ג' נ' קופת חולים מאוחדת תל אביב

לפניי תביעת התובעת בנזיקין בגין פגיעתה בתאונה במהלך עבודתה בשירות הנתבעת.

רקע:

1. התובעת, ילידת 18.12.1956, אחות במקצועה.

    

2. התובעת עבדה בשירות הנתבעת כאחות במרפאה.

    

3. האירוע מושא התביעה התרחש ביום 15.12.05. לטענת התובעת, ארון כבד נפל עליה במהלך עבודתה, כפי שיפורט להלן.

    

4. לפי הנטען ע"י התובעת, כתוצאה מהתאונה הנ"ל נגרמו לה נזקי גוף שונים, כפי שיפורט בהמשך.

    

5. המחלוקת בין הצדדים הינה במישור האחריות, שאלת קיומו של אשם תורם, הנכות שהוסבה לתובעת והנזק.

    

   נסיבות הפגיעה:

    

6. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת באופן כוללני את טענות התובעת לעניין אופן פגיעתה. במסגרת הסיכומים לא העלתה הנתבעת כל טענה באשר לנסיבות פגיעתה של התובעת, כך שנראה כי אין כל מחלוקת בעניין זה.

    

7. מכל מקום אציין, כי מחומר הראיות כפי שנפרש בפני עולה כי התובעת נפגעה כנטען על-ידה. התובעת העידה כי התאונה אירעה בנסיבות הבאות; ביום התאונה היא ביקשה לפתוח מגירה עליונה בארון הניצב בחדר הרופא במרפאה. מדובר בארון כבד בו מאוחסנים תיקי המטופלים. בעת שהתובעת פתחה את המגירה החל הארון לנטות קדימה ונפל לכיוונה. התובעת "נתקעה" בין הארון לבין השולחן תוך שהיא מחזיקה בשתי ידיה את הארון בחציצה בינה לבין פלג גופה העליון (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של התובעת). התובעת העידה כי היא היתה נתונה במצוקה ובהלה קשה, עד כדי כך שנגרמה לה באותו מעמד בריחת שתן לא רצונית. האירוע נמשך דקות ספורות, כ- 5 דקות להערכת התובעת, אם כי היא מציינת כי הן נראו לה כנצח. התובעת חולצה לאחר ששני גברים, הרופא שהיה נוכח במקום ואדם נוסף שהמתין במרפאה, הצליחו להרים את הארון.

    

8. גרסתה המפורטת של התובעת באשר לנסיבות הפגיעה, כפי שהובאה בתצהירה, לא נסתרה בדבר. התובעת נשאלה שאלות ספורות אודות אופן התרחשות התאונה ובעדותה בעניין זה לא נמצאו פרכות כלשהן. הגרסה הנ"ל תואמת אף את גרסתה הראשונית של התובעת כפי שנרשמה מפיה בגיליון חדר המיון של בית החולים בני ציון ביום האירוע, בו נרשם כי": "בעת עבודה נחבלה בצוואר ובכתף מנפילת ארון" (נספח א2' לתצהיר התובעת). נציין כי הנתבעת לא העידה מטעמה את הרופא שהיה נוכח במרפאה בעת הפגיעה, ושהועסק על-ידה. במכלול המקובץ לעיל, גרסתה של התובעת בדבר נסיבות פגיעתה הוכחה כדבעי.

    

   שאלת האחריות:

    

9. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי האירוע הנדון היה בלתי צפוי וכי אין להטיל אחריות נזיקית בגינו. לעניין זה מציינת הנתבעת כי מדובר בארון שהיה במרפאה משך כשנתיים מבלי שהתעוררה לגביו כל בעיה.

    

10. טענה זו אין בידי לקבל. אין חולק כי מעסיק חב חובת זהירות רחבה כלפי עובדיו, כפי שנקבע פעמים רבות בהלכה הפסוקה. בכלל זה, על המעסיק לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם במאגרים) (2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין ואח' (פורסם במאגרים) (2010). בענייננו, כפי שעולה מתצהיר התשובות של הנתבעת לשאלון שהוצג לה, הארון אשר נפל לא היה מקובע לקיר (תשובה לשאלה 9, נספח כו' לתצהיר התובעת). מדובר כאמור בארון מלא וכבד שניצב על הרצפה. די היה בפתיחה לחזית של המגירה העליונה בו כדי לגרום לכך שיציבותו תתערער והוא ייפול לפנים. השתלשלות מעין זו בנתונים כפי שצוינו (ארון מגירות מלא וכבד שאיננו מקובע בדרך כלשהי) הינה ברת צפייה ואף חובה לצפותה במסגרת אחריותו וחובתו של המעסיק להעמיד לעובדיו תנאי וסביבת עבודה בטיחותיים. מטעם הנתבעת לא הובאה כל ראיה בדבר בדיקה בטיחותית כלשהי שנעשתה ביחס לארון ואופן הצבתו בזיקה לשימוש הנעשה בו ע"י העובדים. אפנה לעניין זה אף לתשובה מס' 10 בתצהיר התשובות לשאלון, בה צוין – במענה לשאלה האם התבצעו בדיקות בטיחות לציוד במרפאות הנתבעת - כי "לא היה קיים מערך בטיחות בעת אכלוס המרפאה". עוד עולה מתצהיר התשובות לשאלון, כי בדיעבד, לאחר התאונה, קובע הארון (תשובה 12). ברי כי ניתן היה למנוע את התאונה באמצעי פשוט ויעיל ביותר של קיבוע הארון לקיר, אולם כאמור הדבר נעשה רק לאחר פגיעת התובעת. המסקנה מכל המקובץ, היא, כי הנתבעת נהגה ברשלנות והיא נושאת עקב כך באחריות נזיקית כלפי התובעת בגין פגיעתה.

     

11. הנתבעת טוענת כי יש להשית אשם תורם על התובעת, וזאת נוכח היותה אחות אחראית במרפאה, כפי שעלה מעדותה. גם טענה זו אינני רואה לקבל. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית בדבר מהות תפקידה במרפאה כאחות אחראית, והשיבה כי היא היתה אחראית על ההיבט המקצועי/סיעודי בלבד (עמ' 27, ש' 32-33). לדבריה, נושא התחזוקה כלל לא היה בתחום תפקידה אלא בטיפול איש תחזוקה של המרפאה (עמ' 28, ש' 5). גרסתה של התובעת בעניין זה לא נסתרה בדבר. הנתבעת, שסדרי העבודה במרפאותיה מצויים בידיעתה והראיות לכך אמורות להיות בהישג ידה, לא הציגה ראיות כלשהן באשר להגדרת התפקיד של אחות אחראית מרפאה ותחומי תפקידה בזיקה לנקודה שבמחלוקת. לא למותר לציין, כי בכל הנוגע לטענת אשם תורם המועלית על-ידי המזיק נגד הניזוק, נטל ההוכחה הוא על המזיק (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט (4) 266, 273 (1985). בענייננו לא הוצגה התשתית הנדרשת להוכחת הטענה בדבר אשם שדבק בהתנהלות התובעת, כך שהנטל לא הורם.

