ת"ט 4171-11-14 הדר נ' דוד

לפניי התנגדות לביצוע שטר חוב ע"ס 159,400 ₪. המבקש טוען, כי לא חתם על השטר, וכי חתימתו זויפה. להתנגדות צירף המבקש דוגמת חתימה ממנה הוא מבקש ללמוד, כי החתימה על שטר החוב – לא חתימתו היא.

לבקשה לביצוע שטר צורף נספח, ובו פירוט העובדות המשמשות רקע לעילת התביעה, כך שהמבקש יכול היה לדעת בדיוק מכוח מה הוגש השטר לביצוע. חרף זאת, הגיש המבקש תצהיר סתמי, ובו הכחשת החתימה, ללא כל התייחסות קונקרטית לטענות המשיב. במסגרת חקירת המבקש הוברר עוד, כי אכן התקיימה בין המבקש ובין המשיב מערכת יחסים עסקית, ועל פי הקלטה שהושמעה במסגרת החקירה, אף הודה בקיומו של חוב. יש לראות בהימנעות זו מהתייחסות לטענות המשיב ראיה הפועלת לחובת המבקש.

התופעה של הגשת התנגדויות לקוניות לביצוע שטרות, כאלה שיש בהן תיאור מינימליסטי, שלא לומר מינימלי, של טענת ההגנה, היא תופעה נפוצה, אשר כבר הבעתי דעתי במקרים קודמים, כי יש בה, לטעמי, משום זילות של ההליך המשפטי, עד כדי זלזול של ממש בבית המשפט, ונוסח התצהיר שלפניי הוא דוגמה מובהקת לעניין זה.

אכן, הפסיקה קבעה, כי די לו לנתבע בסדר דין מקוצר (ובהתאם – גם בהתנגדות לביצוע שטר או לביצוע תביעה בלשכת ההוצאה לפועל) שיראה הגנה אפשרית, ולו בדוחק, מפני התביעה, על מנת שתינתן לו רשות להתגונן. הלכה זו, אשר היא בבחינת הלכה מבוססת וברורה, אשר בית משפט זה רואה עצמו – כמובן – כפוף לה ומחויב לפעול לפיה – היא המביאה את בעלי הדין, המבקשים לקבל רשות להתגונן, אך מעדיפים לשמור על "עמימות" ביחס לנימוקי הגנתם, ויותר מכל – מבקשים שלא "למסמר" עצמם לגרסה עובדתית שנתמכה בתצהיר, להגיש תצהירים לקוניים, שכוללים את טענת ההגנה בלבד – ללא כל תוספת או תיאור נסיבות.

אלא שההלכה הפסוקה לא הסתפקה בכך, והלכה מבוססת ומיוסדת לא פחות מפי בית המשפט העליון גורסת כי:

"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית 'אינני חייב' אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן..." (ע"א 146/68 דולגין ואח' נ' ש' ישועה ואח’, פ"ד כב(2) 302.)

כלל זה הוא כלל בסיסי בבקשות רשות להתגונן, והוא הוכר גם ביחס לטענות קיזוז, גם ביחס לתביעה שכנגד, ואני סבור כי לא ניתן להחריג מכלל זה גם את ענייננו – שהוא טענה לזיוף חתימה.

אכן, טענת זיוף היא טענה אשר יש בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק קבלת התנגדות לביצוע שטר, ובדיני השטרות היא נחשבת לטענה "חזקה" יחסית, כזו שדי בה כדי להביא להיפוך הנטל השטרי, ולהשבתו אל כתפי התובע. אלא שהמילה "זיוף" כלשעצמה אינה "מילת קסם", אשר יש בה כדי להצדיק הגשתו של תצהיר לקוני, שאין בו דבר פרט לטענה העובדתית בדבר אי-החתימה, או כדי להצדיק חריגה מהדרישה מהנתבע להיכנס לפרטי הגנתו לפרטיהם.

בע"א 507/85 בדר פנון נ' שטראוס – חברה לשיווק, פ"|ד מג (1) 106, 112, קבע בית המשפט העליון כי:

"אי-ציון פרטים מדויקים מצד נתבע, המבקש להתגונן בטענה שיש לו תביעה שכנגד, מצדיק אף סירוב מצד בית המשפט להעניק לו רשות להתגונן"

אני סבור כי הלכה זו כוחה יפה גם כאשר טענת ההגנה אינה טענת תביעה שכנגד, אלא טענת זיוף. ההתעלמות של המבקש מן הגרסה העובדתית שהציג המשיב במסגרת הבקשה לביצוע שטר, כמו גם תשובותיו המגומגמות בחקירה ביחס לאופייה של מערכת היחסים העסקית – שלא לדבר על ההקלטה, שבה נשמע מאשר קיומו של חוב כלפי המשיב – יש בהם כדי להקטין עד מאוד את סיכויי הגנתו של המבקש, כמעט עד כדי כך שניתן להגדיר את הגנתו כ"הגנת בדים".

אשר לדוגמת החתימה, אשר צורפה להתנגדות, לא ניתן לומר באופן החלטי וברור, כי דוגמה זו שונה תכלית השינוי מהחתימה על גבי השטר, וגם בהיבט זה – יש סיכוי סביר ביותר כי טענת ההגנה לא תעמוד.