הבן מוסיף כי "מצבה הרפואי הקשה" של המנוחה הפך אותה תלויה וקלה לניצול על ידי הבנות (ס' 86).

     

56. אפתח ואומר שהקשר הטוב בין המנוחה לבין בנותיה, קרוב והדוק ככל שיהיה, אינו מעיד כשלעצמו על השפעה בלתי הוגנת. קבלת הטענה תביא לריקון עילה זו מתוכן ותאפשר למצוא השפעה בלתי הוגנת בין כל מצווה הקרוב לילדיו או לנהנים מצוואתו. גם אם אניח כי קשר קרוב זה התבטא בסיוע מצד הבנות לאמן, בין אם ברחצה או בהכנת מזון, אין בכך ללמד בהכרח על תלות של המנוחה בבנותיה. איני מקבלת את העובדה כי הבנות פגשו במנוחה מידי יום, ואף פעמיים ביום, כראיה להשפעה בלתי הוגנת ולא מצאתי ממש בטענות אלה.

     

57. סבורני עוד כי הבן מייחס לעו"ס דברים שלא נאמרו ומייחס עוד לדבריה פרשנות מרחיקת לכת. בכל הקשור לתיאור מצבה של המנוחה, התייחסה העו"ס בעדותה לתקופה המאוחרת למועד הצוואה. על מצב הדברים בשנת 2016, מועד עריכת הצוואות, העו"ס לא ידעה להרחיב (פרוט' 30.3.23, ע' 19, ש' 27). כמו כן, תשובתה של העו"ס ביחס לתלות של מצווה באחרים לא התייחסה למנוחה אלא לשאלה כללית שהופנתה אליה בזו הלשון:

     

    "ש.נכון לומר כי מהיכרות שלך עם אוכלוסיה מבוגרת של 30 שנה כאשר אוכלוסיה שהיא חלשה פיזית היא תלויה באחרים

    ת.נכון.

    ש.בבני משפחה.

    ת.נכון" (שם, ע' 22, ש' 14).

     

58. בשים לב לנטל ההוכחה והשכנוע המונח על כתפי הבנות, מצאתי כי עמדו בנטל זה ושוכנעתי למעלה מכל ספק כי לא זו בלבד שהבנות לא היו מעורבות בכל דרך בעריכת הצוואה המאוחרת ולא הפעילו כל לחץ או השפעה על המנוחה, אלא כי לא ידעו בזמן אמת על עשיית הצוואה המאוחרת, אלא לאחר פטירת המנוחה ולאחר שהצוואה נמסרה לידיהן על ידי העדה לצוואה.

     

59. המבקשת מס' 1 הצהירה בתצהירה בשם הבנות כי נודע להן על הצוואה רק לאחר פטירת אמן כאמור ומשנמסרה להן הצוואה על ידי העדה לצוואה (ס' 10, 37, 49). כך העידה בחקירתה:

     

    "ש.אני אומר לך שכאשר את והאחיות שלך ידעתן על הצוואה שעשתה אמא שלך אצל פלוני, אתן הפעלתן עליה לחצים כדי שהיא תשנה את הצוואה שלה אצל השיח אלמוני?

    ת.אמרתי שאני לא ידעתי על הצוואה הראשונה ולא השניה וזה נודע לי לגבי הצוואה הראשונה במהלך הדיונים פה, איך אני יכולה לענות לך על זה?

    ש.איך [נעדה לצוואה] ידעה על הצוואות ואת לא ידעת?

    ת.אמא שלי אמרה ל[עדה לצוואה] שיש שתי צוואות ולנו לא אמרה. עוד דבר לא כל מי שכותב צוואה אומר לכולם שהוא כותב צוואה" (פרוט' 29.3.23, ע' 24, ש' 24).

     

60. הבת ז' העידה בחקירתה באופן דומה:

     

    "ש.את קראת את הצוואה של אמא שלך?

    ת.כן רק עכשיו, אחרי שהיא נפטרה.

    ש.גם את הצוואה אצל השיח פלוני?

    ת.כן, לא ידענו שיש צוואה.

    ש.על איזה צוואה לא ידעתן?

    ת.לא ידענו על אף צוואה מהן. בהלוויה השיח אלמוני אמר שיש צוואה וגם החברה שלה" (ע' 31, ש' 23; וגם ע' 33, ש' 11; וגם ע' 34, ש' 7).

     

61. הבת ל' העידה אף היא באופן דומה בחקירתה, כדלקמן:

     

    "ש.[הבן] אומר שחלק מהאחיות ידעו על הצוואה שעשתה האמא בפני [..] ושיח פלוני, מה את חושבת ?

    ת.אמא שלי לא היתה מספרת לנו על הדברים האלה, אם היתה מספרת לאחד היתה מספרת לכולם.

    ש.אמא שלכם אף פעם לא סיפרה לכם שהיא עשתה צוואה?

    ת.כמה שהייתי מבקרת אותה, היא לא סיפרה.

    ש.[העדה לצואה] סיפרה לכם שהיא עשתה צוואה?

    ת.[העדה לצוואה] אמרה לנו אחרי ההלוויה שיש צוואה. אולי שלושה ימים אחרי שאמא נפטרה" (ע' 40, ש' 15; וגם ע' 41, ש' 1).

     

62. אפנה עוד לעדות העו"ס, בזיקה לשאלת הסיוע לו זכתה המנוחה מבנותיה. העו"ס העידה כי המנוחה היתה זכאית לעזרת צד ג' מטעם המל"ל, ולא היתה תלויה בבנות, ואילו רק בתקופת מגיפת הקורונה (כארבע שנים לאחר מועד עריכת הצוואות) נעזרה בבנותיה:

     

    "ש.כפי שציינת שהיא צריכה ליווי ברחצה לבוש האם היא לא זכאית לסיוע של מטפל

    ת.היא היתה זכאית לחוק סיעוד

    ש.האם קיבלה?

    ת.כמובן

    ש.מי טיפל בה?

    ת.אני לא יודעת. לפני הקורונה המטפלת היתה מחוץ למשפחה רק בזמן הקורונה המטפלת היתה מתוך המשפחה. חלק מן השעות שהיא קיבלה עבר" (פרוט' 30.3.23, ע' 23, ש' 31).

     

63. כמו כן, איני מקבלת את עדות האח הבכור ר' כמקור ראייתי של ממש לתלות של המנוחה בבנותיה. עם כל הכבד לאמירתו, בעלמא, כי המנוחה היתה תלויה בבנות וחששה מפניהן, לא אוכל לייחס לעדותו מהימנות והתרשמתי כי עדותו אינה נקייה מעמדתו האישית ביחס לסכסוך בין הבנות לבין הבן.

     

64. בנסיבות אלה לא מתקיים אף המבחן ביחס לקשרי המנוחה עם אחרים. המנוחה לא התבודדה ולא בוּדדה מן העולם. גם אם אניח שהעדויות מתייחסות לתקופה הרלוונטית לצוואות, ולא כך הדבר, לבד מבנותיה המנוחה נעזרה במטפלת כאמור, וביקרה במרכז יום לקשיש, שם זכתה לפעילות ולחיי חברה (ר' עדות עו"ס, שם, ע' 19, ש' 12). גם הקשר הקרוב בין המנוחה לבין העדה לצוואה, חברתה הקרובה, שולל את התקיימות מבחן הקשר עם אחרים. יתירה מכך, הבן הבכור ר' העיד כי המנוחה נהגה לבקרו בביתו (תמליל 16.5.24, ע' 26, ש' 4), וציין עוד כי הבן עצמו סייע למנוחה ו"היה אחראי עליה מבחינת ההתנהלות" (שם, שם). יתירה אף מכך, הבן עצמו העיד כי יחסיו עם אמו היו טובים והוא כפר בכל טענה לסכסוך ביניהם. אין בכך להלום טענה להשפעה בלתי הוגנת, תלות או בידוד:

     

    "ש': היחסים ביניכם היו טובים?

