פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

זוהי תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 12.9.17 לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

התובע, יליד 1977, נהג משאית מסוג דאף מספר רישוי ----- (להלן: "הרכב"), טען כי פגיעתו מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, על כן, מוטלת חובה על הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות אותו בגין נזקיו.

הנתבעת כפרה בנסיבות האירוע ובגובה הנזק.

טענות התובע

לטענת התובע בכתב התביעה, ביום 12.9.17, תוך כדי ירידתו מהרכב ובשל נתוני וממדי מדרגות המשאית, הוא נחת על רגלו, הרגיש מתיחה חזקה בברך, כתוצאה מכך, חש כאבים חזקים בברך (להלן: "האירוע").

לטענתו, האירוע נופל בגדר תאונת דרכים כמשמעה בחוק, שכן מדובר בנזק גוף שנגרם לו תוך כדי ירידה מהרכב, בשל נתוני וממדי מדרגות המשאית.

עוד נטען בכתב התביעה כי, בעקבות התאונה, המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין פגיעה בברך.

טענות הנתבעת

הנתבעת כפרה בטענות העובדתיות שפורטו בכתב התביעה. לטענתה, התובע כלל לא נפגע בתאונת דרכים ולמצבו הרפואי אין כל קשר לרכב. לטענת הנתבעת, גרסת התובע היא גרסה הדרגתית ומשופצת שהתפתחה על מנת לטעון שמדובר בתאונת דרכים.

הנתבעת הוסיפה וטענה, שגם אם התובע חש בכאבים ברגלו, תוך כדי ירידה מהרכב, אין המקרה עונה על הגדרת תאונת דרכים וזאת מחמת העובדה שלא התקיימו שני תנאים: האחד, לא הוכח המאורע המתואר בכתב התביעה והשני, לא הוכח כי עקב אותה ירידה מהמשאית (המאורע) נגרם הנזק.

דיון בשאלת החבות

נסיבות התאונה

נסיבות התאונה תוארו בסעיף 4 לכתב התביעה באופן הבא:

" ביום 12.9.17 תוך כדי ירידתו מהרכב ובשל נתוני ומימדי מדרגות המשאית, נחת התובע על רגלו, הרגיש מתיחה חזקה בברך וכתוצאה מכך, חש התובע כאבים חזקים בברך".

במסגרת חקירתו תיאר התובע בצורה מפורטת את נסיבות פגיעתו בעמוד 2 שורה 16-21:

"באותו יום יצאתי רגיל לעבודה ברמת הגולן...כשחזרתי למושב, החזרתי אחורה את המשאית ירדתי מהמשאית המשאית יש לה מדרגות גבוהות, בדרך כלל אני לא עובד על המשאית הזאת, בדרך כלל אני עובד על משאית קטנה יותר, מידי פעם מחליפים משאיות, כשירדתי מהמשאית הרגשתי מתיחה ברגל, כאבים חדים ברגל, אבל זה היה כאבים שאחרי כמה זמן נעלמים וחוזרים, נעלמים וחוזרים, לצערי בגלל האופי שלי לא ייחסתי לזה חשיבות...".

ראשית, אדון בטענת הנתבעת כי מדובר בגרסה מתפתחת שכן במסמכים הרפואיים הראשוניים הסמוכים לאירוע לא נכתב כי הפגיעה נגרמה בשל הירידה מהרכב והדבר עלה רק במסמכים רפואיים מאוחרים יותר.

וביתר פירוט, בת/1 - תעודה רפואית ראשונה מיום 13.9.17 שכתב ד"ר אשכנזי, רופא משפחה, נכתב כך: "תלונות /סיבת הפנייה "מאתמול כאב מתגבר בברך ימין. מרבה ללכת בעבודתו - עפ"י אפליקציה בנייד למעלה מ-10 ק"מ ביום. ללא סיפור של טראומה, או החלפת נעל, התחיל במהלך יום עבודה כאב מתגבר בברך ימין עד קושי אמיתי בהליכה שהלך והחמיר".

ראה גם ת/1 –ג תעודה רפואית מיום 24.9.17, התובע נבדק על ידי ד"ר דראושה, אורתופד, שם נכתב בסיבת הפנייה כך: "כאבים בברך ימין מזה שבועיים". הומלץ על בדיקת MRI.

לאחר מכן במסמך רפואי מיום 17.10.17 , נבדק אצל רופא המשפחה והופנה לרפואה יועצת.

