רקע וטענות הצדדים
בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת טענות שונות, אשר היחידה שבהן שראויה לדיון במסגרת הליך מקדמי הינה הטענה לקיומו של מעשה בית דין. השאלה שמצריכה הכרעה הינה האם פסק דין שניתן בהליך קודם, בו בעלת השליטה בתובעת הייתה נתבעת, ואשר הסתיים בקבלת התביעה ללא הכרעה לגופו של עניין לאחר שבעלת השליטה לא הגישה סיכומים, מקים מעשה בית דין כנגד התובעת בהליך הנוכחי.
1.התובעת הינה חברה בע"מ שהוקמה בשנת 2007 (להלן גם – "החברה"). הנתבעת (להלן גם – "גבעת הפרחים") הינה חברה בע"מ המחזיקה, בין היתר, במתחם מקרקעין אשר היא משכירה בו שטחים לעסקים. החל משנת 2005 השכירה גבעת הפרחים שטח במתחם לגב' טל זימן, מי שעד לאחרונה הייתה הבעלים היחיד של החברה וגם כיום היא דירקטורית בה. גב' זימן הפעילה בשטח, כנראה יחד עם בעלה, עסק של ניהול ועיצוב אירועים. בין היתר, רכשה גב' זימן מהנתבעת פרחים. לא נחתם הסכם שכירות או הסכם אחר בין גבעת הפרחים לבין גב' זימן, אולם גב' זימן חתמה על שטר חוב ללא סכום לטובת גבעת הפרחים.
2.בשנת 2007 התאגדה, כאמור, החברה. לטענת החברה, החל מאותו מועד עברה אליה הפעילות העסקית שניהלה גב' זימן, לרבות בכל הנוגע לשכירת השטח וההתנהלות העסקית מול גבעת הפרחים, וזאת בידיעתה ובהסכמתה של גבעת הפרחים. גבעת הפרחים מכחישה זאת וטוענת כי כל התקשרויותיה היו מול גב' זימן בלבד, ולא היו יחסים עסקיים כלשהם בינה לבין החברה. בשנת 2008 עזבה החברה (או, לגישת גבעת הפרחים, גב' זימן) את המתחם והפסיקה את יחסיה המסחריים עם גבעת הפרחים.
3.גבעת הפרחים סברה כי גב' זימן נותרה חייבת לה כספים בסך של 34,437 ש"ח, ולפיכך מילאה סכום זה בשטר החוב שחתמה גב' זימן והגישה אותו להוצאה לפועל. גב' זימן הגישה התנגדות לביצוע השטר, והדיון עבר לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"ט 3272/09; "ההליך הקודם"). במסגרת ההתנגדות העלתה גב' זימן טענות שונות. אחת הטענות המרכזיות הייתה כי שטר החוב אינו רלוונטי, שכן הוא נחתם כ"שטר ביטחון" במועד בו היא שכרה את השטח, אך לאחר הקמתה של החברה היא זו ששכרה את השטח וממילא החוב הוא של החברה. עוד העלתה גב' זימן, "למען הזהירות", טענות בשם החברה, ובין היתר טענת קיזוז בגין נזקים שנגרמו לחברה על ידי גבעת הפרחים. טענת הקיזוז כללה שתי טענות: הפרת התחייבות של גבעת הפרחים שלא להכניס למתחם מתחרה; וטענה כי החברה השקיעה במבנים שנבנו בשטח ובציוד שנותר בו סכום של קרוב ל-50,000 ש"ח, וגבעת הפרחים הפרה את התחייבותה לשלם לה את סכום ההשקעה או לאפשר לה ליטול את הציוד או למכור אותו לשוכר שבא במקומה.
4.לאחר לא מעט דיונים, ניתנה בהסכמת הצדדים רשות להתגונן והתיק נדון כתביעה בסדר דין מהיר. הוגשו תצהירים, התקיימו חקירות ובית המשפט קבע מועדים להגשת סיכומים. גבעת הפרחים הגישה את סיכומיה, אולם גב' זימן לא הגישה סיכומים. ביום 6.7.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, במסגרתו התקבלה התביעה בהתאם לתקנות 157(2) ו-160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעות כי דינו של מי שלא הגיש סיכומים כמי שלא התייצב לדיון. בפסק הדין ציין בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי "התובעת תמכה טענותיה ב-3 עדים, שהעידו על פנים שונים בהתקשרות בין הצדדים, וביססה את תביעתה כדבעי (בהתעלם מטענות הנתבעת). על פני הדברים, ולאחר שמיעת העדים, שאף נחקרו, נראה כי עיקרי גרסת התובעת נותרו על מכונם וסכום התביעה הוכח". לא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין ולא הוגש עליו ערעור.