    ת': כן.

    ש': כל הזמן?

    ת': כל הזמן" (תמליל 27.5.24, ע' 13, ש' 17).

     

65. שוכנעתי אפוא מעדותן של שלוש מהבנות, והן של העו"ס כי לא ידעו בזמן אמת על עשיית הצוואה המאוחרת, שאינה פרי השפעת הבנות, כל שכן השפעה בלתי הוגנת. הבנות הוכיחו כי הסיוע מצד הבנות לאמן לא היה בלעדי והמנוחה זכתה לעזרת צד ג' כאמור וזכתה לסיוע גם במרכז יום לקשיש. נסיבות אלה רחוקות מללמד על "תלות מקיפה ויסודית" של המנוחה בזולת. המנוחה אף לא היתה מבודדת בשום אופן. הבן התגורר בצמידות אליה והעיד כי יחסיו עמה היו טובים. הבן הבכור העיד כי אמו נהגה לבקר אותו בביתו. יצוין כי גם ביחס לצוואה המוקדמת בה אוחז הבן, המנוחה פעלה בגפה, שוחחה עם השייח ופגשה בו בבית קרוביה ולא עולה אינדיקציה כי נזקקה לסיוע כלשהו בהקשר זה. קביעות אלה אינן הולמות קיומה של השפעה בלתי הוגנת כי אם על יחסים תקינים עם בני משפחתה וקשר קרוב לבנותיה. מטעמים אלה אני דוחה את טענות הבן בהקשר זה.

     

    מעורבות בעריכת הצוואה

     

66. עילת בטלות זו נולדה בסיכומיו של הבן, והוא מסיק את דבר קיומה על בסיס עדותה של העדה לצוואה. לדבריה, נסעה עם המנוחה ברכב של המועדון לקשיש עד לביתו של אדם פלוני, מר [...] אשר מתגורר סמוך לביתו של השייח, ומשם צעדו השתיים ברגל מרחק קצר לביתו של השייח (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 28 ואילך). לטענת הבן, בבניין בו מתגורר מר אדם פלוני, מתגוררת גם המבקשת מס' 1. כמו כן, מצבה הרפואי של המנוחה לא אפשר לה לצעוד ברגל מרחק של 200 – 300 מ' לביתו של השייח. מכאן כי המסקנה המתבקשת לשיטת הבן, ב"מאזן הסתברויות" לדבריו, היא שהמבקשת מס' 1 הסיעה את המנוחה אל בית השייח (ס' 96-92 לסיכומי הבן).

     

67. טענת הבן לקיומה של עילת בטלות זו היא בבחינת הרחבת חזית לכאורה משעלתה לראשונה בסיכומי הבן כאמור, ואף על פי כן מצאתי לנכון לדון בה לשם שלמות ההכרעה. אני מוצאת עוד כי המסקנה אליה הגיע הבן אינה מבוססת דיה.

     

68. עילה זו נקובה בסעיף 35 לחוק הירושה:

     

    "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

     

69. הלכה היא כי עילה זו תפורש בצמצום ותוקדש למקרים יוצאי דופן בהם התקיימה מעורבות של ממש במעשה הצוואה מצד הנהנה, עד כדי שלילת רצונו החופשי של המצווה. כך מפי בית המשפט העליון:

     

    "תוצאתה של הוראה זו קשה. בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי [...] הגיונה של הוראת הסעיף 35 הוא כי האנשים המנויים בו עשויים להשפיע על המצווה שלא כדין [...] נוכח התוצאה הקשה הנובעת מהוראת הסעיף קבע בית-המשפט העליון בשורה של פסקי-דין כי יש לפרשה על דרך הצמצום ובאורח דווקני" (ע"א 7506/95‏ שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ''ד נד(2) 215).

     

70. אפתח ואומר כי הוכח בפניי כי הבנות לא ידעו על עשיית הצוואה המאוחרת בזמן אמת כאמור, ולפיכך גם עילה זו אינה יכולה להתקיים בענייננו. טענת הבן לפיה המבקשת מס' 1 היא שהסיעה את המנוחה ואת העדה לביתו של השייח היא טענה ספקולטיבית, מסתברת, שלא נתמכת בראיה או בעדות. בענייננו העדה לצוואה הכחישה את הטענה כי בקרו את המבקשת מס' 1 בביתה לפני ביקורן אצל השייח או כי הראשונה הסיעה אותם לביתו. היא אישרה כי אכן בקרו את המבקשת מס' 1 לאחר הפגישה עם השייח, מבלי שספרו למבקשת מס' 1 על עשיית הצוואה.

     

71. כך העדה לצוואה בחקירתה:

     

    "ש.מי לקח אותם מן הבית של [אדם פלוני] לבית של השיח, כי זה מרחק...

    ת.[...] אף אחד לא לקח אותנו בין הבתים. זה מרחק קצר ואני החזקתי את היד שלה.

    ש.זה לא הגיוני כי המרחק בין הבתים הוא לפחות 200-300 מטר ויש עליה כדי להגיע אליה. לפי התיאור שלך שהיא לא יכלה ללכת איך יתכן שהלכתם את המרחק הזה.?

    ת.העליה היא לא קשה. עליה קלה.

    ש.נכון שהבית של [אדם פלוני] גרים של ש' ובעלה שנמצאים פה בחוץ הם גרים שם נכון?

    ת.כן.

    ש.ויכול להיות ש-ש' לקחה אותם באוטו אל השיח'

    ת.לא. הלכנו ברגל לבד.

    ש.את יודעת ש[המנוחה] היו לה בעיות ברגליים נכון?

    ת.נכון. רגליים ידיים והכל. בכל כולה.

    ש.אז אם זה המצב שהיא בקושי עומדת על רגליה אז לא סביר שהיא תלך 200-300 מטר בעליה. גם את לא צעירה.

    ת.[...] לשאלת ביהמ"ש האם המרחק בין הבית של [אדם פלוני] שם חניתם ועד בית השיח זה כמו איפה שאת יושבת בדוכן העדים ועד קיר שמאחורי השופטת אני משיבה שזה קצת יותר. לא יודעת כמה יותר.

    ש.מי לקח אותכם בחזרה... אני מכיר את המקום באופן אישי. ואולי אתייחס לכך בהמשך.

    מי לקח אותכם בחזרה אחרי שסיימתם עם השיח'?

    ת.עברה שכנה בדרך ושאלה אם אנחנו רוצות לחזור לבית ואמרנו שאנו רוצות לבקר את ש' ואז להחזיר אותה לשם. השכנה שאלה אם רוצים ללכת הביתה והם ענו שרוצים לבקר את ש' עברנו את הכביש ונכנסנו אף אחד לא לקח אותנו.

    ש.כלומר מן השיח לש' הלכתם עם אותה שכנה או ברגל?

    ת.ברגל. זה ירידה קלה.

    ש.שהלכתם לש' האם סיפרתם שהייתם אצל השיח' ועשיתם צוואה.

    ת.לא.

    ש.המנוחה לא סיפרה לה.?

    ת.המנוחה אמרה לה שהיינו באיזה מקום ולא פירטה" (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 33).

     

72. עדות זו מתיישבת עם עדותה של המבקשת מס' 1, בזו הלשון:

     

    "ש.באותו יום שאמא שלך עשתה את הצוואה אצל אלמוני, פגשת אותה?