יודגש כי בשניהם, אין כל אזכור לרכב או לאירוע טראומטי כלשהו.

בטופס המוסד לביטוח לאומי 250, הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (סומן נ/2), נרשם כך: "לדברי העובד סובל מכאבים ברגל ". גם במסמך זה אין אזכור למעורבות רכב או שהכאבים נגרמו בשל טראומה כלשהי כתוצאה מירידה ממנו.

בדו"ח סיכום חקירה מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 19.11.17 (סומן נ/3), נכתב כך:

"טוען לירידה מהמשאית מתח ברך ימין. לא מציין חבלה ו/או אירוע חריג ירידה רגילה בעת הדריכה חש בכאב חד בברך".

לטענת התובע בסיכומיו, הוא נחקר ארוכות על הרישום הרפואי ועל גרסתו הראשונית שהועלתה במסגרת המוסד לביטוח לאומי, והעיד כי תחילה סבר הוא כמו גם רופאיו, כי אין קשר בין המתיחה ובין לבין הנזק, וכי מדובר בדלקת באזור הברך (ראו עדותו בעמוד 7 שורות 9-31), רק לאחר מכן, לאחר כשבוע, שהרופא נכנס לעומקם של דברים ונתגלה קרע במניסקוס, הוא קישר בין המתיחה בעת הירידה לכאבים בברך.

כך בעדותו בעמוד 3 שורות 9-17:

" ש: תפנה אותי בתיעוד הרפואי לפעם ראשונה שאתה מספר על האירוע של הירידה מהרכב.

ת: אני סיפרתי מהתחלה לרופא מה היה, הרופא בעצם הייתי הולך אליו כל כמה ימים, הרופא לא תיעד את זה בהתחלה כי הוא היה בטוח שזה דלקת ואני בטוח איתו, רק כשחזרתי אליו אחרי תקופה עם הכדורים השניים שלו, לא עזרו לי, הוא אמר לי לפרט לו בדיוק מתי הרגיש כאבים ואז אמרתי לו שכנראה זה התחבר לרופא עוד לפני שזה התחבר לי שזה בעצם המתיחה הייתה הקרע במיניסקוס ולא דלקת, הוא הפנה אותי לאורתופד ולא הבנתי מה העניין, ניסיתי לחזור לעבודה בתקופה הזאת, חזרתי ל- 3-4 ימים לעבודה, לא הייתי בכלל בכיוון של תאונת עבודה או קרע במיניסקוס.

ש: לאן פנית אחרי האירוע.

ת: הרופא אמר לי שזה תאונת עבודה, קיבלתי את זה כמו פטיש לראש..".

בעדותו הוא נשאל לגבי התביעה לפגיעה בעבודה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי, בעמוד 8 שורות 14-23:

"ש. כתוב תיאור הפגיעה :"לאחר נהיגה ממושכת במשאית בעת ירידה ממנה..." גם פה אין זכר למדרגות ולשום אירוע טראומתי".

ת: לא ראיתי מה הצורך, אין לי מושג בזה, אפילו לרופא שלי כשבאתי אליו לא הרגשתי איזה צורך לתאר לו את הרגע הספציפי שהרגשתי מתיחה וכאבים, כואב לי בברך טפל בי, זה מה שעניין אותי.

ש: אמרת שאחרי שגילית שיש לך קרע אתה מחבר ואומר שזה בירידה מהמשאית, אתה מבין את המשמעות של המעורבות של הרכב. ברגע שאתה מחליט לבנות בתביעה למל"ל, אתה מבין את המשמעות של המשאית והירידה מהמשאית.

ת: לא הבנתי את זה גם לא כאשר נעשתה לי חקירה, לא ידעתי בכלל שאני יכול לתבוע מישהו ולא תכננתי לתבוע אף אחד. לא היה לי מושג, הייתי צריך לפרט לפרטים פירטתי, אני לא אדם שמפרט לפרטים אם אני לא רואה קשר".

כאן המקום לציין כי הבעייתיות העולה מת/1 (התעודה הרפואית הראשונה ) היא שבתעודה זו אין אזכור כלל לרכב או אירוע טראומטי כלשהו. כמו כן, בניגוד לכך שהאירוע היה בסוף יום העבודה (ראה חוות דעת ועדות המומחה) על פי ת/1 מדובר באירוע שהחל במהלך יום העבודה כשהכאב הלך והחמיר.