     

    הפגיעה והנכות הרפואית:

     

12. לאחר התאונה התקבלה התובעת בחדר המיון של בית חולים בני ציון, שם התלוננה על כאבים בצוואר ובכתף. בבדיקתה נמצאה רגישות והגבלה בתנועות. לא נמצא ממצא טראומטי והתובעת שוחררה לביתה.

     

13. התובעת היתה נתונה במעקב רפואי ממושך, עקב תלונותיה על כאבים ומגבלות בתחומים שונים. בתחום האורתופדי, התובעת התלונה על כאבים ומגבלות בצוואר ובכתף. בבדיקות הדמיה שנערכו בשנים 2007-2008 אובחנו אצל התובעת קרעים חלקיים בגיד SSP בכתף. בבדיקת MRI שבוצעה לה בשנת 2010, נמצא קרע מלא, ובעקבות זאת נותחה התובעת בכתפה לתיקון הקרע. בתחום הנפשי, היתה התובעת מטופלת במרפאת חרדה בבי"ח רמב"ם, במסגרת קופה"ח וכן בטיפולים פרטיים. אובחנה פוסט-טראומה והתובעת טופלה תרופתית. בנוסף, אובחנה התובעת במהלך השנים שלאחר התאונה כסובלת מיתר לחץ דם שהפך כרוני.

     

14. התובעת הגישה חוות דעת של מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר פלד, לפיה נותרה לה נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 15%; חוות דעת מומחה בפסיכיאטריה, ד"ר קירש, לפיה נותרה לה נכות פסיכיאטרית בשיעור 15% וחוות דעת מומחה לנפרולוגיה ולחץ דם, פרופ' פריד, לפיה נגרמה לה נכות של 15% בגין יתר לחץ דם. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדיות, ובהן חוות דעת של מומחה אורתופדי, ד"ר שי פריימן, לפיה לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית כלשהי עקב התאונה; חוות של פסיכיאטרית, של ד"ר בן אפריים, לפיה לתובעת נכות בשיעור 5% בגין התאונה, וחוות דעת בתחום הנופרולוגיה, לפיה אין קשר בין התאונה לבין התפתחות יתר לחץ דם כרוני אצל התובעת.

     

15. נוכח הפערים בין חוות דעת המומחים, מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט – בתחום האורתופדיה, הפסיכיאטריה והנופרולוגיה. להלן אעמוד על חוות דעת המומחים מטעם בהמ"ש ועל הנכויות הרפואיות בכל אחד מהתחומים.

     

     

    המומחה בתחום האורתופדיה: 

     

16. כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה מונה ד"ר גיל לאופר. המומחה קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות צמיתה בגין הגבלה קלה בצוואר בשיעור של 5%, מהם ייחס מחצית לתאונה מושא דיוננו ומחצית למצב קודם. אשר לפגיעה בכתף, המומחה קבע כי לתובעת נגרמה נכות זמנית לרבות בגין הפגיעה בכתף בשיעורים משתנים לתקופות שפורטו בחוות דעתו. אשר לנכות צמיתה, המומחה ציין כי בבדיקתו את התובעת הודגמה הגבלה בתנועות הכתף ללא חולשה בעלת משמעות בכוח השרירים. המומחה ציין כי בתמונות שצורפו לחוות דעתו של מומחה הנתבעת נראות תנועות הכתף טובות בהרבה באופן חסר הסבר אל מול הבדיקה בפניו. במכלול אלה התרשם המומחה בדבר שיתוף פעולה לקוי מצד התובעת בבדיקתה. בנסיבות האמורות, לא ראה המומחה לקבוע קיומה של מגבלת תנועות בכתף המקנה נכות.

     

17. אף אחד מהצדדים לא ראה לשלוח למומחה האורתופד שאלות הבהרה או לזמנו לחקירה.

     

18. בסיכומיה טוענת התובעת כנגד קביעת המומחה בעניינה. לטענתה, היה על המומחה לקבוע כי נותרה לה נכות בגין פגיעתה בכתף ולאחר שבבדיקתה על-ידו נראתה הגבלה בתנועות. כן מציינת התובעת החמרה שחלה לטענתה בכתף בתקופה שלאחר מתן חוו"ד המומחה. טענות אלה אין בידי לקבל. כפי שצויין, המומחה לא ראה לקבוע כי לתובעת מגבלת תנועות כלשהי בכתף, וזאת בשים לב למכלול הנתונים שהיו בפניו, לרבות הנלמד מהתמונות שצורפו לחוו"ד מומחה הנתבעת (אשר קבע בחוות-דעתו כי טווח התנועות של התובעת מלא וטוב), והתרשמותו הישירה ממידת שיתוף הפעולה של התובעת. התובעת לא ניסתה להתמודד עם הערכתו האמורה של המומחה בדרך כלשהי - משלוח שאלות הבהרה, זימון המומחה לחקירה או כל דרך אחרת. במכלול נסיבות אלה, לא הונחה בפני עילה כלשהי שלא לקבל את התרשמות המומחה, לפיה מגבלת התנועות שהודגמה ע"י התובעת בבדיקתה איננה מבססת באופן מהימן ממצא קליני המצדיק קביעת נכות כפי העולה מחוות דעתו. אוסיף בהקשר זה, כי מעיון בחומר הרפואי הרב שצורף על-ידי התובעת ובחינתו על משך ציר הזמן, עולה, כי תלונות התובעת בגין מגבלות בכתף התמקדו בתקופה שלפני הניתוח שעברה לתיקון הקרע ביוני 2010. בשנים שלאחר תקופת ההחלמה מהניתוח ועד למועד בדיקתה אצל המומחה מטעם בית המשפט (2014), אין עוד תיעוד ממשי בדבר תלונות אודות מגבלות כלשהן בכתף. תלונותיה של התובעת בתחום האורתופדי בשנים אלה התמקדו בנושאים אחרים שאינם קשורים לתאונה (גב תחתון וכאבים והירדמות רגל). הדבר משתלב הגיונית אם התרשמותו של המומחה מבדיקת התובעת, כפי שפורטה לעיל. אשר לטענותיה של התובעת בדבר החמרה שחלה במצב הכתף, אלה מתייחסות לתקופה מאוחרת לבדיקתה על-ידי המומחה מטעם בית המשפט. התובעת לא ביקשה בשום שלב להיבדק פעם נוספת על-ידי המומחה, ובמובלע משתמע כי לא סברה שמדובר בהחמרה שיש בה להצדיק קיום בדיקה מעין זו. נוכח זאת, אין בפני בית המשפט תשתית מקצועית רפואית המאפשרת לקבוע קיום נכות בכתף כתוצאה התאונה (למותר לציין כי אף חוות דעת המומחה מטעם התובעת, שניתנה שנים בטרם אותה החמרה נטענת, איננה מתייחסת מטבעם של דברים לטענה האמורה).

     

19. המסקנה היא כי הנכות האורתופדית שנגרמה לתובעת בתאונה הינה בשיעור 2.5% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר.

