ת"ט 47998-03-14 סלובק בע"מ נ' שניר,ת"ט 47956-03-14 סלובק בע"מ נ' שניר

לפניי התנגדויות לביצועם של שני שיקים, בסכום כולל של כ-30,000 ₪, אשר נטען לגביהם כי המבקש ערב לפירעונם מכוח חתימת ערבות על גב השיקים. בתשובה לבקשה לביצוע שטר, הגיש המבקש התנגדות, שנתמכה בתצהיר שנוסחו המלא כדלקמן:

"אנו הח"מ שניר חיים מנשה ת.ז. - -, לאחר שהוזהרתי, כי עלי להצהיר את האמת וכי אם לא אעשה כן אהיה צפויים לעונשים הקבועים בחוק, מצהיר בזאת, בתמיכה לבקשת לסגירת תיק הוצל"פ מס' - -

1. מעולם לא חתמתי על גב הצ'ק שבגינו נפתח התיק.

2. עולה מכך שחתימתי זויפה.

אני מצהיר כי זהו שמי וכי זו חתימתי וכי תוכן תצהירי אמת.

(-) חיים שניר."

(הבלבול בין יחיד ורבים במקור – ע"י)

במסגרת החקירה שהתקיימה לפניי ביום 3.11.2014, התברר, כי בין המבקש ובין המשיבה התקיימה מסכת ארוכה וסבוכה של עסקאות ניכיון ופריטה של שיקים, בסכומים המגיעים, כנטען, למאות אלפי שקלים. לעובדה זו, שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, לא נמצא ולו רמז בבקשה.

התופעה של הגשת התנגדויות לקוניות לביצוע שטרות, כאלה שיש בהן תיאור מינימליסטי, שלא לומר מינימלי, של טענת ההגנה, היא תופעה נפוצה, אשר יש בה, לטעמי, משום זילות של ההליך המשפטי, עד כדי זלזול של ממש בבית המשפט, ונוסח התצהיר שלפניי הוא דוגמה מובהקת לעניין זה.

אכן, הפסיקה קבעה, כי די לו לנתבע בסדר דין מקוצר (ובהתאם – גם בהתנגדות לביצוע שטר או לביצוע תביעה בלשכת ההוצאה לפועל) שיראה הגנה אפשרית, ולו בדוחק, מפני התביעה, על מנת שתינתן לו רשות להתגונן. הלכה זו, אשר היא בבחינת הלכה מבוססת וברורה, אשר בית משפט זה רואה עצמו – כמובן – כפוף לה ומחויב לפעול לפיה – היא המביאה את בעלי הדין, המבקשים לקבל רשות להתגונן, אך מעדיפים לשמור על "עמימות" ביחס לנימוקי הגנתם, ויותר מכל – מבקשים שלא "למסמר" עצמם לגרסה עובדתית שנתמכה בתצהיר, להגיש תצהירים לקוניים, שכוללים את טענת ההגנה בלבד – ללא כל תוספת או תיאור נסיבות.

אלא שההלכה הפסוקה לא הסתפקה בכך, והלכה מבוססת ומיוסדת לא פחות מפי בית המשפט העליון גורסת כי:

"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית 'אינני חייב' אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן..." (ע"א 146/68 דולגין ואח' נ' ש' ישועה ואח’, פ"ד כב(2) 302.)