לעניין זה סיפק המומחה מטעם בית המשפט הסבר המניח את הדעת בעמוד 15 שורות 7 ואילך:

"והוא אמר שזה בסוף יום עבודה והוא התקשה לתפקד, הלך לבית כמו כולם, חיכה גם אני לא הייתה פונה בשעה 24:00 בלילה, בבוקר פנה לרופא משפחה, אני חשוב שזה הליך נורמלי, ההתנהלות שלו טבעית ונורמלית, אם היה פונה אחרי 3 שבועות או אחרי חודש לרופא, היית אומר רגע , קרע במינסקוס איפה היית חודש. ברגע שאדם פונה למחרת , זה מאוד הציק לו וקרה משהו בסמוך אז זה הגיוני".

רק בת/3 (עמוד 1 שורות 12-21) חקירת התובע במל"ל מיום 27.11.17 נמסרה הגרסה הנטענת בכתב התביעה כדלקמן:

" בתאריך 12.9.17 לאחר נהיגה ממושכת עבדתי באזור רמת הגולן בבסיסי צה"ל, הגעתי בחזרה לזורעים, באתי לרדת מהמשאית ירדתי מהמשאית, המדרגות של הביובית הן די גבוהות יש רווח בינהם ... ובירידה שירדתי ודרכתי על הרצפה הרגשתי מתיחה בברך ימין בירידה שהנחתי את הרגל על הקרקע הרגשתי מתיחה בברך לא ייחסתי חשיבות באותו רגע חשבתי משהו פשוט ושזה יעבור הכאבים בערב התגברו ולצערי למחרת נשארו כאבים לא יכולתי ללכת לעבודה הודעתי למעביד שיש לי כאבים...".

בהמשך בדף 2 לת/3 שורות 35-40 שולל התובע נפילה ונשאל כך:

"ש. אתה יורד מהמשאית לא פעם ראשונה מה אם כן לדעתך קרה הפעם?

ת. "אין לי מושג הופיע כאב תוך כדי ירידה רגילה מהמשאית כמו כל הזמן רק הרגשתי מן מתיחה וכאב בלתי מוסבר.

ש. האם הכאב הופיע בירידה או בהליכה ?

ת. בירידה בדריכה על הרגל כמעט חצי מטר גובה בין המדרגה לקרקע ברך ימין זה הדריכה הראשונה שירדתי מהמשאית למטה".

אמנם, נכון כי הפסיקה כבר קבעה כי יש לתת משקל רב להבדלים בין גרסאות ראשוניות שנמסרו לבין גרסה מאוחרת שנמסרה (ראו למשל:ת.א.(מחוזי ת"א) 2283/05שקירוב נ' אריה חברה לביטוח ואח', פורסם ביום 25.10.07) אולם, במקרים שנדונו שם היה מדובר בשינוי מהותי בין הגרסה הראשונית לבין זו המאוחרת והעדר מתאם כלשהו ביניהם.

במה דברים אמורים, כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, כי נפל במנגנון אחד ובגרסה מאוחרת, כי מנגנון הנפילה היה אחר לגמרי. לא זה המצב בענייננו, לכל היותר ניתן לראות בכך היעדר פירוט של נסיבות הנפילה.

ראו גם קביעת בית המשפט בענין ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (פורסם ביום 17.6.15). עיון בפסק הדין מעלה כי אי-ציון סיבת החבלה, לא הוחזק נגד התובע, כאשר מדובר במסמך רפואי בו לא נדרש לפרט את מנגנון החבלה, ונרשם: "לאחר חבלה נפילה בכתף ימין", ומאוחר יותר, כחודש לאחר התאונה, נרשם במסמך רפואי אחר שלדבריו נפל ממשאית. כן ראה ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 13.12.2014), שבו האנמנזה שנרשמה מפי התובעת הייתה "לדבריה ביום קבלתה נפלה ונחבלה בכף רגל בתנועה סיבובית", ולאחר מכן הגרסה שהציגה התובעת הייתה שכל זה קרה במהלך הכנסת הילד לרכב; בית המשפט באותו מקרה קבע כי אין בחסר של הנסיבות בהן ארעה הנפילה כדי לסתור את הגרסה המלאה, ועל כן לא ייחס משקל לפער בין הגרסאות.