     

    המומחה בתחום הפסיכיאטרי:

     

20. מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר גיא אור, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור 15%. לפי חוות דעתו, רק חלק מהנכות הנ"ל נגרם בעטיה של התאונה, בעוד שחלק אחר ממנה מקורו בגורמים אחרים. גורמים אלה כוללים אירוע תקיפה שעברה התובעת בעבודה (ע"י מטופל) מספר חודשים לאחר התאונה, וכן מות אימה בפתאומיות במהלך שנת 2007.

     

21. המומחה הפסיכיאטר התייחס אף הוא בחוות דעתו למידת שיתוף הפעולה של התובעת בבדיקתה. לעניין זה ציין הוא כי שיתוף הפעולה של התובעת לא היה מלא "והיה רושם של מגמתיות מסוימת". עם זאת, ועל-אף מה שהוגדר על-ידי המומחה כ- "מרכיב של מגמתיות בתמונה הקלינית", העריך הוא כי "קיימת תחלואה נפשית ממשית" אצל התובעת וכי "לא מדובר בהתחלות" (עמ' 8 לחווה"ד). את תרומתה של התאונה לנכות הנפשית הקיימת העמיד המומחה על שתי חלופות; שליש (5%) ככל שייקבע כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין יתר לחץ הדם ממנו סובלת התובעת, או חצי (7.5%) ככל שייקבע שיש קשר כזה. זאת, נוכח הביטוי הנפשי של התחלואה הגופנית כפי שמתקיים אצל התובעת, כמוסבר בחוות הדעת. כפי שיצויין להלן, מתקיים קשר סיבתי בין פגיעת התובעת בתאונה לבין יתר לחץ הדם ממנו היא סובלת, ולפיכך החלופה השניה היא הרלוונטית לענייננו.

     

22. אף אחד מהצדדים לא זימן את המומחה לחקירה וחוות דעתו לא נסתרה, ולפיכך אני רואה לקבלה במלואה.

     

    המומחית בתחום הנפרולוגיה ויתר לחץ דם:

     

23. המומחית מטעם בית המשפט בתחום זה, פרופ' בתיה קריסטל, קבעה בחוות דעתה כי עקב התאונה והמהלך הפוסט טראומטי בעקבותיה, התפתח אצל התובעת יתר לחץ דם כרוני. נכותה הרפואית של התובעת בגין יתר לחץ דם כאמור הועמדה על-ידי המומחית בחוות-דעתה על 25% לפי תקנה 3(ב) לתקנות המל"ל.

     

24. הנתבעת לא השלימה עם חוות דעת המומחית וזימנה אותה לחקירה.

     

25. בטרם אתייחס למחלוקת בין הצדדים לגופה של חוות-דעת המומחית, אני רואה לציין תחילה את ההשתלשלות שאירעה ביחס אליה. במקור ניתנה חוות-דעת המומחית מבלי שהיו בפניה מסמכים מטעם הנתבעת. זאת, משהנתבעת לא העבירה לה מסמכים כלשהם, דבר שהוסבר על-ידי הנתבעת בדיעבד כתקלה מצידה. בהחלטתי מיום 7.9.15 אישרתי לנתבעת, לבקשתה, וחרף השיהוי הניכר, להעביר בדיעבד מסמכים כאמור למומחית, והתבקשה התייחסות עדכנית של המומחית לאורם. לאחר קבלת המסמכים הגישה המומחית חוות דעת עדכנית, בה חזרה על מסקנתה בחוות הדעת המקורית. כפי שהסתבר, במסגרת החומר שהעבירה הנתבעת למומחית בטרם חוות-דעתה העדכנית, לא נכללה, מסיבות שלא הובררו, חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר שמינה בית המשפט (שהתקבלה בינתיים). זאת, על-אף הזיקה הברורה בין התחום הנפשי לנושא חווה"ד של המומחית, כפי שעלה עוד מחוות-דעתה המקורית. אני רואה לציין מהלך דברים זה, שכן נראה שהיה בו להשפיע על חלק מהתמורות שחלו בעמדת המומחית במהלך חקירתה, כפי שיפורטו להלן, דבר שעשוי היה להימנע ככל שמכלול הנתונים הרלוונטיים היו מובאים בפניה מבעוד מועד.

     

26. לגופם של דברים; המחלוקת בעניין זה נסבה על שאלת הקשר הסיבתי בין בעיית יתר לחץ הדם ממנה סובלת התובעת לבין האירוע מושא דיוננו, וכן על שיעור הנכות.

     

27. אשר לקשר הסיבתי; בחווה"ד קבעה המומחית כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין יתר לחץ הדם הכרוני שהתפתח אצל התובעת. לעניין זה ציינה המומחית כי על-פי הספרות הרפואית, מוכר קשר של גרימה בין התפתחות יתר לחץ דם כרוני לבין אירוע טראומתי המלווה בפוסט טראומה. בחקירתה הסבירה המומחית כי הדגש לעניין זה הוא על מצב פוסט טראומטי, במהלכו הנפגע "חווה כל פעם מחדש את הטראומה ומגיב מבחינה פיזיולוגית עם תסמינים של ערות של המערכת הסימפטטית, עליה בלחץ הדם, הגברת הדופק, התכווצויות של כלי הדם עד סיום האירוע עם לחץ דם גבוה. מדובר באירועים שחוזרים על עצמם מאות ואלפי פעמים לאורך השנים, יש לכך מונח רפואי שנקרא רומינשיין ...." (עמ' 7, ש' 22-26). עוד הסבירה המומחית, כי התסמינים יכולים להופיע חודשים ואף שנים לאחר האירוע עצמו. בענייננו, התובעת לא סבלה עובר לתאונה מבעיית לחץ דם, עליה ראשונה בלחץ הדם נרשמה בחדר המיון ביום התאונה עצמה ולאחר מכן קיים תיעוד מתמשך של אירועי עליה בלחץ דם. בתחילה לחץ הדם היה לבילי אולם במהלך השנים לחץ הדם הפך כרוני והוא מצריך טיפול תרופתי קבוע. לגישת המומחית כפי שפורטה עוד בחוות-דעתה המקורית, ועל כך חזרה היא בחקירתה, לאחר התאונה סבלה התובעת מתסמינים פוסט טראומטיים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי של הגורמים הרפואיים שטיפלו בה במהלך השנים וכפי שנלמד לגישת המומחית מאופן תאורה של התובעת עצמה את התאונה והשפעותיה. במסגרת חקירתה הנגדית עומתה המומחית עם חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, ד"ר אור (אשר כזכור לא הועברה אליה בטרם מתן חוות דעתה המשלימה, אך נשלחה אליה בטרם מעמד חקירתה בבית המשפט), אשר לפיה יש לייחס לתאונה רק חלק מהנכות הפסיכיאטרית הכוללת ממנה סובלת התובעת. בשים לב לקיומם של גורמי דחק נוספים כפי שפורטו בחוות-דעתו של ד"ר אור, עדכנה המומחית את עמדתה במהלך חקירתה. זאת, על-ידי ייחוס חלקי של הנכות לתאונה מושא דיוננו, לצד גורמי דחק נוספים שתרמו שאינם קשורים לתאונה. את שיעור התרומה של התאונה לנכות הקיימת העריכה המומחית ב- 60%.