    ת.יכול להיות שכן, אבל היא לא אמרה לי כלום. אבל אני תמיד מלווה אותה. היא לא אמרה לי כלום.

    ש.איך ידעת שזה אותו יום שפגשת אותה?

    ת.[...] כי אתה שאלת אותי... בטוח ראיתי אותה באותו יום.

    ש.איך ידעת שזה אותו יום?

    ת.מאז החתונה של [הבן] ב- 7/2014 אני ואחותי ז' תמיד ביקרנו אצל אמא שלי, כנראה זה אחד מהימים. אבל אני לא יודעת אם זה היה ביום שנחתמה הצוואה.

    ש.את ראית את האמא שלך לפני שהיא הלכה לשיח או אחרי שהיא חזרה מהשיח?

    ת.אני לא יודעת מתי היא הלכה או חזרה, לא יודעת אפילו שהיא הלכה. היא לא אמרה לנו בכלל. לא דיברה בכלל על הצוואה.

    ש.למה היא הגיעה לבית שלך לפני שהיא הלכה לשיח אלמוני?

    ת.אני לא יודעת על היום הזה בכלל, לא ידעתי שהיא הלכה לשיח ]אלמוני], היא לא אמרה.

    ש.מה המרחק של הבית שלך בין הבית של השיח חסין?

    ת.אני לא יודעת מה המרחק, אבל אין מרחק, באותה שכונה.

    ש.כמה קרוב?

    ת.אני לא יודעת להעריך במטרים. בערך שלוש מאות מטר" (פרוט' 29.5.23, ע' 18, ש' 34).

     

73. בענייננו מצאתי את עדותן של העדה ושל המבקשת מס' 1 מפורטות, עקביות ומהימנות ואיני מוצאת סיבה לפקפק בעדותן. אף על פי כן מוכנה אני להניח, לטובת הבן ומבלי לקבוע ממצא בהקשר זה, כי המבקשת מס' 1 אכן הסיעה את המנוחה ואת העדה עד פתח ביתו של השייח ממש. לא היה בכך כדי לסייע לבן.

     

74. טענת הבן למעורבות המבקשת מס' 1 מתייחסת להסעתה לביתו של השייח ותו לא, ואף אם נכונה הטענה, אין בכך משום מעורבות המביאה לבטלות הצוואה. כאמור לעיל, על המעורבות לרדת לשורשו של עניין עד כדי שלילת רצונה של המנוחה. לא נטען כי המבקשת מס' 1 היתה מעורבת בפניה אל השייח או בתוכנה של הצוואה באופן כלשהו. הפסיקה עקבית בעמדתה כי בהסעתה של המנוחה כשלעצמה אין משום מעורבות והיא אינה מגיעה לרף החומרה הנדרש להתקיימות עילה זו. כך מפי בית המשפט העליון:

     

    "נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל)" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, לעיל, סעיף 15 לפסק הדין).

     

75. למעלה מן הצורך, גם מעורבות ישירה יותר כגון יצירת קשר מצד הנהנה עם עורך הדין ונשיאה בשכר הטרחה, אינה מהווה בהכרח נטילת חלק בעריכת הצוואה (ע"א 760/86 גורי רוזן נ' לידיה שולמן, פ"ד מג(3) 586).

     

76. מצאתי אפוא כי הבנות הוכיחו, כאמור, כי לא ידעו על עשיית הצוואה המאוחרת אלא לאחר פטירת המנוחה, וכי עילה זו לא יכולה לעמוד, ושוכנעתי עוד מעדות המבקשת והעדה לצוואה כי דין הטענה להדחות גם לגופה. גם אם היה מוכח בפניי כי המבקשת הסיעה את המנוחה אל בית השייח, לא היה בכך להוות מעורבות בעריכת הצוואה. מטעמים אלה אני דוחה את טענת הבן למעורבות בעריכת הצוואה, אף לגופו של עניין ובמידה והיתה מוכחת.

     

    הפגם הצורני – נוכחות שני עדים

     

77. כל האמור עד כה מבסס את קביעתי כי יש לדחות את טענות הבן ביחס להתקיימות עילות הבטלות השונות מפאת פגמים ברצון המנוחה, והן את טענתו לזיוף חתימתה של המנוחה, ואין מקום לביטול הצוואה מתוקף עילות אלה. להלן אתייחס לטענת הבן כי בצוואה המאוחרת נפל פגם צורני שאינו בר-תיקון מקום בו הצוואה נעדרת חתימת ידה של העדה לצוואה. לטענת הבן, במישור המהותי אין בפניי צוואה בפניי עדים ודרישות חוק הירושה אינן מתקיימות.

     

78. הצוואה המאוחרת, בה המנוחה הקנתה את דירתה לכאורה לבנות, נערכה על ידי השיח הנכבד אלמוני, ונכתבה בכתב ידו. על הצוואה מופיעה חתימת המנוחה וחתימתו של השיח הנכבד אלמוני, אך לא חתימתה של העדה לצוואה. בטרם אדון בטענות הבן, אניח את המסגרת המשפטית לדיון.

     

79. צוואה בעדים מוסדרת בסעיף 20 לחוק הירושה, בזו הלשון:

     

    "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

     

80. אין לטעות אפוא בדרישת החוק כי תנאי לתוקפה של הצוואה הוא כי על העדים שניהם לחתום על הצוואה, וזאת כאישור לכך שהמנוח הצהיר בפניהם כי זוהי צוואתו. אך אין בכך סוף פסוק, הואיל וסעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט שיקול דעת לקיים צוואה שנפל בה פגם או חוסר, ככל שמתקיימים בה "מרכיבי היסוד", וככל שבית המשפט השתכנע כי המנוח חתם על הצוואה מרצונו החופשי. כך לשון סעיף 25(א) לחוק הירושה:

     

    "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

     

    החוק מוסיף ועומד על "מרכיבי היסוד" של צוואה בעדים, בסעיף 25(ב)(2) כדלקמן:

     

    "בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".

     

81. לטענת הבן, הצוואה אינה מקיימת את דרישות סעיף 20 הואיל והעדה לצוואה לא חתמה על הצוואה, לא במעמד עריכת הצוואה ולא במועד מאוחר יותר, ולפיכך המסמך כלל לא התגבש לכדי צוואה. לדבריו יש לדחות את טענת הבנות לפיה בעדה הדרוזית לא נהוג להחתים נשים על מסמכים. כמו כן, העדה לצוואה לכל היותר התלוותה אל המנוחה לביקור בבית השייח, וכך אף השייח הבין את הדברים וראה בעדה כמלווה בלבד. אף יש מקום לפקפק האם העדה לצוואה התלוותה אל המנוחה כלל. לדבריו עוד העדה לצוואה עצמה העידה כי לא שמעה את השיחה בין המנוחה לבין השייח, אך גם אם נכחה במקום, לא היתה עדה לשיחה ולא נטלה בה חלק. העובדה שהמנוחה הצהירה בפניי העדה לצוואה טרם עריכת הצוואה כי בכוונתה להחליף את צוואתה, או העובדה שמסרה בידה את הצוואה לאחר עשייתה, אינן הופכות את העדה לעדה לצוואה העונה על דרישות החוק. (ס' 48 – 63 לסיכומי הבן). פועל יוצא מטענות הבן הוא שלשיטתו בית המשפט אינו יכול לעשות שימוש בסעיף 25(ב)(2) ולהתגבר על הפגם.