לאחר שבחנתי היטב את עדות התובע, מצאתי כי עדותו אמינה, עקבית וקוהרנטית. מעדותו עולה כי התובע עצמו לא היה מעוניין בהיעדרות מהעבודה ולא קישר תחילה בין המתיחה של הרגל שאירעה לו ובין הנזק שנגרם, ואף הרופא שבדק זאת סבר בתחילה שזו דלקת, גרסת התובע הגיונית, ואני סבורה כי ההסבר שנתן להעדר הפרטים בגרסה הראשונית, מניח את הדעת. כמו כן אין בהיעדר רישום פרטי האירוע במסמכים הרפואיים הראשוניים, להבדיל ממנגנון הפגיעה העולה מהם, כדי ללמד שמדובר בגרסה מתפתחת.

אינני סבורה כי יש בדברים שנרשמו במסמכים הראשוניים כדי להשמיט את הקרקע תחת גרסת התובע, באשר להיות הנזק בברך כתוצאה מהתאונה שאירעה עת ירד מהמשאית. ללא תיעוד והוכחה כלשהי להתרחשות תאונה נוספת על ידי מנגנון דומה בפרק הזמן הקצר בין התאונה לתיעוד המתואר לעיל. הדבר גם עלה מפורשות מעדות המומחה מטעם בית המשפט כפי שיפורט להלן.

חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט

בהחלטה מיום 14.3.21, מינה בית המשפט את ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה"), לקביעת הקשר הסיבתי בין האירוע העולה מכתב התביעה לבין הנכות בה לוקה התובע, נכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ומחייבת בהליך.

בפני המומחה מטעם בית המשפט סיפר התובע כך: "לדבריו ולפי מסמכים רפואיים מצורפים בתאריך 12/9/17 ירד ממשאית עליה נהג, כך בסוף יום העבודה ותוך כדי ירידה חש כאב ומתיחה בברך הימנית". בהמשך כותב המומחה בחוות דעתו מפי התובע :"מר פלוני אינו זוכר אם אירעה חבלה סיבובית תוך כדי ירידה". וכי : "מר פלוני מאשר זאת אך מציין כי המרחק בין המדרגות הינו גבוה ותוך כדי ירידה חש בכאב עז ומתיחה בברך זו. הכאב הלך והתגבר בהדרגה במהלך אותו יום וכבר למחרת פנה לרופא המטפל. מן הראוי להדגיש כי רופא המשפחה, למחרת, כתב בתיקו כי לפי האפליקציה בנייד הנ"ל לעיתים מהלך מעל 10 ק"מ ליום במהלך עבודתו (מדובר לדבריו, בנתון לפני התאונה הנדונה") מר פלוני מאשר זאת אך מציין כי מהתאונה ואילך היה מוגבל ביותר בתפקודו וביכולת ההליכה".

בחוות דעתו קבע המומחה כי, לדעתו קיים קשר סיבתי בין האירוע הנטען מיום 12.9.17 לקרע של המניסקוס ולניתוח שהנ"ל עבר. "מרגע התאונה ואילך כתוצאה מהנזק למינסקוס המדיאלי חלה ירידה משמעותית ביותר בתפקודו".

לדעתו "אירעה חבלה סיבובית כלשהי לברך ימין שגרמה לקרע במניסקוס המדיאלי".

המומחה נשאל בדבר הקשר הסיבתי והשיב בעמוד 14 שורות 3-18 כך:

"ש: מתי לראשונה במסמכים שעמדו בפניך היה זכר למעורבותו של רכב ירידה ממדרגות רכב.

ת: הוא כותב בזמן עבודה. במכתב מיום 9.11.17 קצת אחרי הניתוח כותב אותו רופא בכתב יד לדר' פינקלשטיין "לדעתי זקוק לחופש מחלה מיום פציעתו", אחרי זה הוא גם הדפיס את זה באותו תאריך. המילה רכב לא מופיעה, נקודה סוף, הירידה מרכב לא מופיעה, נקודה סוף, אני לא ממציא דברים לא קיימים, כל מה שאני אומר יש לי את העדות שלו שאני מאמין שהוא ירד ממשאית, יש לי עדות של דר' אשכנזי שכותב שלא הייתה טראומה ועשה תיקון וכתב שיש פציעה, מציג לך את המכתב מיום 9.11.17.

ש: אתה מסכים איתי שכל עוד לא נעשה אם.אר.אי וכל עוד שלא נתגלה קרע במיניסקוס לא היה שום זכר של מעורבות של רכב, של ירידה מרכב, אלא תלונות על כאבים בברך.