     

28. הנתבעת טוענת כי קביעת המומחית בדבר קיום קשר סיבתי איננה יכולה לעמוד, וזאת נוכח מאפייני האירוע בו עסקינן, שהיה אירוע קצר ושבעקבותיו לא פנתה התובעת לכל טיפול פסיכיאטרי, המלמדים לטענתה על כך שלא מדובר היה באירוע בעל עוצמה טראומטית וזאת בניגוד להנחת המומחית. לעניין זה אף מפנה הנתבעת להערכת המומחים האחרים מטעם בית המשפט, אשר התרשמו כאמור משיתוף פעולה לקוי מצד התובעת במהלך בדיקתה, בעוד שהמומחית לטענת הנתבעת ראתה לסמוך באופן מלא על תיאורי התובעת באשר להשלכות התאונה והשפעתה עליה, והעניקה להם משקל ממשי בהערכתה. עוד מפנה הנתבעת לקביעת רופאי המל"ל, אשר קבעו כי בעיית יתר לחץ הדם אצל התובעת איננה נובעת מהתאונה דנן. התובעת, מנגד, טוענת כי קביעתה של המומחית מבוססת היטב וכי אין עילה להתערב בה.

     

29. לאחר עיון במכלול הנתונים שבפני ולאחר שמיעת המומחית, אינני מוצאת יסוד להתערב בהערכתה של המומחית בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין יתר לחץ הדם כפי שהתפתח אצל התובעת.

     

30. ראשית יצויין, בכל הנוגע לאפשרות העקרונית לקיום קשר סיבתי בין אירוע טראומטי להתפתחות יתר לחץ דם כרוני, הרי שעמדת המומחית בחוות דעתה, אשר התבססה על מקורות בספרות הרפואית שפורטו בחוות-דעתה, לא נסתרה. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה המומחית ע"י הנתבעת אודות מקורות בספרות אשר לטענת הנתבעת שוללים קשר כזה. אולם בסיכומיה לא טענה הנתבעת לעניין זה כך שהטענות במישור האמור נזנחו למעשה. יצויין, מעבר למתחייב נוכח האמור לעיל, כי המומחית בחקירתה התייחסה למחקר שהוצג בפניה ע"י ב"כ הנתבעת בציינה כי מדובר במחקר שאיננו רלוונטי לענייננו, שכן הוא מתייחס לחיילים בשירות צבאי להבדיל ממצב של אירוע דחק חריף (עמ' 14, ש' 1-9), עמדה שלא נסתרה בדבר, וכאמור הנתבעת אף איננה טוענת אחרת בסיכומיה.

     

31. אשר לנסיבותיה הפרטניות של התובעת והאירוע מושא דיוננו, סוגיה בה מתמקדת עיקר המחלוקת, אף כאן אינני סבורה כי יש לדחות את מסקנת המומחית בדבר קיומו של קשר סיבתי בינו לבין התסמונת ממנה סובלת התובעת. כפי שפורט לעיל, הקביעה המקורית בחוות דעת המומחית נעשתה על יסוד החומר הרפואי שהוצג בפניה אשר כלל בין היתר תלונות נמשכות של התובעת אודות מצוקה נפשית וחרדה שקושרו מצידה לתאונה, אבחון מצב פוסט טראומטי ע"י הגורמים שטיפלו בה במהלך השנים שלאחר התאונה וכן גרסת התובעת כפי שהוצגה מפיה. אלה הצביעו, לדעת המומחית, על התקיימות אירוע דחק עוצמתי אשר גרם לתסמונת פוסט טראומטית שאחת מהשלכותיה היא העלייה בלחץ הדם. הנתבעת טוענת כאמור כי הערכה בסיסית זו נסתרת נוכח העולה מחוות דעת המומחים האחרים מטעם בית המשפט, אשר סברו כי קיים קושי להסתמך על תיאורי התובעת בשל חשש לשיתוף-פעולה לקוי מצידה. טענה זו איני לקבל. העיקר לענייננו הוא בחוות דעת המומחה הפסיכיאטר, ד"ר אור, וזאת כאמור נוכח זיקת הגומלין בין הערכת ההשפעה הנפשית של התאונה על התובעת לבין התפתחות יתר לחץ דם אצלה. ד"ר אור ציין אמנם בחוות דעתו כי שיתוף הפעולה של התובעת לא היה מלא וכי נותר רושם של מגמתיות מסויימת, אולם חרף זאת ציין במפורש כי לדעתו "קיימת תחלואה נפשית ממשית ולא מדובר בהתחלות" (עמ' 8 לחווה"ד). ד"ר אור קבע כי לתובעת נכות נפשית, לרבות תסמינים פוסט טראומטיים וחרדתיים (עמ' 9 לחוות דעת), אותה העמיד כאמור על 15%. יוצא איפוא, כי הנחת המומחית בתחום לחץ הדם, לפיה התובעת סובלת מפוסט טראומה ומתסמינים נפשיים של חרדה – מוצאת תימוכין בחוות דעת המומחה בתחום הנפשי. יש לציין כי מכלול הראיות שהובאו בהליך, תומכות בקביעה כי התאונה היתה חוויה קשה ומשמעותית מבחינת התובעת. המאפיינים האובקייטבים של האירוע, נפילה פתאומית של רהיט כבד על התובעת והישארותה "כלואה" תחתיו, אף אם לזמן קצר, עד שחולצה בעזרת אחרים, מתקשרים באופן סביר עם טענתה אודות המצוקה והחרדה הקשה שחשה. עיון במסמכים הרפואיים שלאחר התאונה, מעלה תלונות חוזרות והנשנות על מצוקה נפשית, אשר קושרו על-ידי התובעת בין היתר לתאונה מושא דיוננו, תיעוד בדבר אבחון חוזר של פוסט טראומה ע"י הגורמים המטפלים והתווייה תרופתית וטיפולית. מכלול ראיות אלה, ועל רקע מסקנת המומחה הפסיכיאטר כפי שצויינה לעיל, תומכים בהנחת המומחית בדבר היות האירוע מושא דיוננו טראומטי ובעל השלכות נמשכות מבחינת התובעת. אציין כי הנתבעת מפנה לעניין זה לעמדות היועצים הרפואיים מטעם המל"ל אשר סברו כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבעיית יתר לחץ הדם ממנה סובלת התובעת. טענות אלה אין לקבל. ראשית יצויין כי חוות הדעת האמורות כלל לא הוגשו כראיות מטעם הנתבעת. מכל מקום, אין להן מעמד ראייתי קביל או בעל משקל בהליך זה ולנוכח חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

     