     

82. הבנות מפנות לעדותו של השייח הנכבד כראיה לנוכחות העדה, וכן לעדותה של העדה לצוואה עצמה, ומזכירות כי העדה היא זו ששמרה על הצוואה עד לאחר פטירת המנוחה, אז מסרה את הצוואה לבנות. לטענת הבנות חתימת העדה על הצוואה אינה חלק ממרכיבי היסוד לצוואה בעדים. מרכיבי היסוד הם כאמור היות הצוואה בכתב והבאתה בפניי שני עדים (ס' 40-32 לתצהיר המבקשת מס' 1; ס' 103-77 לסיכומי הבנות). לשיטתן של הבנות אפוא, מרכיבי היסוד לצוואה מתקיימים, ויש לקיימה מתוקף סעיף 25(ב)(2) לחוק.

     

83. נקודת המוצא למתווה המשפטי בענייננו היא שחתימת העדה על הצוואה אינה מרכיב יסוד בצוואה, ובהתקיים התנאים לכך, אפשר לקיימה. מנגד, "הבאת" הצוואה בפניי שני עדים היא מרכיב יסוד, אשר בהעדרו, אין בפניינו צוואה בת תוקף. כבוד השופט ש' שוחט הטעים בדבר כדלקמן:

     

    "הדרישה שהמצווה 'יביא' את הצוואה בפני שני עדים טעונה בחינה הן באשר למעמדם של העדים ותפקידם והן באשר לתוכן הטקסי שיש ליצוק לתיבה 'והביאה' שהרי לא למובן הפיזי של המילה כיוון המחוקק. בחינה זו חשובה היא משום שתיקון 11 מלמד אותנו, שחתימת המצווה ו/או העדים על פני הצוואה הינם בגדר 'רכיבים דינאמיים' וביהמ"ש יכול להתעלם מהם אם לא היה לו ספק, כי המסמך הנחזה להיות צוואה משקף 'את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה'. הדרישה לקיומם של שני עדים בצוואה בכתב לפי ס' 20 לחוק הירושה היתה, מאז ומתמיד, גם לפני תיקון 11 האמור, 'מרכיב יסודי בצוואה' מסוג זה [...] המחלוקת בפסיקה, טרם תיקון 11 הנ"ל, התייחסה לשאלת העדרן של חתימות העדים להבדיל מקיומם של שני העדים לאמור, למצב בו היו עדים לצוואה אלא ששכחו הם או אחד מהם, לחתום עליה [...] צא ולמד שעל דעת הכל צוואה בעדים ללא עדים לאו צוואה היא ואין היא ברת תיקון מכוח ס' 25 לחוק, כנוסחו טרם התיקון. הלכה זו לא נשתנתה בעקבות תיקון 11. תיקון 11 האמור מביא על פתרונה את המחלוקת באשר לנחיצות חתימתם של העדים על הצוואה. חתימת העדים אינה יותר מרכיב יסוד בצוואה בכתב לפי ס' 20. תיקון 11 אינו משנה את ההלכה לפיה נוכחותם של שני עדים בצוואה בעדים מהווה מרכיב יסוד שבלעדיו אין.

     

    משהוגדרו מרכיבי היסוד של צוואה בעדים לפי ס' 20 לחוק ומשהדרישה לחתימת העדים חדלה להיות 'מרכיב יסוד' בצוואה מסוג זה, המסקנה המתבקשת היא שניתן לקיים כיום, תוך שימוש בהוראת ס' 25 לחוק הירושה בנוסחה החדש, צוואה בכתב לפי ס' 20 אף בהעדר חתימת המצווה ובהעדר חתימת העדים. משכך, ממה ילמד בית המשפט, 'וללא ספק', כי צוואה שכזו משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה? מהעדים. לא רק (ראיות חיצוניות) אך בעיקר" (ת"ע 11632/99 פלוני נ' אלמוני, מיום 25.4.2004; וגם, שוחט ע' 88).

     

84. עולה מן הדברים כי בעוד קיומם של שני עדים ו"הבאת" הצוואה בפניהם היא מרכיב יסוד אשר בהעדרו אין לקיים את הצוואה – אף אם בית המשפט משוכנע כי נחתמה על ידי המצווה מרצונו החופשי. לעומת זאת, חתימת העדים על הצוואה אינה מרכיב יסוד, ולבית המשפט ניתן שיקול הדעת לקיימה גם בהעדר חתימת אחד העדים, כבענייננו. התכלית שבקיומם של העדים, להוות ראיה למודעות המצווה לתוקף מעשיו וידיעתו כי המסמך מקנה את עיזבונו לאחר פטירתו, יכולה להתקיים גם בעמוד העדים בפניי בית המשפט. כך מפי כבוד המשנה לנשיא א' מצא:

     

    "נמצא כי מששוכנע מעבר לספק כי צוואה בעדים 'משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה', רשאי בית-המשפט – בהחלטה מנומקת – לקיים את הצוואה אף אם בעשייתה נפל פגם או חסר באשר לקיום אחת הדרישות דלהלן, שעל-פי סעיף 20 לחוק חובה לקיימן בעריכת צוואה בעדים: בצוואה לא צוין תאריך, או שהיא לא נחתמה בידי המצווה או בידי העדים או מי מהם. אך בית-המשפט אינו רשאי לקיים צוואה שנפל בה פגם או חסר אם לא 'התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה' (ההדגשה שלי – א' מ'), שלעניין צוואה בעדים הם ש'הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים'. מנוסחו החדש של סעיף 25 עולה אפוא בבירור כי אף שהמחוקק ראה להקל בדרישות הצורניות לעשיית צוואה בעדים, הקפיד הוא להבהיר כי מסמך שבעשייתו לא התקיימו שלושת מרכיבי היסוד – מצווה, כתב ושני עדים – אינו צוואה, ואף אם שוכנע בית-המשפט, מעבר לספק, כי המסמך משקף את הרצון החופשי והאמיתי של בעל המסמך, אין בית-המשפט רשאי לקיימו. אכן, הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים היא דרישת סף. משמעותה המעשית היא כי על בית-המשפט להיווכח כי המצווה הציג לפני שני עדים את צוואתו, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים (או מעידים) לפני בית-המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. רק משהוכח לפניו בתצהירי (או עדויות) שני העדים כי המצווה הביא את צוואתו בפניהם, וכי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפני שני העדים כאמור, יהיה בית-המשפט רשאי (ובלבד שיתר התנאים לכך מתקיימים) לקיים צוואה בעדים שעשה המצווה, אף שהמצווה לא חתם על צוואתו בפני שני העדים (או לא חתם עליה כלל), ואף שהעדים (או מי משניהם) לא אישרו את חתימת המצווה בחתימת ידיהם על פני הצוואה" (הדגשות שלי, דנ"א 7818/00‏ אהרן נ' אהרוני, פ''ד נט(6) 653, ע' 674; וגם עמ"ש (מרכז) 44175-10-16‏ ‏ ר. ב נ' ע. מ, מיום 30.11.17).

     

85. אציין כי דעת הרוב בפסק הדין בדנ"א 7818/00‏ אהרן נ' אהרוני לעיל, מפי כבוד השופטת ע' ארבל, ראתה מקום ל"הפעלתה של גישה רחבה הרואה בשער הכניסה לסעיף 25(א) כרחב דיו כדי להכיל פגמים שונים שנפלו בצוואה". לדבריה, "בהתאם לגישה פרשנית זו, אין הכרח כי במעמד עריכתה של צוואה בעדים, לא כל שכן במעמד ביטולה, יהיו נוכחים שני עדים. בית-המשפט יוכל לבחון את אמיתות המסמך המונח בפניו אף-על-פי שנערך בפני עד אחד, ואם יקבע כי אמיתי הוא, הרי שככלל עליו ליתן תוקף לפעולה המשפטית הנדונה – עשיית צוואה או ביטולה" (ע' 705).