ת: נכון. אמרתי שהמילה רכב לא מופיעה ואני ער לזה. בקשר לאם.אר.אי הממצא ברור אבל גם לפני האם.אר.אי רופא חשד בקרע במיניסקוס, דר' דראושה שגידלתי אותו בין השאר כתב בין השאר שיש לדעתו קרע במיניסקוס על סמך ממצאים קליניים, אפילו רופא המשפחה חשד ושלח אותו לאורתופד, זה לא שעשו אם.אר.אי ואמרו שיש, זה רק אישר את הממצא הקליני. הנושא הזה תלוי לפתחו של בית המשפט, אני חושב שהיתה ירידה מרכב, אני מאמין לו, אני אומר שוב, האדם הגון, ישר ובעל מוטיבציה, בנוסף על זה יש מסמכים שמעידים שאותו רופא שכתב שאין טראומה, אחרי 4 חודשים כותב שהיתה פציעה, מפנה אותו לביטוח לאומי".(הדגשות בקו אינן במקור ב.ל).

ובהמשך בעמוד 15 סייפא ובעמוד 16 שורות 1-2 העיד המומחה כך:

"ש: ההנחה שלך לקשר סיבתי בנויה על כך שעובדתית העובדות הן כאלה שתוך כדי ירידה במדרגות של משאית, האיש עיקם את הרגל וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלה סיבובית ואותה חבלה גרמה לקרע במיניסקוס.

ת: תוך כדי ירידה עם ברך בכיפוף מסוים עשה תנועה סיבובית כי רק כיפוף לא גורם לקרע, זה מה שאני מניח שהיה באותו יום מסוים, בסוף יום העבודה לדבריו, בירידה ממשאית, נגרם אז קרע במיניסקוס כך אני מניח לאור הסיפור שלו שאני מאמין לו, לאור העובדה שאכן היה קרע במיניסקוס ולאור העובדה שאפילו הרופא שכתב שאין טראומה, באיזה שלב כתב פציעה ביטוח לאומי, זאת אומרת הוא חשב שהייתה טראומה".

ובעמוד 16 שורות 18-25 :

" ש: זה יכל באותה מידה לקרות מעבודה מאומצת, עמוד 47 למוצג של חברי "עובד עבודה פיזית קשה ובבורות רקב, שומן ועוד בבסיסי צה"ל....",

ת: אני קראתי את זה כמוך וכל מה שאני רוצה להגיד, אני יודע שהוא עבד עבודה פיזית קשה עם אפליקציה של הליכה של 10 קילומטר אבל עד יום התאונה הזאת הוא לא פנה מעולם לרופא בגלל כאבים בברך אז כל מה שקראת לא רלוונטי, אם זה היה גורם לו לשחיקה, היה פונה לרופא לטיפול, אם זה היה נמשך לאורך שנים זה בוודאי היה גורם לו לשינויים ניווניים בברך, אצלו זה לא קרה, האם.אר.אי, מראה שהסחוס תקין, יש לנו אירוע שלדעתי ממוקד בזמן ובמקום וכל השאר לא רלוונטי.

אני סבורה כי יש לתת לחוות הדעת ולעדות המומחה משקל מכריע. המומחה הדגיש כי אין כל תיעוד על בעיות בברך הימנית עובר לתאונה הנדונה, גם בהתאם לאפליקציה שהדגימה כי הנ"ל מתפקד והולך מספר ק"מ ביום עבודתו ואילו מרגע התאונה ואילך כתוצאה מהנזק למניסקוס חלה ירידה משמעותית ביותר בתפקודו. לכן לדעת המומחה בחוות דעתו ובעדותו, סביר להניח כי תוך ירידה במדרגות הגבוהות של המשאית אירעה חבלה סיבובית כל שהיא לברך הימנית אשר גרמה לקרע במניסקוס המדיאלי.

מומחה מטעם בית המשפט ממונה מתוך מטרה להביא בפני בית המשפט חוות דעת נטולת פניות ואובייקטיבית. למעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה. ראו להלן התייחסות בפסיקה למעמד המומחה מטעם בית המשפט -"למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות ניטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט". בר"ע (מחוזי חי') 776/06רז נ' פרוינד (פורסם ביום 20.11.06).

אני מאמצת את חוות דעתו של המומחה ומקבלת את קביעתו, לפיה, קיים קשר סיבתי בין האירוע הנטען מתאריך 12.9.17 לקרע של המניסקוס ולניתוח שהתובע עבר.