32. כאמור לעיל, במהלך חקירתה בפני שינתה המומחית את קביעתה המקורית בחוות הדעת באשר להיקף הזיקה בין התאונה לבין יתר לחץ הדם אצל התובעת, באופן שייחסה לאירוע הנדון תרומה חלקית בלבד להתפתחות בעיית יתר לחץ הדם, שאת שיעורה העריכה ב- 60%. מקור השוני בעמדה, כפי שכבר הוזכר, בחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר, אשר מצא כי הנכות הנפשית ממנה סובלת התובעת קשורה בחלקה לתאונה ובחלקה לאירועים אחרים (אירוע תקיפה בעבודה שעברה התובעת מספר חודשים לאחר התאונה מושא דיוננו; מות אמה בפתאומיות בשנת 2007). יצויין כי התובעת מצידה איננה חולקת על מסקנה עדכנית זו של המומחית כפי שפורטה בחקירתה. הנתבעת, מנגד, סבורה כי הערכה זו הינה מוגזמת שכן האירועים הנוספים שנזכרו היו עוצמתיים יותר בהשוואה לתאונה מושא דיוננו. טענה זו אינני רואה לקבל. כפי שכבר צויין, אין לקבל את הגישה לפיה התאונה היתה בגדר אירוע מינורי בלבד, וזאת נוכח כל שפורט לעיל. זאת ועוד, בחוות דעתו ציין המומחה הפסיכיאטר באשר לתסמינים הפוסט טראומתיים מהם סובלת התובעת (המהווים חלק מתוך הנכות הפסיכיאטרית הכוללת שקבע), כי "הם קשורים, להערכתי, בעיקר לתאונה הנדונה" (עמ' 9 לחווה"ד. ההדגשה הוספה). לצד זאת ציין המומחה, כי כי גם לאירוע התקיפה שעברה התובעת "יש תרומה ממשית לתסמינים אלה" (שם. ההדגשה הוספה). לפי העולה מחוות דעת המומחית, התסמינים הפוסט-טראומתיים הם העומדים במידה רבה בבסיס מנגנון תחלואת יתר לחץ הדם אצל התובעת. בנסיבות אלה, הערכת המומחית לפיה יש לייחס לתאונה תרומה של 60% לנכות בגין יתר לחץ דם, ו- 40% ליתר גורמי הדחק עליהם הצביעה המומחה הפיסכיאטר, נראית בעיני סבירה ואינני רואה עילה שלא לקבלה.

     

33. ומכאן לשיעור הנכות; בחוות דעתה קבעה המומחית כי הנכות שנותרה לתובעת בשל יתר לחץ דם היא בשיעור 25%, לפי תקנה 3(ג)(2) לתקנות המל"ל. בחקירתה בפני הבהירה המומחית כי ציון התקנה בחוות הדעת בטעות יסודו, וכי היא התבססה על תקנה 30(ב) לתקנות, הקובעת שיעורי נכות במצב של לחץ דם דיאסטולי מעל 95 מ"מ ועד 110 מ"מ, הוא לחץ הדם המאפיין אצל התובעת. התקנה הנ"ל קובעת שתי חלופות לקביעת נכות: האחת (ס"ק 1) בגין לחץ דם כאמור "בלי הגדלה ברורה (קלינית, רנטגנית או אלקטרוקרדיוגרפית) של הלב" שהנכות בגינה היא 10%, והשניה (ס"ק 2) – בגין לחץ דם כאמור המלווה "הגדלה ברורה של הלב, קיימת נשמת בינונית לאחר מאמץ" שהנכות בגינה היא 30%. המומחית הסבירה כי התקנה קובעת דרגות חומרה משתנות בהתאם למידת הפגיעה באיברי המטרה שהינה אחד הסיבוכים של יתר לחץ דם כרוני. עוד הסבירה המומחית, כי לשיטתה עניינה של התובעת "נופל בין הסעיפים" מבחינת התקנות הנ"ל (עמ' 17, ש' 2). זאת, מאחר שעל-אף שלא קיימת אצלה הגדלה של הלב, קיימים תסמינים של פגיעה תפקודית דיאסטולית בלב, ולכך מצטרפים סימנים של תהליך דומה בעיניים (עמ' 16, ש' 21-23; עמ' 7, ש' 14-16). תסמינים אלה, כך הסבירה המומחית, מאפיינים התחלת תהליך של פגיעה באברי המטרה. בנסיבות אלה, ראתה המומחית לקבוע שיעור מותאם של נכות בין שתי החלופות שבתקנה, ובמסגרת זאת העריכה את הנכות כעומדת על שיעור של 25%.

     

    במהלך חקירתה הנגדית של המומחית על-ידי הנתבעת, נשאלה המומחית באשר לאופן בו הפעילה את שיקול דעתה בקביעת "דרגת הביניים" בין התקנות הנ"ל במקרה של התובעת, נוכח העובדה כי התסמינים המדוברים, לפי העולה מעדותה שלה, הינם התחלתיים בעוד שהנכות המותאמת שקבעה הינה בקירוב לנכות המקסימלית שקובעת התקנה. במענה לכך הסכימה המומחית כי בנסיבות העניין, ראוי להפחית במקצת את הערכתה המקורית בדבר שיעור הנכות המותאמת, ולהעמידה על 20%, בטווח בין שני הקצוות שבס"ק (1) ו- (2) לתקנה (עמ' 18, ש' 6). אולם לאחר מכן, מסגרת חקירתה הנגדית על-ידי ב"כ התובעת, הוצגו למומחית מסמכים רפואיים עדכניים משנת 2016, אשר לא היו בפניה בעת מתן חוות דעתה המקורית (מסמכים שאת הגשתם היתרתי בהחלטה מיום 17.1.17). מסמכים אלה כוללים דו"ח אשפוז מבית חולים רמב"ם בעקבות תלונות התובעת על כאבים בחזה מלווה בקוצר נשימה, במהלכו אובחנה אצל התובעת מחלה ללבית לא קשה עם היצרות של 50% ופלאק לא יציב. המומחית ציינה כי העולה מהמסמכים הרפואיים העדכניים, משקף החמרה בפגיעה באיברי מטרה עקב יתר לחץ הדם הכרוני והבלתי מאוזן ממנו סובלת התובעת (עמ' 20, ש' 18-20). נוכח החמרה זו סברה המומחית, כי נכון לשוב להעמיד את שיעור הנכות המותאמת לפי תקנה 3ב' לתקנות על 25%, ולא על השיעור מתון יותר כפי שצויין על-ידה במהלך חקירתה ע"י ב"כ הנתבעת, כאמור בטרם הוצגו לה המסמכים הרפואיים העדכניים (עמ' 20, ש' 23).