     

86. בהתאם לגישה פרשנית זו, כבוד השופטת ארבל ראתה בדרישת החוק לקיומם של שני עדים כתנאי להפעלת סמכות בית המשפט וקיום הצוואה כדרישה מחמירה, ויש מקום להביא מדבריה:

     

    "התניית תוקפה של צוואה בשני עדים הינה דרישה מחמירה ביותר, אם נבחן אותה אל מול כללים ועקרונות החלים בענפי המשפט השונים. הדוגמה הבולטת לכך היא ההסתפקות בעדותו של עד אחד לשם הכרעה בהליך אזרחי או בהליך פלילי [...] התפיסה העקרונית המקובלת גם בתחומים הרגישים ביותר היא כי ככלל, אין צורך בקביעת רף ראייתי כה מחמיר על-מנת לרדת לחקר האמת [...] לא ניתן אפוא שלא לתהות מה הצדקה יש בהסמכת בית-המשפט לשלוח אדם אל מאחורי סורג ובריח למשך כל ימי חייו על סמך עדותו של עד יחיד, ובה בעת בשלילת הסמכות מאותו בית-משפט להכיר בתוקפה של צוואה בעדים או בתוקף ביטולה של צוואה שכזו, כאשר היה עד אחד בלבד לפעולה זו. לבית-המשפט הכלים המקצועיים לבחון ראיות הבאות בפניו ולקבוע מימצאים שבעובדה גם על-פי עד אחד כאשר ניתן לסמוך על עדותו או על בסיס תשתית ראייתית אחרת, ואיני רואה על שום מה יהא הדבר שונה כאשר עסקינן בביטול צוואה שהיה לה עד אחד בלבד" (שם, ע' 711).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

87. בענייננו אין מחלוקת כי שניים מתוך שלושה רכיבי היסוד לצוואה בעדים מתקיימים – קיומו של מצווה וקיומה של דרישת הכתב (שוחט, ע' 88), ויש לבחון האם מתקיים רכיב היסוד השלישי – קיומם של שני עדים. מצאתי כי התשובה לכך חיובית וכי עלה בידי הבנות להוכיח כי חרף העדר חתימת העדה על הצוואה, היא נכחה במעמד עריכת הצוואה וחתימתה ע"י המצווה, וכי המנוחה הצהירה בפניה בהזדמנויות שונות כי זוהי צוואתה. אדון בדרישות סעיף 25 לחוק הירושה הדרושות לענייננו כסדרן.

     

88. בטרם אעשה כן אציין כי איני מקבלת את טענת המבקשות כי הטעם להעדר החתימה של העדה על הצוואה הוא מנהג בעדה הדרוזית או שמא חלק מאמונת העדה. טענה זו לא הוכחה ולא נעשה מאמץ להוכיחה, ועל פניה נראית מרחיקת לכת. אף אין מקום להרחיב בתשובותיו של השייח אלמוני בהקשר זה בחקירתו, שלא העיד כעד מומחה לדין הדרוזי, והדיון לא עסק בהוכחת הדין הדרוזי. איני סבורה עוד כי בכוחו של האיסור הנטען כשלעצמו, אף אם היה מוכח, לרפא את הפגם המצוי באי-חתימת העדה על הצוואה.

     

    הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה

     

89. אפתח ואומר כי אין בעיני ספק שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה. בפרק הראשון לפסק הדין ביססתי את הקביעה כי לא נפל רבב ביכלותה של המנוחה להבין את טיבה של הצוואה, כמו גם את הקביעה כי הבנות לא היו מודעות בזמן אמת לעשיית הצוואה המאוחרת או לכוונת המנוחה לערוך את הצוואה, לא הפעילו השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ולא לקחו חלק בעריכתה.

     

90. בהקשר זה הבן הפגין מאמץ רב לשכנע את בית המשפט כי לא הוכח המניע מאחורי עריכת הצוואה המאוחרת זמן קצר לאחר עריכת הצוואה המוקדמת. הבנות טענו כי ברקע לצוואה המאוחרת עמד כעס מצד המנוחה כלפי הבן, על כך שהאמינה שסיבך אותה בחובות ובהליכי חדלות פרעון. מנגד ביקש הבן להציג את יחסיו עם המנוחה כתקינים וחמים. הבן רואה בהעדר המניע, לשיטתו, ראיה להשפעה בלתי הוגנת מצד הבנות (ס' 110-98 לסיכומים). בענייננו, איני מוצאת צורך לברר את המניע מאחורי עריכת הצוואה המאוחרת, ואיני מוצאת כי יש לו משקל בענייננו.

     

91. ממושכלות ראשונים כי אדם רשאי לערוך צוואה, לשנותה או לבטלה לפי ראות עיניו, יהיה אשר יהיה המניע לכך. לשאלת המניע עשוי להיות משקל מקום בו מתעורר חשד להשפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה או לטעות מצד המצווה בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה. בענייננו הוסר החשד לפגמים שנפלו בעת העריכה המאוחרת – "בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של היורשים בכוח" (ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, פ''ד מג(1) 772, 782)

     

92. החופש לצוות מעוגן בהוראות חוק הירושה גופו, כך למשל בסעיף 27 המעגן את זכותו של המצווה לצוות כראות עיניו, ואף לחזור בו, ומבטל כל התחייבות או הוראה בצוואה שעומדת בניגוד לחופש המסור למצווה. לא למותר להוסיף כי עקרון זה נהנה מרובד חוקתי מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המעלה על נס את ההגנה על חופש הקניין של המצווה, לעשות בקנייננו כל שעולה על רוחו, כאמור בסעיף 3 לחוק היסוד- "אין פוגעים בקניינו של אדם".

     

93. בע"א 724/87 ורדה כלפה נ' תמר גולד (פ''ד מח(1) 022), עמד כבוד השופט י' מלץ על הרובד החוקתי השוכן בחופש לצוות, ומביא עוד מדברי המלומד ג' טדסקי בהקשר זה:

     

    "שני פנים לו לעקרון כבוד האדם בענייננו:

     

    • כפשוטו, המתבטא בכיבוד רצונו האחרון של אדם (סעיפים 1- 2 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו).

       

    • חירות הקניין, המתבטאת בחופש הצוואה, וביטוי משתמע לה מצוי בסעיפים 1 ו- 3 לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.

       

      חירות, מטבע העניין, מולידה בצדה סכנה שמא תנוצל לרעה. על כך מעיר פרופ' ג' טדסקי במאמרו:

       

      'בדיני הירושה בישראל שורר חופש הדיספוזיציה של המוריש, אמנם גלוי לכל הסיכון שלפי חופש הורשה זה ינהג המוריש בשרירות לב ויצווה מתוך מניעים פסולים. אך, לטובת העיקרון המקובל קיימים שני נימוקים רבי משקל. האחד הוא שבלעדיו קניין הפרט היה לקוי, והשני כי בכל מקרה ומקרה של ירושה הנסיבות הן שונות ורק למורשי [צ"ל "המוריש", לז"ק] היכולת להכירן ולהעריכן' ('זכויות מלבר לעיזבון' משפטים יא (תשמ"א) 20, 33)" (ע' 29 לפסק הדין).