5.ביום 6.9.2015 הגישה החברה את התביעה הנוכחית, על סך 100,000 ש"ח, במסגרתה היא מעלה טענות שונות שעניינן עוולות שנגרמו לה לטענתה על ידי גבעת הפרחים. בין היתר, מעלה החברה את אותן טענות שנטענו על ידי גב' זימן במסגרת ההתנגדות כטענות קיזוז בשמה של החברה. בנוסף לטענות אלו, מעלה החברה טענות נוספות, כגון כי המקרקעין הושכרו לה בלא היתר כדין ומחירי הפרחים שנמכרו לה היו גבוהים באופן העולה כדי חוסר תום לב.
6.גבעת הפרחים עותרת לסילוקה של התביעה על הסף. בבקשתה מעלה גבעת הפרחים שלל טענות שהמשותף לרובן הוא שהן אינן מבססות עילה לדחיית התביעה או שאין מקום לדון בהן במסגרת הליך מקדמי. טענה אחת שמעלה גבעת הפרחים ראוי לדון בה באופן מקדמי, והיא הטענה לקיומו של מעשה בית דין. לטענת גבעת הפרחים, פסק הדין בהליך הקודם דחה למעשה את טענתה של גב' זימן כי ההתקשרות הייתה בין גבעת הפרחים לבין החברה, וקבע כי היא הייתה בין גבעת הפרחים לבין גב' זימן. קביעה זו, כך לטענת גבעת הפרחים, שומטת את הקרקע תחת התביעה הנוכחית, המבוססת כל כולה על הטענה כי היו בין החברה לבין גבעת הפרחים יחסים חוזיים. עוד נטען, כי פסק הדין בהליך הקודם דחה את טענות הקיזוז שהועלו על ידי גב' זימן, וכי ביחס לטענות אלו קיים השתק פלוגתה. לטענת גבעת הפרחים, אין בכך שפסק הדין בהליך הקודם ניתן בעניינה של גב' זימן, ולא של החברה, כדי למנוע את קיומו של מעשה בית דין, נוכח הקרבה בין בעלי הדין.
7.החברה סבורה, כי ההליך הקודם אינו מקים מעשה בית דין. לטענתה, פסק הדין בהליך הקודם דחה רק את הטענה של גב' זימן כי אין לחייבה בגין חובות החברה, וזאת מכיוון שהיא חתומה על שטר חוב להבטחת ביצוע התחייבויות החברה. עוד נטען, כי בהליך הקודם לא הועלו טענות שונות המועלות בהליך הנוכחי, וכי טענות הקיזוז שכן הועלו נדחו ללא דיון לגופן. בנוסף, נטען כי הטענה שפסק הדין שניתן בעניינה של גב' זימן יוצר מחסום בדמות מעשה בית דין כלפי החברה מחייבת שמיעת ראיות, ולא ניתן להכריע בה במסגרת הליך של סילוק על הסף.
דיון והכרעה
8.הבקשה מעוררת שתי שאלות עיקריות. שאלה ראשונה הינה מה משמעות העובדה שהחברה לא הייתה בעלת דין בהליך הקודם, לעניין תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה כי מבחינה עקרונית ההליך הקודם עשוי לחייב את החברה על אף שהיא לא הייתה בעלת דין בו, יהא צורך להכריע בשאלה השנייה, שהיא האם יצר ההליך הקודם השתק עילה או השתק פלוגתה המונע מהחברה לשוב ולעורר איזה מהפלוגתאות המועלות על ידה בהליך הנוכחי. בקשר לשאלה זו, הנתון העיקרי שיש להתייחס אליו הוא העובדה שבהליך הקודם פסק הדין ניתן בלא דיון לגופו של עניין.
נבחן שאלות אלו כסדרן.