     

34. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי אין לקבל הערכה אחרונה זו של המומחית, וזאת נוכח השינויים החוזרים בעמדתה אשר נעשו לטענת הנתבעת כלאחר יד וללא ביסוס מספק. אכן, הערכת המומחית בענייננו עברה תמורות ושינויים במהלך חקירתה, כפי שפורט לעיל, דבר שככלל עשוי להקרין על מידת הביסוס שניתן לייחס לחוות הדעת. אולם יש לבחון את הדברים לגופם ובשים לב לנסיבות העניין הספציפיות. כפי שצויין לעיל, השינוי בהערכת המומחית נבע בין היתר משינויים שחלו במועד מאוחר למתן חוות דעתה, כך שממילא לא ניתן היה להתייחס אליהם בחוות הדעת. יש להדגיש בהקשר זה כי כבר בחוות הדעת המקורית ציינה המומחית כי קיימת אפשרות של החמרה עתידית במצב התובעת עקב התפתחות מהלך של גרימת נזקים ישירים לאיברי מטרה כתוצאה מלחץ דם גבוה לא מאוזן, כפי שהדבר הוא במקרה של התובעת (עמ' 5 לחווה"ד). מכאן, ועל-אף התנודתיות המסוימת שאפיינה את עמדת המומחית בענייננו, ובלוקחי בחשבון את אלמנט ההחמרה האפשרית עליה עמדה המומחית מלכתחילה ואת המסמכים הרפואיים העדכניים אשר כפי שהסבירה המומחית משקפים החמרה בפועל, הרי שבתמונה הכוללת סבורני כי הערכת המומחית בוססה במידה מספקת ואין עילה לשנות ממנה.

     

35. המסקנה מכל המקובץ היא כי לתובעת נכות עקב יתר לחץ דם כרוני בשיעור של 25%, מתוכה יש לשייך 60% לתאונה. נכותה של התובעת עקב התאונה בגין יתר לחץ דם, עומדת אפוא על 15%.

     

36. נכותה הרפואית המשוקללת את התובעת עומדת לפיכך על 23%.

     

    הנכות התפקודית:

     

37. התובעת טוענת כי נכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית. לטענתה, לתאונה היתה השפעה דרמטית על מהלך חייה, היא סובלת מקשיים תפקודיים ניכרים דבר הבא לידי ביטוי בחוסר תפקוד ביתי וצורך בעזרה מרובה בהקשר זה וכן בירידה בהיקף משרתה בעבודתה. לטענתה, יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 45%. הנתבעת, מנגד, טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה בהרבה מנכותה הרפואית נוכח הנכויות הנמוכות שנקבעו בתחום האורתופדי והנפשי ומאחר שיתר לחץ הדם איננו גורר בעיה בתפקוד כאשר הוא מאוזן.

     

38. אין בידי לקבל טענות מי מהצדדים בעניין זה, כפי שיפורט להלן.

     

39. על מנת להעריך את ההשפעה התפקודית שנגרמה לניזוק עקב בפגיעתו, יש לבחון את מכלול נסיבות העניין ובכלל זה הנכות הרפואית שהוסבה בתאונה ואת קורות הניזוק לפני ואחרי התאונה.

     

40. בענייננו, עולה מהראיות כי לתאונה אכן היתה השפעה בפועל על מהלך חייה ותפקודה של התובעת. כמפורט לעיל, התאונה הותירה בתובעת נכות רפואית בשיעור משוקלל של 23%. הנכויות האורתופדית והנפשית הן אמנם נמוכות, אולם מדובר בתחומים שהם בעלי פוטנציאל לפגיעה תפקודית מטבעם. לנכות בתחום יתר לחץ הדם יש השלכה תפקודית, אף שלא בהכרח רציפה, וזאת לפי העולה בין היתר מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט אשר הסבירה כי התובעת סובלת מקפיצות בלחץ הדם בעיקר בשעות הבוקר (בעבודה) ובשעות הערב, המלוות בכאבי ראש וחרדה. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, במספר מקרים הדבר אף הצריך פניה לחדר מיון. חרף הטיפול התרופתי שניתן לתובעת, לחץ הדם נותר לבילי עם קפיצות ועליות (עמ' 5 לחוו"ד המומחית).

     

41. כפי שיפורט בהמשך, בשנים שלאחר התאונה חלו שינויים בהיקף משרתה של התובעת. לאחר התאונה ובמשך השנים הסמוכות לה, עד למחצית שנת 2009, המשיכה התובעת באותו היקף משרה בו עבדה עובר לתאונה. החל מיום 1.5.09 עברה היא לעבוד בהיקף משרה של 70%, על רקע מגבלות רפואיות והמלצת רופא תעסוקתי מטעם המעסיקה (הנתבעת). לאחרונה, בתחילת שנת 2017, אושר לתובעת לעבור ל- 50% היקף משרה (לפי העולה מהמסמכים העדכניים שהוגשו על-ידי התובעת לקראת מועד ישיבת ההוכחות), וזאת לפי המלצת רופא תעסוקתי שניתנה לתקופה של שנה. שינויים אלה משקפים, בחלקם, את השפעתה של התאונה על כושרה התפקודי של התובעת. אולם אין בידי לקבל את טענת התובעת בדבר עוצמת הפגיעה התפקודית שהוסבה לה עקב התאונה, אשר לטענתה עומדת כאמור על שיעור של 45%, בדגש על הירידה ל- 50% היקף משרה כפי שאירעה לאחרונה. כפי שכבר צוין, רק חלק ממכלול הנכויות אצל התובעת קשורים סיבתית לתאונה מושא דיוננו, בעוד שחלק אחר איננו קשור לה ונובע מגורמים אחרים. זאת ועוד, תלונותיה של התובעת על קשייה התפקודיים נסבות באופן לא מבוטל על המישור האורתופדי, בדגש על התקופה החל משנת 2016, אז חלה לטענתה החמרה במצב הכתף. אולם נזכיר כי בתחום האורתופדי נקבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה נמוכה בשיעור 2.5% החל מיום 1.7.11 (עד אז נקבעו לה נכויות זמניות), בגין הגבלה קלה בצוואר בלבד. בנסיבות אלה אין בפני תשתית ראייתית-מקצועית המתחייבת לצורך ביסוס טענות התובעת בדבר חומרת מגבלותיה האורתופדיות (בפרט לעניין הטענות לשינויים שחלו בתחום זה שאינן מגובות בחוות דעת רלוונטית כלשהי), כמו-גם באשר לקשר בינן לבין התאונה מושא דיוננו.

     

42. במכלול נסיבות אלה, סבורני כי נכון יהיה להעריך את נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה במקורב לנכות הרפואית, בשיעור של 20%. שיעור זה מבטא לטעמי אף את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת כתוצאה מהתאונה (בכפוף לתקופת הנכויות הזמניות, כפי שיפורט בהמשך).

     

    הנזק:

    הפסד שכר לעבר:

43. החל מהתאונה ועד יום 1.5.09, משך כ- שלוש וחצי שנים, לא נגרם הפסד שכר לתובעת (והיא אף לא טוענת להפסד כאמור). לאחר מספר ימי מחלה, שבה התובעת לעבודתה כאחות אצל הנתבעת, באותו היקף משרה ובעבור אותו שכר. יצויין כי המומחה האורתופד מבית המשפט קבע לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 30% ו-20% עד שנה מהתאונה, אולם כאמור לא נטען, לא כל שכן הוכח, כי בפועל חלה ירידה בהשתכרותה בתקופה זו (נושא ימי המחלה ידון בנפרד).