       

94. בענייננו שוכנעתי כי המנוחה לא היתה שבעת רצון מן הצוואה המוקדמת וסיבותיה עמה. ספק אם היה בידינו לרדת לסוף דעתה ולמארג מניעיה של המנוחה בהקשר זה, אף אם היינו מבקשים לעשות כן. כדברי בית המשפט העליון בפרשת "מרום":

     

    "המצווה אינו יכול להעיד. הנהנה הוא נוגע בדבר, אשר הערכת עדותו מחייבת מטבע הדברים זהירות רבה. פעמים רבות גם מי שערכו את הצוואה או היו עדים לעריכתה הם נוגעים בדבר, אף כי אינם זוכים על-פיה, או שאין בידם מידע רב בעל ערך. בשל כך, בדרך-כלל לא ניתן להגיע למסקנה ישירה בדבר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצוואה אשר עשה ולהורות בה את שהורה" (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד נב(2) 813, 849).

     

95. חוסר שביעות הרצון של המנוחה נלמד מעדותה של העדה לצוואה, בה ארחיב בהמשך דבריי. לדברי העדה, "היא אמרה לי שהיא עשתה והכינה איזה דף והיא רוצה לשנות את זה ולכתוב את הבית לבנות" (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 16). ועוד:

     

    "ש.את יודעת שהיא עשתה צוואה אצל שיח' פלוני נכון?

    ת.היא אמרה לי אבל לא הראתה לי. היא אמרה שהיא רוצה להחליף את הדף אצל [שייח אלמוני].

    ש.מתי אמרה שעשתה צוואה אצל השיח' פלוני?

    ת.כשחזרנו מן המועדון היא ביקשה ממני להתלוות אליה אל השיח' כדי להחליף את הצוואה" (שם, ש' 23)

     

    "ש.אני מסביר למה הזמנו את השיח' לעדות. מכיון שעברו 3 שבועות אצל השיח' פלוני לביקור שלה אצל השיח אלמוני, מה קרה באותם שלושה שבועות למה היא שינתה את דעתה?

    ת.אני אמרתי לה שאני כבר הכנתי צוואה שאלתי אותה למה היא רוצה להחליף צוואה היא אמרה שהילדים שלה לא טובים איתה ולכן היא תתן שווה בשווה. לא רוצה לתת שווה בשווה אלא לתת את הבית לבנות כי ל[בן] כבר יש את החלק שלו" (ע' 31, ש' 9).

     

    "ת.היא אמרה שהיא מרגישה שזו מצווה. המנוחה אמרה לשיח שהיא מרגישה שהיה משחק בצוואה הקודמת והוא אמר לה אהלן וסהלן. שהיא מרגישה, המנוחה, שהיה משחק בצוואה הקודמת והיא רוצה להחליף את הצוואה" (ע' 33, ש' 9).

     

96. הנה כי כן, דבר מה רבץ על מצפונה של המנוחה, וזמן קצר לאחר עריכת הצוואה המוקדמת עלתה בה תחושת חרטה ורצון לחזור בה וכך עשתה. מעשה זה מוגן כאמור ובבחינת זכות יסוד של המנוחה לעשות בקניינה כבשלה. בשים לב לדחיית טענות הבן לפגמים שנפלו בעריכת הצוואה, שוכנעתי כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

     

    המנוחה הביאה את הצוואה בפניי העדה

     

97. ביססנו את ההלכה ואת עמדת המלומדים לפיה חוק הירושה אינו מעמיד את חתימת העדה על הצוואה כרכיב יסודי בצוואה בעדים, ובלבד שהמצווה "הביאה" את הצוואה בפניי העדים. הלכה היא כי "החוק אינו קובע מהי הדרך הטקסית, או המעשית, שבאמצעותה מקיים המצווה את התנאי שבגדרו הוא 'מביא' את הצוואה בפני העדים" (עמ"ש (ב"ש) 57029-05-18‏ ‏מ.ס נ' א.ה, מיום 29.11.18, ע' 22). גם כבוד השופט שוחט סבור כי "די בכך שהמצווה 'יביא' את הצוואה בפניי שני העדים לאו דווקא באותו מעמד, אלא אפילו בשתי הזדמנויות שונות" (הדגשות שלי, שוחט, ע' 96).

     

98. בענייננו ידעה העדה לצוואה מראש כי היא מלווה את המנוחה אל בית השייח לשם עריכת צוואה, שתבוא תחת צוואה אחרת עליה חתמה בעבר:

     

    "ש.את יודעת שהיא עשתה צוואה אצל שיח' פלוני נכון?

    ת.היא אמרה לי אבל לא הראתה לי. היא אמרה שהיא רוצה להחליף את הדף אצל [שייח אלמוני].

    ש.מתי אמרה שעשתה צוואה אצל השיח' פלוני?

    ת.כשחזרנו מן המועדון היא ביקשה ממני להתלוות אליה אל השיח' כדי להחליף את הצוואה" (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 22).

     

99. אביא שוב מדברי העדה לצוואה בחקירתה, כי "שאלתי אותה למה היא רוצה להחליף צוואה היא אמרה שהילדים שלה לא טובים איתה ולכן היא תתן שווה בשווה" (ע' 31, ש' 11).

     

100. אמור מעתה כי בעת שהעדה לצוואה ליוותה את המנוחה אל בית השייח לשם עריכת הצוואה המאוחרת, ידעה היא מראש את סיבה הגעתה, וידעה כי הביקור נועד לעריכת צוואה שנועדה לשנות מצוואה קודמת, ולפיכך ידעה גם ידעה לאחר מעשה, כי המסמך עמו יצאה המנוחה מבית השייח הוא צוואתה.

      

101. שוכנעתי עוד כי העדה לצוואה נכחה במעמד עריכת הצוואה ממש והיתה עדה לשיח בין המנוחה לבין השייח ולהבעת רצונה של המנוחה בפניו. בניגוד לטענות הבן, שוכנעתי כי העדה אכן נכחה בביתו של השייח והתלוותה אל המנוחה לביקור זה, שנועד לשם עריכת צוואה. איני מוצאת סיבה לפקפק בעדותו של השייח הנכבד בהקשר זה, ולפיה המנוחה הגיעה לביתו מלווה בעדה (תמליל 22.11.21, ע' 4, ש' 9).

      

102. כך העדה לצוואה במילותיה:

      

     "לשאלות בית המשפט:

     ש.האם ראית אותה בבית השיח' חותמת? מה היה שם?

     ת.היא לא יודעת לכתוב. השיח' כתב.

     ש.ואת היית לידה או במקום אחר?

     ת.הייתי לידה.

     ש.היא סיפרה לשיח' שהיא משנה צוואה? כמו שהיא אמרה לך?

     ת.היא אמרה שהיא מרגישה שזו מצווה. המנוחה אמרה לשיח שהיא מרגישה שהיה משחק בצוואה הקודמת והוא אמר לה אהלן וסהלן. שהיא מרגישה, המנוחה, שהיה משחק בצוואה הקודמת והיא רוצה להחליף את הצוואה.

     ש.האם היא פרטה מה היה המשחק?

     ת.אני לא שמעתי. אני ישבתי לידה. אבל כל השיחה היתה בינו לבין המנוחה.

     ש.ואת לא הקשבת?

     ת.לא. לא הייתי מעורבת. לא ידעתי שנגיע לכאן. מה שנשאר זה למי שחי..

     ש.האם היית מעורבת או שרק ישבת ולא היית מעורבת?

     ת.ראיתי שהוא כותב וזהו. ושאלתי אותה מה עשית? היא אמרה שהיא עשתה את הצוואה.

     ש.אני שואלת על אותו רגע.

     ת.אני לא משקרת. אני אומרת מה שאני שמעתי.

     ש.אני שואלת לא על אחרי או לפני אני שואלת מה קרה אצל השיח'. כאשר היא חתמה בפניו מה את זוכרת?

