ת"ט 32326-06-15 שטראוס אחזקות בע"מ נ' לביא

המבקשת מתנגדת לביצועו של שטר חוב על סך 10,000 ₪ שהגישה המשיבה לביצוע.

לטענת המבקשת, גילתה רק לאחרונה, ובנסיבות שפורטו בבקשה, כי מתנהלים כנגדה הליכים בקשר לשטר זה – וזאת על אף שלעמדתה אין למשיבה עילה לתבוע אותה בגינו.

הצדדים התייצבו לדיון בפני ביום 7.10.15, המבקשת נחקרה על תצהירה והצדדים סיכמו טענותיהם (לבקשת ב"כ המבקשת – הוגשו הסיכומים בכתב).

ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי קיים שוני בין שם המשיבה בבקשה לביצוע שטר לבין השם שנרשם על גבי ההסכם שהוצג למבקשת בחקירתה. לטעמו, די בכך כדי להצדיק בירור עובדתי המחייב מתן רשות להתגונן. מעבר לכך, נטען כפי שנטען בהתנגדות עצמה, כי המבקשת מאשרת כי חתמה על שטר החוב אך מכחישה כי סופק מקרר לעסק של אחיה, בתמורה לשטר, כך שעומדת לה הגנה טובה נגד הטענה כי למשיבה זכות להוציא לפועל את השטר.

לעניין המועד בו הוגשה ההתנגדות מדגיש ב"כ המבקשת את סמכותו של בית המשפט להאריך את המועד וחוזר על הטענה ולפיה מעולם לא נמסרה לה האזהרה.

ב"כ המשיבה, בסיכומיו, ביקש לדחות כל טענה שיש בה משום הרחבת חזית (ובפרט הטענות כנגד זהות המשיבה).

באשר למועד הדגיש ב"כ המשיבה כי ההתנגדות הוגשה, בצירוף בקשה להארכת מועד, כאחת-עשרה שנים (!) לאחר שנמסרה לה האזהרה בתיק, ואף אישרה בחקירתה כי שוחחה עם ב"כ המשיבה עוד בשנת 2004 ואף הגישה בקשות ונקטה בהליכים בתיק האיחוד במועדים שונים. הודגש כי ככל שהמבקשת טוענת שלא קיבלה את האזהרה אין היא יכולה להגיש בקשה להארכת מועד, שכן בקשות אלו סותרות זו את זו.

לבסוף, התייחס ב"כ המשיבה בסיכומיו לטענות ההגנה שהוצגו ודחה אותן – שכן לעמדתו למבקשת התחייבות חוזית, שלא בוטלה, להחזיר את המקרר שסופק לעסקה המשותף עם אחיה.

דיון

בשאלת הארכת המועד – הצדק עם ב"כ המשיבה כי מאחר שהמבקשת הגישה בקשה להארכת מועד היא מנועה מלטעון שההמצאה של האזהרה בתיק ההוצל"פ לא בוצעה כלל או שלא בוצעה כדין.

האם, אם כך, יש מקום להורות על הארכת המועד?

דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.