     

44. החל מחודש מאי 2009 חלה ירידה בשכרה של התובעת, עקב ירידה בהיקף המשרה (מ- 95% ל- 70% היקף משרה). הפרש השכר משתקף בהתאמה בבסיס השכר המפורט בתלושי השכר שהוצגו לתקופות הנ"ל. משכך, התובעת טוענת כי יש לפסוק לה עבור התקופה הנ"ל פיצוי בשיעור 25% משכרה ערב התאונה . יצויין כי התקופה הנ"ל כוללת בין היתר תקופה של 3 חודשים לאחר הניתוח אותו עברה התובעת בכתפה ביום 29.6.10, לגביה נקבעו על-ידי הרופא האורתופד נכויות זמניות משמעותיות. התובעת לא עבדה משך חלק מהתקופה הנ"ל (כ- 3 חודשים לפי עדותה) ושכרה שולם לה על-ידי המעסיקה על חשבון ימי מחלה, עניין שידון בנפרד.

     

45. לעניין הפיצוי בגין אובדן שכר לעבר, סבורני כי יש להבחין בין תקופות שונות על פני ציר הזמן.

     

46. בכל הנוגע לתקופה שמיום 1.5.09 (מועד המעבר ל- 70% היקף משרה) ועד 1.7.11 (סיום הנכויות הזמניות האורתופדיות), יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין מלוא הפסד השכר בגין הירידה בהיקף המשרה. ביחס לתקופה זו נקבעו על-ידי מומחה בית המשפט בתום האורתופדיה נכויות זמניות ממושכות בגין פגיעה בכתף ובצוואר (נכות זמנית בשיעור 15% עד יום 29.6.10; נכות זמנית בשיעור 100% מיום 29.6.10 עד יום 1.9.10; נכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.9.10 עד יום 1.1.11; נכות זמנית בשיעור 10% מיום 1.11.11 עד יום 1.7.11). לאלה מצטרפות הנכויות של התובעת בתחומים הנוספים (פסיכיאטרי ויתר לחץ דם). במצב דברים זה, מוצדק להכיר בירידה בשכר שאירעה בתקופה זו כנזק שנגרם בעטיה של התאונה, שהתובעת זכאית לפיצוי בגינו.

     

47. שכרה של התובעת ערב התאונה (בהיקף 95% משרה) עמד על סך 8,488 ₪, משוערך להיום (הצמדה בלבד) – 10,122 ₪. סה"כ ההפסד לתקופה שבין 1.5.09 עד 1.7.11, 10,122X25%X26 = 65,793 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 72,000 ₪ (מעוגל).

     

48. החל מיום 1.6.11 (מועד התגבשות הנכות הצמיתה) ועד להיום, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בהתאם לנכותה התפקודית כפי שנקבעה לעיל; 10,122X20%X77 = 155,879 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 159,000 ₪.

     

49. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצוי בגין מימוש ימי מחלה. הנתבעת טוענת כי לא הוכח שהתובעת זכאית לפדות ימי מחלה לעת פרישה ומכאן שאין לפצותה בעניין זה.

     

50. התובעת הגישה תעודות מחלה ביחס לימי מחלה רבים שנוצלו על-ידה בשנים שחלפו מאז התאונה. הזיקה הסיבתית בין כלל ימי המחלה שנוצלו לבין התאונה לא הוכחה באופן מלא, שכן כאמור בעיותיה הרפואיות של התובעת אינן נובעות כולן מהתאונה. אולם בשים לב לחוות הדעת בתיק, הטיפולים הרפואיים בדגש על הניתוח שעברה התובעת והנכויות הזמניות שנקבעו לה, ברי כי התובעת אכן נזקקה לניצול ימי מחלה עקב פגיעות שנגרמו בתאונה. ניצול ימי מחלה הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי, הן בשל כך שהנפגע עשוי להיזקק להם בהמשך עבודתו (ככל שמדובר בניזוק שהמשיך לעבוד, כבעניינו) והן בשל אובדן האפשרות לפדות ימי מחלה צבורים לעת פרישה ככל שכזו קיימת במסגרת יחסי העבודה (ראו: ע"א 587/89 רוזנשטיין נ' כהן ואח' (פורסם במאגרים) (1993). בענייננו, לא הוצגו ראיות באשר לזכאות במסגרת יחסי העבודה לפדיון ימי חופשה צבורים לעת פרישה. אולם כפי שצויין, הנזק בהקשר זה זה איננו נוגע רק להיבט האמור. התובעת הראתה כי בחלק מהתקופה ניצלה את כל ימי המחלה שלה באופן שגרר קיזוז על חשבון ימי חופשה (נספח יח' לתצהיר). בשים לב לנתוניה של התובעת, גילה ומצבה הרפואי הכולל, סביר להעריך כי היא תזקק אף בעתיד לניצול ימי מחלה, וניצול ימי המחלה עקב התאונה עלול לפיכך לפגוע בה. בשים לב לכל המקובץ, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין ניצול ימי מחלה, אותו אעמיד על סך 10,000 ₪.

     

51. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה בנוסף הפסד בגין אובדן דמי הבראה, נוכח הירידה בשכרה. משבסיס השכר של התובעת נקבע לפי השתכרותה הכוללת עובר לתאונה, באופן הלוקח בחשבון את מכלול רכיבי השכר, אינני רואה לפסוק פיצוי נוסף בעניין זה.

     

52. סה"כ ההפסד לעבר – 241,000 ₪.

     

     

    פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

53. על רקע הנתונים שפורטו לעיל ובהתחשב בגילה של התובעת, הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד הוא: 10,122X20%X68.8169 = 139,000 ₪. 

     

54. התובעת טוענת כי את ההיוון לעתיד יש לעשות לפי ריבית בשיעור 2% ולא 3%, אולם טענה זו לא בוססה כדבעי. אפנה לעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דראל) בת.א 53143-09-12 ש.ב נ' מהאגרה הישראלי לביטוח רכב "הפול" (פורסם במאגרים) (2017), המנתח סוגיה זו. כמפורט באותה פסיקה, היוון הפיצוי לניזוק נעשה לפי ריבית של 3%, ועל הטוען שיש לסטות מכך הנטל להניח תשתית נתונים לשכנוע בטענתו זו. בענייננו לא הניחה התובעת תשתית כלשהי שיש בה לבסס את טענתה בעניין זה ומשכך דינה להידחות.

     

    פנסיה:

55. בגין הפסד פנסיה אני פוסקת לתובעת פיצויי בשיעור 12% מההפסד לעבר ולעתיד, ובסה"כ – 46,000 ₪.

     

    עזרת צד ג':

56. התובעת טוענת כי עקב התאונה היא נזקקה ותזדקק בעתיד לעזרה מרובה בתפקודה הביתי. לטענתה, היא מוגבלת ביותר בעבודות הבית, כאשר לדבריה איננה מסוגלת כלל לבצע משימות כלשהן של משק הבית, ובכלל זה – ניקיון, כביסה וקניות (סעיף 9 לתצהיר התובעת). בעלה של התובעת העיד לעניין זה כי התובעת לא מסוגלת לבצע דבר במשק הבית (סעיף 6 לתצהירו). התובעת מבקשת כי ייפסק לה בגין כך פיצוי בסך כ- 133,000 ₪ לעבר ובסך כ- 220,000 ₪ לעתיד.