     ת.אמרה שהיא רוצה להחליף את הצוואה. והיא אמרה שהיא רוצה להחליף כי היא מרגישה שזה משחק. והוא חייך" (פרוט' 30.3.23, ע' 33, ש' 3-23).

      

103. שוכנעתי מן הדברים כי העדה ישבה בסמוך למצווה בעת עריכת הצוואה והשיחה עם השייח, ואף אם לפי דבריה לא היתה ערה לחילופי הדברים בין המנוחה ובין השייח ולא הקשיבה לפרטי הצוואה, ידעה גם ידעה כי המסמך שייצא תחת ידו של השייח לאחר השיחה ועליו חתומים המנוחה והשייח – צוואת המנוחה הוא.

      

104. אך לא זו בלבד. שוכנעתי כי לאחר עשיית הצוואה המאוחרת, המנוחה "הביאה" את הצוואה בפניי העדה לצוואה, תרתי משמע. לאמור כי אמרה לה כי זוהי צוואה ואף מסרה אותה בידה, והעדה עיינה בה וקראה אותה.

      

105. הוכח בפניי כי המנוחה מסרה את הצוואה המאוחרת לידי העדה, והעדה היא זו שמסרה את הצוואה המאוחרת לבנות לאחר פטירת המנוחה. בחקירתה ציינה העדה כי "ואז שהיינו בחזרה היא ביקשה ממני שנלך ביחד לשיח' [אלמוני]. והיא ביקשה שאת הדף אני אמסור אצלי ואתן לבנות בעת שהיא נפטרה אחרי פטירתה ושמה גם אחד בתוך הארון" (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 17). יש לראות בכך משום הצהרה מפורשת מצד המנוחה כלפיה העדה, כי המסמך שהיא מוסרת בידיה הוא צוואתה. ועוד, שוכנעתי כאמור כי העדה עיינה בצוואה ולא יכול היה להיות בליבה ספק, כי זוהי צוואת המנוחה, אותה ליוותה לשם עשייתה:

      

     "ש.את בעצמך, קראת את הצוואה?

     ת.אני קראתי וליוותי אותה כששמה בארון ונתנה לי עותק ואמרה לי שאמסור לבנות שלה אחרי שאני אמות.

     ש.מתי היא קראה הפעם הראשונה את הצוואה של המנוחה.

     ת.ביום שחזרנו הביתה מן השיח' ומהביקור אצל ש'. באותו יום גם ישנתי אצלה.

     ש.את קראת את הצוואה אחרי שחזרת מן השיח'?

     ת.יום למחרת" (שם, ע' 29, ש' 29).

      

106. אציין כי עדות זו מתיישבת עם עדותן של הבנות, כי לא ידעו על קיומה של הצוואה המאוחרת, וכי התוודעו אליה לראשונה לאחר פטירת המנוחה ולאחר שהעדה מסרה אותה בידיהן (ר' עדות הבת ז', פרוט' 29.3.23, ע' 31, ש' 28; ועדות הבת ל': "אניסה אמרה לנו אחרי ההלוויה שיש צוואה. אולי שלושה ימים אחרי שאמא נפטרה" (שם, ע' 40, ש' 22).

      

107. אין אפוא ספק בעיני כי בענייננו מתקיימת דרישת סעיף 25 לחוק, כי המנוחה הביאה את הצוואה בפני העדה, שידעה כאמור מראש כי המסמך המדובר הוא צוואה, ואף עינה בו לאחר מעשה ולמדה באופן ישיר מן המנוחה כי זוהי צוואתה. בשים לב לכך ששוכנעתי כי המנוחה ערכה את הצוואה מרצונה החופשי והאמיתי, אני מוצאת כי פתוחה הדרך לעשות שימוש בסעיף 25 ולקבוע כי מתקיימים רכיבי היסוד של הצוואה – קיומו של מצווה, קיומו של כתב, והבאת הצוואה בפניי העדים.

      

     הצוואה המוקדמת

      

108. מקום בו נדחו הטענות כלפי תוקף הצוואה המאוחרת, וזו עומדת בתוקפה, הרי שהיא סותרת ומבטלת את הצוואה המוקדמת מתוקף 36(ב), אף אם לא נפל רבב בצוואה המוקדמת והיא מקיימת את כל תנאי הדין לשם קיומה. אף על פי כן ולמען שלמות ההכרעה, אדון אף בעניינה ואבסס את מסקנתי.

      

109. הצוואה המוקדמת אינה סובלת מפגם צורני, והדבר אף לא נטען. הנטל להוכיח כי נפל בה רבב מונח על כתפי המבקשות. על הצוואה חתמו מלבד המנוחה אף השייח פלוני – עורך הצוואה - והן שני עדים, מר פ"ב ומר ס"ב. מלכתחילה הבנות לא העלו טענה כי נפל פגם בצוואה המוקדמת, בכושרה של המנוחה לצוות או ברצונה החופשי, ובפיהן עלתה טענה אחת בלבד – כי הצוואה המוקדמת בוטלה עם עשיית הצוואה המאוחרת מתוקף סעיף 36(ב) לחוק הירושה, בהיות הצוואה המאוחרת סותרת את קודמתה. סעיף 36(ב) מורנו כדלקמן:

      

     "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".

      

110. מצאתי כי הצוואה המאוחרת אכן סותרת את הצוואה המוקדמת מבחינת תוכנה וכי דרישות סעיף 36(ב) מתקיימות. לבד מטענה זו אפוא, לא העלו הבנות כל טענה אחרת כלפי הצוואה כאמור (ר' 56-54 לתצהיר הבנות וס' 137-125 לסיכומי הבנות). הבן מצדו לא העמיד טענות נגד התקיימות תנאי סעיף 36(ב).

      

111. שוכנעתי כי לא נפל רבב בצוואה המוקדמת, אשר כשלעצמה אינה מעוררת כל קושי. נקבע כי המנוחה הבינה את טיבה של הצוואה המאוחרת, שנערכה שלושה שבועות לאחר מכן, ואין אינדיקציה כי בעת עריכת הצוואה המוקדמת נפל פגם בהבנתה של המנוחה. שוכנעתי עוד כי הבן לא ידע על קיומה של הצוואה המוקדמת ואין מקום לייחס לו השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכתה (ר' עדות הבן, תמליל 27.5.24, ע' 10, ש' 3; והן עדות השייח פלוני על פניית הבן אליו לאחר פטירת המנוחה (תמליל 16.5.24, ע' 6, ש' 16). התחזקתי בדעתי נוכח עדותו של השייח פלוני, אשר תיאר בפירוט את הנסיבות שקדמו לעריכת הצוואה, את הפניה אליו לשם עריכת הצוואה ואת מעמד חתימת הצוואה (תמליל 16.5.24, ע' 2, ש' 2 ואילך). שוכנעתי עוד מעדותו כי הוא הקריא למנוחה את הצוואה וכי המנוחה הבינה את הוראות הצוואה היטב (שם, ע' 7, ש' 34). התרשמתי לחיוב גם מעדות העד לצוואה, מר ס"פ, כי לא השתקף בעיניו רבב בכושרה של המנוחה לצוות באופן חופשי (שם, ע' 12, ש' 9).

      

112. יוצא אפוא כי לא הוכחה (ואף לא נטענה) כל עילת בטלות ביחס לצוואה המוקדמת, ואם היתה עומדת לבדה, לא היתה כל מניעה לתת צו לקיומה. אלא שלא זה מצב הדברים בענייננו בהינתן כי הצוואה המאוחרת עומדת בתוקפה. מצאתי כי שתי הצוואות סותרות זו את זו, למצער בהוראתן העיקרית ביחס לדירת המנוחה ובמהותה, וכי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 36(ב) לבטלות הצוואה המוקדמת מכללא.

