מדינת ישראל נ' אקון

אני מזכה את הנאשמת מהאשמה המיוחסת לה בכתב האישום.

הנאשמת מואשמת בעבירות של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, בניגוד לסעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה; והתנהגות הגורמת נזק לאדם, בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה (בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה).

יצויין כי תחילה הואשמה הנאשמת גם בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה, וככל הנראה – כפי שטען הסנגור, עוה"ד קובי טל, ובצדק – על בסיס הנחה זו הוגש כתב האישום נגד הנאשמת, אך אישום זה הושמט מכתב האישום בתחילת שמיעת הראיות בתיק, בהיותו מוטעה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.9.17, עמ' 3).

בכתב האישום המתוקן נטען כי ביום 15.2.16, סמוך לשעה 11:20, בעיר טבריה, נהגה הנאשמת רכב בקלות דעת וברשלנות, לא הבחינה מבעוד מועד בהולכת רגל (להלן: "הנפגעת") אשר חצתה את הכביש – שלא במעבר חציה – ופגעה בה (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה נגרמו לנפגעת חבלות של ממש (בעיקר שבר חמור ברגל שהצריך ניתוח).

בתשובתה לאישום (הן בעצמה והן באמצעות הסנגור – ראו פרוטוקולים מיום 7.12.16 ומיום 7.2.17), וכך גם בהודעתה במשטרה (ת/1), כפרה הנאשמת באחריותה לתאונה וטענה כי הנפגעת קפצה לכביש פתאום לפניה וכי התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתה.

מטעם התביעה העידו הנפגעת והבוחן, רס"ב בוריס צרנובלסקי, אשר חקר את נסיבות התאונה. שאר ראיות התביעה (דוח פעולה של השוטר רס"מ רוני קזאילה שהגיע למקום מיד לאחר קרות התאונה (ת/5); ותיעוד רפואי) – הוגשו בהסכמה. הנאשמת בחרה שלא להעיד. הצדדים סיכמו את עיקרי טיעוניהם בכתב.

אקדים מסקנה לניתוח הקצר ואומר כי מקבל אני את טענת ההגנה לפיה התביעה לא הוכיחה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשמת יכולה וצריכה היתה למנוע את התאונה.

מסקנה זו מתחייבת מהחקירה השטחית שנעשתה בתיק ומהעדר כל ממצא שעל בסיסו ניתן היה לבסס את אשמתה של הנאשמת מעל לכל ספק סביר. על האחריות המוטלת על כתפי הבוחן המשטרתי בבואו לחקור את נסיבותיה של תאונת דרכים כבר עמדתי בפרשה אחרת, בעניין גמ"ר 148-11-15 מדינת ישראל נ' שלבי (30/03/2017), שם ציינתי כי:

"חובתו של הבוחן לפעול גם לאיתור ראיות התומכות בחפותו של הנאשם – במיוחד על רקע גרסת החפות המידית שלו – הופרה. אף אם הבוחן היה משוכנע בקונספציה שלו, הוא לא היה רשאי להזניח כיווני חקירה נוספים ולשחרר את עצמו מהחובה לחקור בכל הכיוונים ולחפש גם ממצאים שיכולים לנקות את הנאשם מאחריות לתאונה. דברים אלה מקבלים משנה חשיבות לנוכח טיבן של הראיות הקיימות בזירת התאונה שאיכותן והיכולת לאתרן הולכת ויורדת ככל שחולף הזמן – ותיק זה הנו דוגמא טובה לכך. האחריות המוטלת על הבוחן היא עצומה. הוא לרוב החוקר הראשון והאחרון שייפגש עם זירת התאונה בזמן אמת. בהעדר עמידת מדוקדקת על כל הראיות האובייקטיביות בזירה ובהעדר חקירה המשוחררת מקונספציה מוקדמת של אשמה – המשטרה תחטיא את מטרת תפקידה בגילוי עבירות ועבריינים, והדברים ברורים אך למרבה הצער אינם מיושמים הלכה למעשה במקרים רבים."