מדינת ישראל נ' עזאם

1.אחד נוטל את ההגה לידיו מבלי שהחזיק ומבלי שקיבל רישיון נהיגה מעודו, נוהג ברכב, במהירות גבוהה, במרכזו של יישוב בכביש סואן ביום חג, מגיע לצומת דרכים ומתנגש ברכב של אחר שחוצה את הצומת במהלך פניה שמאלה; מעוצמת ההתנגשות, מחמת המהירות של הראשון, נגרם הרס רב לרכב השני ולעוד רכבים מסביב ואף נעקר מיסודו מעקה בטיחות להולכי רגל בשפת הכביש אשר עף לעברו של נער שעומד במקום סמוך ונפגע קשות.

אך ראו זה פלא, מבין השניים בחרה המאשימה דווקא בנהג השני כמי שאחראי לגרימת התאונה ותוצאותיה המזיקות והעמידה אותו לדין פלילי במסגרת תיק זה, בעוד שהראשון יצא פטור בלא כלום בכל הנוגע לגרימת התאונה, והואשם – בנפרד – רק בעבירה של נהיגה (סתם) ללא רישיון נהיגה, בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

מי אחראי לגרימת התאונה ? בישיבה האחרונה בתיק זה (בתום הבאת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים לעניין האשמה), הודעתי על זיכוי הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום, וקבעתי כי נימוקי הכרעת הדין יומצאו לבאי כוח הצדדים בכתב (בהתאם לסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). ואלה טעמי הזיכוי.

2.לכאורה, כפי גישת המאשימה, אין פשוט מפתרונה של הקושיה וזה נעוץ בהוראת תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה אשר קובעת בחלקה הרלבנטי כך: "נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה ... יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת ...".

כך, כטענת המאשימה, האחריות לגרימת התאונה רובצת לפתחו של הנהג השני – הנאשם – אשר פנה שמאלה ולא כיבד את זכות הקדימה של הראשון שבא ממולו. די היה בכך מבחינת המאשימה (והמשטרה) כדי לסיים את מלאכת חקירת נסיבות התאונה בתיק זה ולהעמיד את הנאשם לדין.

אך אין בידי לאמץ פתרון שגוי זה שחסר בו ניתוח נכון ומעמיק של העובדות והשלכתן על קביעת האחריות הפלילית של המעורבים בתאונה. מנגד, מצאתי צדק רב בטענות ההגנה, כפי שסוכמו על ידי הסנגור המלומד, עוה"ד מחמוד סעד, אשר מפריכות את האשמה שיוחסה לנאשם מיסודה.

אכן, הכלל הקבוע בתקנה 64(א)(2) הנ"ל בא להוסיף ולהבהיר לנהג מהו אותו סטנדרט התנהגות הנדרש בכל הנוגע לפניה שמאלה בצומת, אך אין זה חזות הכול. המבחן הקובע הוא מבחן האשמה והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה. כללי זכות הקדימה אין בהם פתרון קסם לכל מקרה, ולעתים – כך הוא המצב בענייננו – קביעת אחריותו הפלילית של הנהג הפוגע (כביכול) הופכת מורכבת יותר, במיוחד כאשר המאשימה מבקשת להרשיעו בדין בלא שנערכו תחשיבים שיבססו את אחריותו כיאות. אסביר.

3.הנאשם מואשם בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה (בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה); אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, בניגוד לתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה (בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה); התנהגות הגורמת נזק לאדם ולרכוש, בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה (בצירוף סעיפים 68, 62 ו- 38(3) לפקודת התעבורה).

התאונה אירעה ביום 14.9.2016 אחרי הצהריים, במרכז כפר מגאר. בכתב האישום נטען כי הנאשם נהג רכבו (מסוג מזדה) בלא זהירות בכך שפנה שמאלה בצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב (מסוג סיאט) הבא ממולו ובכך חסם את דרכו ואירעה התנגשות בין שני כלי הרכב. רכב הסיאט היה נהוג על ידי תמיר דגש (להלן: "דגש"), שמעולם לא קיבל רישיון נהיגה מכל סוג שהוא.