9.אשר לשאלה הראשונה, ככלל מעשה בית דין חל רק ביחס לבעלי הדין שהיו צד להליך. לכלל זה יצרה הפסיקה מספר חריגים, שהמרכזי שבהם הוא שמעשה בית דין יחול גם כלפי מי שמקיים יחס של "קרבה משפטית" כלפי מי שהיה צד להליך (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29 (1976); לדיון בחריגים השונים ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 504-367 (1991) ("זלצמן"); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 649-596 (2015) ("רוזן-צבי")). השאלה שלענייננו הינה באיזה מקרים יש לומר כי קיימת קרבה משפטית בין בעל מניות לבין תאגיד, כך שפסק דין שניתן בעניינו של בעל המניות יחייב את התאגיד (או להיפך). בעניין זה נקבע בפסיקה, כי "כאשר קיימת קירבה בין האינטרסים של התאגיד לבין אלה של בעל השליטה בו כך שההפרדה המשפטית ביניהם נתפסת כמלאכותית בלבד, תהא הנטייה לראות בפסק-דין נגד האחד כיוצר מעשה-בית-דין אף כנגד האחר" (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 304-303 (2002) ("עניין יחזקאלי")). בעניין יחזקאלי קבע בית המשפט שלושה תנאים שבהתקיימם ניתן להכיר בכך שפסק דין בעניינו של תאגיד יחייב את בעל השליטה, וההיפך: מדובר בתאגיד המוחזק על ידי מספר קטן של בעלי מניות; בעל השליטה נטל חלק פעיל בהליך המשפטי; ואין שוני מהותי בין האינטרסים של בעל השליטה לאלו של התאגיד (עניין יחזקאלי, עמ' 304-303. ראו גם, רוזן-צבי, עמ' 617-616; זלצמן, עמ' 443-439). עוד יש לציין, כי ההכרה בתחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד פורמאלי להתדיינות קלה יותר כאשר מדובר בשאלה של השתק פלוגתה, מאשר כשמדובר בהשתק עילה (רוזן-צבי, עמ' 600).
10.בענייננו, סבורני שמתקיימים התנאים להכיר בכך שפסק הדין בעניינה של גב' זימן יחייב גם את החברה, לפחות ככל שמדובר בהשתק פלוגתה. אין מחלוקת שהחברה הייתה בבעלות מלאה של גב' זימן עד שנת 2015, אז העבירה את המניות לבעלה. אין מחלוקת גם כי גב' זימן היא זו שניהלה את עסקי החברה. לא נטען, כי קיים שוני מהותי בין האינטרסים של החברה לבין אלו של גב' זימן, ועל פני הדברים אין כל שוני כזה. בנסיבות אלו, יש לקבוע כי פסק הדין בעניינה של גב' זימן עשוי להקים מעשה בית דין גם כלפי החברה, לפחות ככל שהדברים אמורים בהשתק פלוגתה. מכיוון שהנתונים עליהם מבוססת קביעתי זו אינם שנויים במחלוקת, איני רואה מניעה לקבוע זאת בשלב הנוכחי, אף בטרם נשמעו ראיות בתיק.
11.ומכאן לשאלה השנייה. בטרם נבחן את השאלה האם פסק הדין בהליך הקודם יוצר השתק פלוגתה בהליך זה, נתייחס בקצרה לשאלה האם פסק הדין עשוי ליצור השתק עילה. הקושי בעניין זה נוצר בשל כך שגב' זימן הייתה הנתבעת בהליך הקודם, בעוד שבהליך הנוכחי החברה (שכאמור לעיל יש לראותה כחליפתה של גב' זימן) הינה התובעת. השאלה האם פסק דין עשוי ליצור השתק עילה כנגד נתבע שנויה במחלוקת, הן בפסיקה והן בקרב המלומדים (ראו, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פסקה 14 (8.3.2009) ("עניין וינשטיין"); רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך, פסקה 21 (23.7.2012) ("עניין בן ברוך"); רוזן-צבי, עמ' 518-514). בענייננו, לא נטען בבקשה לסילוק הסף באופן מפורט ומנומק לקיומו של השתק עילה. המילים "השתק עילה" אמנם נזכרות בכותרת החלק בבקשה העוסק בטענת מעשה בית דין, אולם זו ההתייחסות היחידה לעניין זה ובגוף הבקשה ההתייחסות הינה רק להשתק פלוגתה. בנסיבות אלו, בהעדר טיעון של ממש, ובהינתן שכאמור לעיל הרחבתה של הדוקטרינה של מעשה בית דין על מי שלא היה צד פורמאלי להליך כאשר מדובר בהשתק עילה הינה בעייתית יותר, יש לקבוע שפסק הדין בהליך הקודם אינו יוצר השתק עילה כלפי החברה.