עדות התובע כעדות יחידה

עדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה, מהווה עדות יחידה של בעל דין. בהתאםלסעיף 54לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971. על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה. אולם כפי שציינתי, הגרסה עצמה מהימנה עליי וקיימת ראייה שיש בה כדי לחזק את גרסתו בדמות חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט (ראה והשווה ע"א (מח-נצ) 32/08 סעדיה נ' הפניקס (פורסם ביום 1.9.08) שם בית המשפט קיבל את האמור בחוות דעתו ובעדותו כחיזוק לגרסת התובע).

גם אם חוות דעתו ועדותו של המומחה אינה מהווה חיזוק על פי ס' 54 לפקודת הראיות, יש בקביעות המומחה הסבר שיצדיק את קבלת גרסת התובע על סמך עדותו היחידה, כמצוות הוראתסעיף 54לפקודת הראיות. כמו כן הגרסה שנרשמה בת/3 -חקירת התובע במל"ל, יש בה כדי לתמוך בגרסת התובע ואף היא מהווה נימוק ראוי.

לסיום חלק זה, אני קובעת כי התובע הוכיח את נסיבות התאונה, במאזן ההסתברות הנדרש בהליך אזרחי, ואני קובעת כי התאונה ארעה לתובע עת ירד מרכבו.

משנקבע כי, עדותו של התובע מהימנה ואני מקבלת את גרסתו לקרות התאונה, ברי כי התשובה לשאלה האם מדובר בתאונת דרכים היא חיובית שכן סעיף 1 לחוק קובע כי ב"בחוק זה – תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" "שימוש ברכב מנועי – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו, או ירידה ממנו, החנייתו , דחיפתו או גרירתו ...".

הלכה היא כי כניסה לרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיזי בין הנכנס לבין הרכב ואילו הירידה ממנו מסתיימת כאשר רגל היורד עומדת יציבה מחוץ לרכב" (ראו ר. ריבלין תאונת דרכים (מהדורה 4, 2011 בעמוד 180) כן ראה ע"א 358/83 רחל שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ פד"י מב(2) 844 שם נקבע כי הירידה עשויה להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי, כאשר רגל היורד עומדת יציבה מחוץ לרכב וכי הנפילה בעת הירידה מרכב היא שימוש של ירידה כמשמעותה בהגדרת השימוש ברכב מנועי.

בענייננו, התובע היה עדין בשלב הירידה מהרכב וזאת משום שרגלו לא הייתה יציבה מחוץ לרכב ועל כן מדובר באירוע של יציאה מהרכב הנכלל בגדר שימוש ברכב מנועי ומדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק.

בהינתן האמור, אני סבורה, שהתובע הרים את הנטל להוכיח את נסיבות התאונה, והוכיח את חבות הנתבעת לתשלום פיצויים בגין הנזק שנגרם מהתאונה.

דיון בשאלת הנזק

הנכות הרפואית והתפקודית

המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות כדלקמן :

תקופת אי כושר מוחלט למשך שלושה חודשים מיום 13.9.17 ועד ליום 12.12.17.

נכות זמנית בשיעור של 40% מיום 13.12.17 ועד ליום 31.1.18 .

נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.2.18 ועד ליום 31.3.1.

ומיום 1.4.18 נכות צמיתה בשיעור של 10%.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט העמיד את נכותו הקבועה של התובע בשיעור של 10%.

בעניין זה טענה הנתבעת בסיכומיה כי בחוות דעת הרופאה התעסוקתית שצירף התובע -ת/1 נקבע כך: "החל מה-1.8.18 יכול להמשיך לעבוד ללא מגבלה". הנתבעת הפנתה לעדות אשת התובע שהעידה כי בעלה עובד שישה ימים בשבוע "משעה 7:00 עד השעה 16:00 וכשצריך נשאר מאוחר יותר" (ראה עדותה בעמ' 11 שורות 7-9). למעשה טענה הנתבעת כי לנכותו הרפואית של התובע אין השלכה תפקודית.

בשים לב לטיב ושיעור הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה, הפסיקה הנוהגת, לפיה הנכות הרפואית משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 10%, כשיעור הנכות הרפואית, משלא נמצאו נסיבות המצדיקות סטייה מהנכות הרפואית.

בסיס השכר

לטענת התובע בסיכומיו, עובר לתאונה השתכר התובע סך של 8,848 ₪ לחודש בממוצע (ברוטו מאחר והתובע זכאי לפטור ממס הכנסה, ראו תלושי השכר ת/2) ובשערוך להיום סך של 9,234 ₪, ואילו הנתבעת טוענת בסיכומיה כי עיון בתלושי השכר משנת 2019 שצורפו על ידי התובע מלמדים ששכרו כולל תשלום קבוע של נסיעות בסך של 350 ₪, תשלום ימי הבראה וחופשה. נטרול הסכומים הנ"ל, כולל שעות נוספות מותיר שכר בגבולות של 8,000 ₪.