     

57. אין בידי לקבל טענותיה של התובעת בדבר עוצמת מוגבלותה בתפקוד הביתי בזיקה לצורך בסיוע. הצורך בעזרת צד ג' במסגרת משק הבית של התובעת רלוונטי בעיקר לנכות האורתופדית, כפי שעולה מעדותה ובעדות בעלה אשר מיקדו את הצורך בעזרה במגבלות האורתופדית. בענייננו, הנכות האורתופדית הצמיתה שנקבעה לתובעת היא כאמור נמוכה ביותר (2.5%) ואיננה רלוונטית לחלק משמעותי מטענותיה בעדותה, כגון הטענה כי אין היא מסוגלת לעמוד כשידיה מושטות קדימה במשך מספר דקות רצופות (סעיף 9 לתצהיר) והטענה למגבלות בשל פגיעתה בכתף (עדות בעלה של התובעת, עמ' 24, ש' 1-2). יש אף לזכור כי לאחר התאונה ולמשך כשלוש וחצי שנים, חזרה התובעת לעבודתה באופן מלא ובאותו היקף משרה, וגם בשנים מאוחרות יותר המשיכה לעבוד (אם כי בהיקף משרה של 70%). עוד יש לציין כי לפי העולה מעדותה, התובעת הינה פעילה פיזית בזמנה הפנוי, כגון השתתפות בחוגי ריקודי בטן. קשה ליישב את הדברים עם ההשלכה הכה קיצונית של הנכות ביחס לתפקודה היום-יומי במסגרת הביתית, כפי שתוארה בעדותה ובעדות בעלה. בנסיבות אלה, אינני רואה בסיס לטענת התובעת בדבר מידת העזרה המוגברת שהיא נזקקת לה כתוצאה מפגיעתה בתאונה.

     

58. עם זאת, כפי שפורט לעיל, האורתופד מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכויות זמניות בשיעור של 30% ו- 20% למשך שנה לאחר התאונה, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 15% למשך כשלוש וחצי שנים עד לניתוח אותו עברה במחצית שנת 2010, וזאת בגין פגיעתה בצוואר ובכתף. לאחר הניתוח היתה התובעת בתקופת אי-כושר של כ- 3 חודשים, לפי העולה מעדותה הנתמכת בקביעת המומחה מטעם בהמ"ש בדבר הנכות הזמנית לתקופה זו. בתקופות אלה סביר כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת בפעולות משק הבית, לרבות באמצעות בני המשפחה. אף בגין הנכות בגין יתר לחץ דם כרוני סביר כי התובעת נזקקת במידת מה לעזרה בביצוע חלק ממטלות הבית נוכח ההשפעה שיש לכך על כושר תפקודה הכללי כעולה בין היתר מחוות דעת המומחית.

     

59. במכלול נסיבות אלה אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בסך 60,000 ₪ לעבר ולעתיד.

     

    הוצאות ונסיעות:

     

60. התובעת טוענת כי עקב התאונה נגרמו לה הוצאות מרובות בגין רכישת אביזרים רפואיים, תשלום למומחים ולבעלי מקצוע שונים וכן בגין נסיעות לטיפולים. לתצהירה צרפה קבלות בגין הוצאות שונות בסך 30,000 ₪. היא מבקשת פיצוי סך 150,000 ₪ בגין הוצאות לעבר ולעתיד ובסך כ- 132,000 ₪ בגין נסיעות.

     

61. אין חולק כי בשנים לאחר התאונה פנתה התובעת לטיפול אצל מגוון של מומחים וגורמי מקצוע והיתה נתונה במעקב רפואי ממושך. עם זאת, כפי שצויין לעיל לתובעת נכויות שאינן קשורות לתאונה, אשר לפי העולה מהנתונים שהוצגו התפתחו באותן שנים. זאת ועוד, ענייננו בתאונת עבודה והתובעת זכאית בגין הוצאותיה בגינה לשיפוי מביטוח לאומי, אלם מעדותה עולה כי היא לא פנתה כלל לביטוח הלאומי בעניין זה (עמ' 32, ש' 32-33). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענות התובעת בדבר היקף ההוצאות שהוסבו לה ויוסבו לה עקב התאונה בגינן מתבקש הפיצוי.

     

62. עם זאת, בשים לב לפגיעה, לנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת ולנכות שנותרה לה, וכן לטיפולים הרפואיים שנדרשו עקב כך, סביר כי לתובעת נגרמו עקב התאונה הוצאות עודפות, מעבר למכוסה על-ידי המל"ל, ובכלל זה בגין הוצאות נסיעה מוגברות. בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, אני רואה להעריך את הפיצוי בגין אלה בסך של 15,000 ₪.

     

    כאב וסבל:

63. לאחר שנתתי דעתי לפגיעה שנגרמה לתובעת, לתקופות הנכויות הזמניות, הנכות הצמיתה שנגרמה לתובעת, הטיפול הרפואי ויתר נסיבות העניין, וכן בזמן שחלף מאז התאונה ורכיב השיערוך, אני רואה להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל לתובעת בסך 130,000 ₪ להיום.

     

    סיכום הנזק:

64. סה"כ הנזק הוא כדלקמן:

    בגין הפסד שכר לעבר – 241,000 ₪.

    בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד – 139,000 ₪.

    בגין אובדן פנסיה – 46,000 ₪.

    בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 60,000 ₪.

    בגין הוצאות – 15,000 ₪.

    בגין כאב וסבל – 130,000 ₪.

     

    סה"כ: 631,000 ₪.

     

    ניכויים:

    65.בגין התאונה שולמו לתובעת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי (ענף נכות בעבודה). הנתבעת הגישה חוו"ד אקטוארית לפיה סה"כ התגמולים ששולמו וישולמו לתובעת ע"י המל"ל הוא 407,730 ₪ (כולל ריבית על תשלומי עבר).

    66.התובעת טוענת כי אין לנכות את מלוא תגמולי המל"ל שכן המל"ל קבע נכות אורתופדית לרבות בגין הפגיעה בכתף בעוד שהמומחה מטעם בית המשפט לא קבע נכות בתחום זה. דין הטענה להידחות. אין חולק כי תשלומי המל"ל בענייננו משולמים עקב התאונה. משכך, הרי שמדובר בהטבה שצמחה לתובעת עקב התאונה ולפי הדין חובה לנכותה מהפיצוי המושת על המזיק. קיום פערי בין הנכויות הנקבעות על-יד המל"ל לאלה הנקבעות בהליך המשפטי, דבר שהוא שכיח, אין בו כדי לשנות דבר לעניין זה.

    67.ההפרש, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, עומד על סך 223,000 ₪ (מעוגל).

     

    סוף דבר:

    68.התביעה מתקבלת.

    69.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך 223,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת עלות חוות דעת המומחים מטעם התובעת וחלקה בשכר המומחים מטעם בית, משוערכים להיום, אגרת בית משפט אותה שילמה משוערכת להיום, ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי בצירוף מע"מ.

    70.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

     

     

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין

     

     

     

    ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ח, 07 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.