12.השאלה שעלינו להכריע בה הינה, אפוא, האם פסק הדין בהליך הקודם מקים השתק פלוגתה בהליך הנוכחי. ארבעה תנאים נדרשים לצורך הכרה בקיומו של השתק פלוגתה: זהות בין הפלוגתאות מבחינה עובדתית ומשפטית; הכרעה בפלוגתה לגופה על דרך קביעת ממצא פוזיטיבי; זהות הצדדים; וחיונית ההכרעה בפלוגתה לצורך פסק הדין (ראו למשל, ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796 (2004)). בכל הנוגע לזהות הצדדים, עמדנו לעיל על כך שבהתאם לפסיקה ניתן להכיר בהתקיימותו של תנאי זה, על אף שהחברה לא הייתה בעלת דין פורמאלית בהליך הקודם. קושי נוסף מתעורר בקשר למילוי התנאי של הכרעה פוזיטיבית לגופה של הפלוגתה, שכן ההליך הקודם הסתיים בלא פסק דין שהכריע במחלוקות לגופו של עניין. אלא שדרישה זו רוככה בפסיקה במקרים בהם לא ניתן פסק דין לגופה של תביעה בשל כך שהנתבע בחר שלא להתגונן, בין אם באופן מלא (כגון שלא הגיש כתב הגנה) ובין אם באופן חלקי (כבענייננו).
13.השאלה מתי פסק דין שניתן שלא על יסוד דיון לגופו של עניין מקים השתק פלוגתה נדונה בהרחבה בעניין וינשטיין. בפסק דין זה נקבע על ידי כב' השופטת נאור, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה יוצר השתק פלוגתה ביחס לפלוגתה העיקרית שעמדה במרכז ההליך, על אף שפלוגתה זו לא הוכרעה לגופה בפסק הדין: "... פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו" (פסקה 20 לפסק דינה של השופטת נאור; ההדגשה במקור). יצוין, כי בפסק הדין בעניין וינשטיין הועלתה גם האפשרות להכריע את הדין על פי דוקטרינה חלופית של מניעות, ומפסק הדין אין זה ברור האם הקביעה לעניין השתק פלוגתה הינה בגדר הלכה. אולם, בפסקי דין מאוחרים יותר חזר בית המשפט העליון ואימץ עמדה זו כך שנראה שזו ההלכה המחייבת (למשל, עניין בן ברוך. לשאלה מהי ההלכה המחייבת ראו, רוזן-צבי, עמ' 560-559).
14.בפסק הדין בעניין וינשטיין מפנה השופטת נאור להבחנה שיוצרת פרופ' זלצמן בין מצב בו לא הוגש כתב הגנה, לבין מצב בו הוגש כתב הגנה אולם הנתבע לא המשיך להתגונן, כגון כשלא התייצב לדיון (פסקה 18 לפסק הדין). במצב הדברים הראשון אין זה ברור מהן הפלוגתאות שהיה הנתבע מעמיד אילו התגונן, ולפיכך יחול הכלל של השתק פלוגתה רק בקשר לפלוגתה העיקרית "נושא ההתדיינות" בהליך הראשון. במצב הדברים השני, אותן טענות שהוכחשו על ידי הנתבע בכתב ההגנה הינן פלוגתאות שהועמדו לדיון, ולפיכך ניתן להכיר בהשתק פלוגתה ביחס אליהן ככל שהן נחוצות לדיון, גם אם הן אינן "נושא ההתדיינות", ובלבד שהן ממלאות אחר יתר התנאים להכרה בהשתק פלוגתה (זלצמן, עמ' 325-317). על הבחנה זו נמתחה ביקורת בטענה כי מדובר במבחן קשה ליישום אשר מביא לתוצאה לא ראויה לפיה מצבו של מי שלא התגונן כלל עדיף על פני זה שהתגונן באופן חלקי (רוזן-צבי, עמ' 559).