התובע הגיש 2 תלושי שכר עובר לתאונה, האחד של חודש אוגוסט 2017 שם נקבע שכרו החודשי על סך 8,904 ₪ (כולל תשלומי הבראה שנתיים וניכויי חובה) ושל חודש ספטמבר 2017, חודש התאונה, שם נקבע שכרו החודשי על סך 8,330 ₪ (כולל מתנה בשווי 600 ₪ וחמישה ימי מחלה). כמו כן צירף התובע טופס 106 לשנת 2017 ממנו נלמד שהתובע עבד 9 חודשים, כולל חודש התאונה, והכנסתו השנתית עמדה על סך של 73,118 ₪.

לאחר בחינה, אני מעמידה את כושר ההשתכרות של התובע על סך של 8,500 ₪ לחודש.

הפסד שכר לעבר - התובע עתר לפיצוי בסך של 103,420 ₪ בגין ראש נזק זה. הנתבעת הציעה בסיכומיה פיצוי בסך של 39,200 ₪ בגין ראש נזק זה. בהתחשב באישורי המחלה, הנכויות, הזמניות והקבועה, שנקבעו לתובע, ועל בסיס שכר של 8,500 ₪ הפסדי השכר לעבר של התובע, כלהלן:

100% הפסד שכר לתקופה מיום 13.9.17 ועד ליום 1/2/18. ארבעה וחצי חודשים – 42,500 ₪.

20% הפסד שכר לתקופה שבין מיום 1.2.18 ועד ליום 31.3.18. חודשיים – 3,400 ₪.

10% הפסד שכר עד לחזרתו של התובע לעבודה ביום 1.5.2018. חודש – 850 ₪.

אין הוכחה להפסד שכר לאחר חזרת התובע לעבודה.

סה"כ הפסד שכר לעבר הינו 46,750 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

בסיכומיו עתר התובע לפיצוי כספי בראש נזק זה בסך של 195,949 ₪ בשים לב לגילו (בן 44), לנכותו התפקודית (10%) לשכרו (סך של 9234 ₪) ולמקדם ההיוון (212.2).

מנגד טענה הנתבעת שיכולת ההשתכרות של התובע לעתיד לא נפגעה. התובע ממשיך באותה עבודה מאז שובו בתחילת 2018 ועד היום אין כל ראיה על הפסד או חוסר תפקוד או מגבלה. לטענת הנתבעת, המעביד לא הובא להעיד, המל"ל לא הפעיל את תקנה 15 ורופאה תעסוקתית קבעה שאין כל מגבלה בעבודה. יתרה מזו מעדות אשת התובע (בעמוד 11 לפרוטוקול) עולה כי בעלה עובד 6 ימים בשבוע מ:7:00 עד 16:00 וכשצריכים אותו גם עובד ונשאר עד 17:00 או 18:00". הנתבעת הציעה פיצוי גלובאלי בסך של 70,000 ₪.

התובע שב לעבודה ב- 5/2018 (צורף תלוש שכר לת/2) לכן למעשה אין כל בסיס עובדתי לכך שהתובע נפגע ביכולת ההשתכרות העתידית שלו. יתר על כן, הנתונים מלמדים על גידול בהכנסות משכורתו לאחר ששב לעבודה. לכן, לאחר שקילה, בהתחשב במכלול הנסיבות שלפני, לרבות, נתוניו האישיים, השכלתו, דרגת נכותו הרפואית, אני סבורה כי יהיה זה נכון לקבוע לתובע פיצוי גלובלי, בסך של 100,000 ש"ח בגין אובדן השתכרות לעתיד כולל הפסדי פנסיה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

לטענת התובע בסיכומיו, אומנם רוב נזק זה מכוסה על ידי סל הבריאות ועל ידי המל"ל, יחד עם זאת אין חולק כי פגיעתו של התובע הצריכה טיפולים ובדיקות לרבות טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי ריפוי בעיסוק, משככי כאבים וטיפולים שונים. לטענתו חלק מההוצאות נסיעה והוצאות בגין רכישת תרופות אינן מכוסות. התובע טען לפיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪.

הנתבעת הציעה סכום של 3,000 ₪ בראש נזק זה.