      

113. כזכור הצוואה המוקדמת מקנה לבן את דירת המנוחה ואילו לבנות מקנה הצוואה רק זכות מגורים ככל ומי מהן תתגרש. מנגד, הצוואה המאוחרת מקנה את הדירה בחלקים שווים לבנות ואילו לבן היא מקנה את "חלקת המקרקעין השייכת לאותה דירה" – תהא הכוונה אשר תהא וככל שאבחנה זו בין המקרקעין לבין הדירה אפשרית. מבלי לגרוע מן הדברים, אביא מדברי המלומד ש' שילה שעמד על ביטול מכללא של צוואה מוקדמת ועל איתור הסתירה ההכרחית בין שתי הצוואות:

      

     "דומה שאין לפרש את סעיף 36(ב) בצורה דווקנית על ידי השוואה מדוקדקת של הוראות שתי הצוואות, ולקבוע תמיד שאם אין חפיפה מלאה בנוגע לדרך חלוקת הנכסים, יש להשאיר בעינה את ההוראה בצוואה הראשונה שאינה סותרת הוראה של הצוואה המאוחרת. מסתבר שאם עולה מתוכן הצוואה האחרונה שבדעת המוריש לעשות סידור כולל חדש לגמרי בנוגע להעברת רכושו לאחר מותו, יש לראות את הצוואה החדשה כמבטלת לגמרי את הצוואה הראשונה. וזאת אף אם פה ושם עולה שאפשר, טכנית, להשאיר הוראה זו או אחרת של הצוואה הראשונה בתוקפה, כי אין סתירה בין פרט מסויים שבצוואה הראשונה לאחרונה. במקרה כזה יש לראות את הצוואה הראשונה – כולה – כבטלה מכללא". (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, נבו, ע' 322).

      

114. נחה דעתי כי שתי הצוואות סותרת במהותן כאמור, וביחס להקניית דירת המנוחה הפוכות הן זו לזו. מכאן כי סעיף 36(ב) מתקיים בענייננו והצוואה הראשונה, בטלה.

      

     סיכום

      

115. בצוואה המאוחרת נפל פגם צורני, משאינה חתומה על ידי העדה לצוואה. פגם זה העביר את נטל השכוע אל שכמן של הבנות, שעמדו בנטל ועלה בידיהן להוכיח לשביעות רצוני כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. עוד הוכיחו הבנות כי לא ידעו על עריכת הצוואה בזמן אמת ולא יכולות היו להשפיע בדרך זו או אחרת על המנוחה לערוך את צוואתה המאוחרת. כך גם לא יכולות היו להיות מעורבות בעריכת הצוואה.

      

116. הדין מכיר בסמכותו של בית המשפט לקיים את הצוואה אף בהינתן העדר חתימת העדה לצוואה, ומצאתי כי התנאים להפעלת סמכות זו מתקיימים. ראשית אין ספק בעיני שהמנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת מרצונה החופשי, וכאמור, הבנות לא ידעו על עריכת הצוואה המאוחרת.

      

117. לא אתעלם מן השאלות שמעוררת הצוואה המאוחרת וחלק מנסיבות עריכתה. כך ביחס לפער הזמנים הדחוק בין שתי הצוואות. יתכן שבנסיבות אחרות היה בכך לעורר חשד ביחס להשפעה או ניצול והיה מקום לתת משקל לפער הזמנים הקצר ולתהות בו לצד נסיבות אחרות שמעוררות ספק ביחס לרצונו החופשי של המצווה. אך אני מוצאת שלא כך בענייננו מקום שהבנות לא ידעו על עריכת הצוואה מראש ולא ניתן לייחס להן מעורבות כלשהי בעריכת הצוואה המאוחרת. את פער הזמנים הדחוק יש לייחס למנוחה עצמה ולבחירותיה ולא לבנות. כשם שציינתי, המנוחה חזרה בה מרצונה להוריש את דירתה לבן, ומימשה את חירותה לעשות כן ולשנות את הצוואה תוך פרק זמן קצר, שאיני מוצאת שהוא בעל משקל בענייננו. גם העובדה שהמנוחה פנתה לשייח אחר לשם עריכת צוואה חדשה אינה מעוררת בעיני ספק ביחס לרצונה החופשי של המנוחה. אפשר רק לשער מדוע לא שבה המנוחה לשייח שערך את צוואתה המוקדמת, שמא חשה אי נעימות מהבקשה לשנות את הצוואה זמן קצר לאחר עריכתה, או שמא בקשה לשמור בחשאי את המעשה ושיתפה אך את חברתה הקרובה, העדה לצוואה. מצאתי כי פנייתה של המנוחה לשייח אחר היא פרי בחירתה האישית ואין לייחסה לאיש זולתה, והיא אינה מעוררת בענייננו כל חשד או ספק ביחס לרצונה החופשי.

      

118. נכון עוד שבצוואה המאוחרת לא צויינו מספרי תעודת הזהות של המנוחה והבנות, אך בענייננו לא היה ספק ביחס לזהות המצווה ולזהות הנהנים באף אחת מן הצוואת. במאמר מוסגר יצוין כי שתי הצוואות גם יחד לוקות בתיאור המקרקעין וגבולות הנכסים השונים. קושי זה משותף לשתי הצוואות, הוא יכביד על מימוש כל אחת מן הצוואת ונפקותו תתברר בהליך הפש"ר, אך אין בו להשליך על רצונה השלם והחופשי של המנוחה כפי שמשתקף מן הצוואה המאוחרת.

      

119. הקשיים הללו המנויים לעיל – פער הזמנים הקצר, הפניה לשייח אחר והפרטים החסרים בצוואה המאוחרת - אינם גורעים בנסיבות ענייננו ממידת השכנוע והעדר הספק שבעיני, כי הצוואה המאוחרת היא פרי רצונה החופשי של המנוחה.

      

120. שוכנעתי עוד כי המנוחה "הביאה" את הצוואה בפניי העדה לצוואה. דרישה זו מתקיימת על בסיס ידיעתה של העדה מראש כי מטרת הביקור בבית השייח הוא לערוך צוואה תחת צוואה מוקדמת יותר, על בסיס נוכחות העדה לצוואה במעמד חתימת הצוואה, והן על בסיס מסירת הצוואה לידי העדה לצוואה לאחר מעשה.

      

121. מצאתי עוד כי מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 36(ב) לחוק הירושה באופן ששתי הצוואות סותרות זו את זו וביחס לדירת המנוחה הפוכות הן זו לזו. מכאן כי הצוואה המאוחרת מבטלת את זו המוקדמת, ולפיכך יש לתת צו לקיומה.

      

     סוף דבר

      

122. על בסיס הנקוב בפסק הדין, אני קובעת כלדקמן:

      

     • בקשת הבנות למתן צו קיום לצוואה המאוחרת מתקבלת ומתקבלת אף התנגדותן לצוואה המוקדמת.

        

     • הבנות רשאיות להגיש צו קיום צוואה לאישור בית המשפט.

        

     • התנגדות הבן לצוואה המאוחרת ובקשתו לקיום הצוואה המוקדמת - נדחות.

        

     • הבן ישלם לבנות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ תוך 30 יום מהיום וממועד זה ועד למועד התשלום בפועל יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

        

       פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטי הצדדים ותיקוני הגהה.

        

       המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

       ניתן היום, ט"ו תמוז תשפ"ו, 30 יוני 2026, בהעדר הצדדים.