בהתחשב בעובדה שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, יחד עם זאת, לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה לטיפולים אלו. יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 3,000 ₪.

באשר לתקופת העתיד, הטיפולים הרופאים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה, כך גם הנסיעות לטיפולים, יצריכו השתתפות עצמית בעלויות. על כן, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעתיד בסך 2,000 ש"ח.

סה"כ הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד סך של 5,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע עתר לפיצוי כספי בסך של 50,000 ₪ לעזרת צד ג' ומיטיבים לעבר ולפיצוי של 100,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעתיד.

לטענת התובע בסיכומיו, לאחר התאונה הוא עבר שורה ארוכה של טיפולים במהלכם עבר מספר ניתוחים בברך ימין לרבות ניתוח ארתרוסקופיה, שהה באי כושר מלא ונזקק לעזרת בני משפחתו לצורך ביצוע פעולות יומיומיות הכרוכות בשימוש ברגל ימין. בעקבות התאונה, עבר התובע ניתוח וטופל באמצעות חבישה מקומית, טיפול תרופתי לרבות אנטיביוטיקה וטיפולי פיזיותרפיה. מהנ"ל ניתן ללמוד כי נבצר מהתובע לבצע כל פעולה במהלך כשישה חודשים שלאחר התאונה שהוא נזקק לעזרה צמודה בכל פעולה הכרוכה בשימוש ברגלו הימנית לרבות ברחיצה, באכילה ובהלבשה. לטענתו, אין מחלוקת כי העזרה שנדרשו להגיש בני משפחת התובע לנוכח מצבו הרפואי ומגבלתו הפיזית, חורגת מהעזרה שמושיטים בני משפחה האחד לרעהו.

לגבי העתיד נטען כי מדובר בנכות אורתופדית ויש להתחשב בכך כי התובע יזדקק לניתוח נוסף בעתיד, התובע יטען כי הוא יזדקק לעזרה יומיומית ובמיוחד בפעולות הכרוכות בשימוש מואץ ומוגבר ברגל.

מעדות אשת התובע עולה כי היא סייעה לתובע לאחר שירד מבית חולים להתקלח, ללכת לשירותים, לקום מהמיטה, משך שמונה חודשים שהתובע היה בבית (עמוד 9 שורות 28-30 ) כמו כן היא העידה כי עבדה באותה תקופה כדיילת בסופר משעה 8:00 עד השעה 16:00).

אין חולק כי תפקודו של התובע נפגע כתוצאה מן התאונה, והיא הסבה לו נכות.  אין חולק כי הפגיעה בתאונה, תקופת ההתאוששות של התובע בביתו ואחוזי הנכות שנקבעו לו, הצריכו עזרה מצד בני המשפחה, עזרה המוכרת על ידי הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר. (ע"א 5774/95שכטר נ' כץ (פורסם ביום 19.11.97).

באשר לעתיד, אין ספק כי נכותו האורתופדית של התובע תשפיע על תפקודו הפיזי. מדובר בנזק המתייחס להגבלה בתנועה וכאבים שיתמשכו, לכן ראוי לפסוק לו פיצוי מסוים בראש נזק זה גם לגבי העתיד, המוערך באופן גלובאלי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל

בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בהתייחס לנכות צמיתה בשיעור של 10% ובניכוי גיל , הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל הינו סך של 16,199 ₪.

תגמולי המוסד לביטוח לאומי

על פי ת/3 - תעודת עובד ציבור מטעם המל"ל, שולמו לתובע תשלומים בסכום כולל של 72,720 ₪ (דמי פגיעה על סך 20,129 ₪ וכן סך של 52,591 ₪, על פי טבלת תשלום גמלת נכות מעבודה) שיש להפחיתם מסכום הפיצוי.

לסיכום:

סך כול הפיצוי הכספי המגיע לתובע הוא כלהלן:

הפסדי שכר לעבר – 46,750 ₪.

הפסדי שכר לעתיד – 100,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד – 5,000 ₪.

עזרה של צד שלישי לעבר ולעתיד – 16,199 ₪.

כאב וסבל – 16,199 ₪.

סך הכול – 177,949 ש"ח. לאחר ניכוי התגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי בסך של 72,720 ₪, עומד סכום הפיצוי הכספי בגין הנזק על סך 105,229 ₪.

לסיום 

התביעה מתקבלת.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כספי על סך 105,229 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% וסכום האגרה ששולמה.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשפ"ב, 28 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.