פלונים נ' אביטן ואח'

5. עירית ירושלים

ע"י עו"ד פיני ויקסלבוים

6. רמי לוי

ע"י עו"ד ליאת גינדי בר

פסק דין

מבוא

1. תביעה נזיקית זו עוסקת באחריות מי מהנתבעים לנזקי התובעים. השתלשלות האירועים וההליכים המשפטיים הנוגעים לעניין ארוכה אך יש הכרח לפרטה. אציין בתמצית כי מדובר בבניה בלתי חוקית שבוצעה בדירות נתבעים 1-3, תוספות בניה משמעותיות, בניית מדרגות ברזל מחוץ למבנה וניהול בית כנסת בתוספת. ניסיונות התובעות להביא לאכיפת החוק הביאו עליהן הטרדות בלתי פוסקות של מי מבני המשפחה של הנתבעים. רמי לוי (חבר הקואליציה בעיריה באותה תקופה) ניסה לסייע לנהגו –נתבע 1 ולמנוע ביצוע צו ההריסה, על כך הוא נתבע. בנוסף נתבעה העיריה בטענה כי נכנעה ללחצים פוליטיים, התרשלה באכיפת צו ההריסה ובכך גם הפרה החובה החקוקה המוטלת עליה.

    

2. בסופו של הדיון להלן, מצאתי את הנתבעים 1-4 אחראים לנזקי התובעים, ואילו התביעה נגד נתבעים 5 ו-6 נדחית.

    

   השתלשלות האירועים

3. ביום 14.12.10 התובעים רכשו במשותף קוטג' במבנה טורי בשכונת גילה. נתבע 3 התגורר בשכנות אליהם. בחודש אוגוסט 2011 לערך עברו להתגורר בשכנות גם נתבע 1 (בנו של נתבע 3) ובני משפחתו (נתבעת 2 היא אשתו של נתבע 1). במהלך חודש אוגוסט החלו נתבעים 1-3 בביצוע עבודות שיפוץ והרחבה, הכוללות הריסת קיר משותף בין שתי יחידות הדיור, בניית תוספת בקומה השנייה , בניית מדרגות ברזל חיצוניים המובילים מהרחוב לתוספת הבניה, קירוי מרפסת, כל זאת ללא קבלת היתר בניה כדין. ועד הבניין התלונן בעיריה.

    

4. ביום 25.8.11 בעקבות ביקורת של פקח העיריה, הוצא צו הפסקת עבודה שיפוטי שנמסר ביום 31.8.11, וכן צו הריסה מנהלי חתום ע"י מהנדס העיר. באותה עת נפרצו קירות חיצוניים אך טרם החלו בעבודות בניה. הנתבעים לא שעו לצווים והמשיכו בביצוע עבודות הבניה. (נספחים 2-4 בתיק מוצגי העיריה ותצהיריה של המפקחת הגב' טטיאן רוזנה).

    

5. ביום 28.8.11 אדריכל העיריה קבע כי התוספת היא מחוץ לקווי הבנין ולא ניתן להכשיר העבירה.

    

6. ביום 6.9.11 – ביקרה המפקחת פעם נוספת ומשנוכחה לדעת כי ישנה הפרה של צו הפסקת העבודה והבניה המשיכה, פעלה העיריה להוצאת צו הריסה מנהלי.

    

7. ביום 25.9.11 הוצא צו הריסה מנהלי בחתימת ראש העיר.

   ביום 26.9.11 הוגשה בקשה למשטרה לתיאום מועד וסיוע בביצוע צו הריסה, אלא שמועד כזה לא נקבע. העד ירון אליאס טוען בתצהירו כי הצו המנהלי עוכב, ברם לא נמצאה בתיק העיריה ראיה לכך.

    

8. ביום 2.10.11 בוצע ביקור נוסף ובשל כך שלא אישרו להם לצלם, הצו הודבק מבחוץ. ביום 22.11.11 בביקור נוסף במקום הסתבר שהבניה כמעט הסתיימה, "נשארו עבודות פנים" (ס' 17 לתצהיר המפקחת ותמונות, נספח 13). ביום 8.12.11 וביום14.2.11 בוצעו ביקורים נוספים וצולמו תמונות.

    

9. בסופו של יום הבניה הבלתי חוקית הושלמה ובמקום התפללו בני משפחת אביטן, מתפללים נוספים ואברכים של העמותה - נתבעת 4.

    

10. התובעות התלוננו עשרות פעמים במשטרה, כתבו מכתבים לעירייה, התראיינו בתקשורת, ועשו כל שביכולתן כדי להביא לאכיפת צו הריסת המבנה הבלתי חוקי. תלונותיהן נסובו גם על בני משפחת אביטן בנוגע לאיומים וגידופים, הטרדות, רעש, שבירת עציצים על ידי כדורי משחק, פיזור אבקה, ועוד.

     

     

11. למעשה, בית כנסת התנהל בחצר לפני שעברו התובעים להתגורר בשכנות לנתבעים, נמצאה בניה לא חוקית ונפתח תיק עבירה 7425/2008 (תצהירה של המפקחת טנניאן, סעיפים 4 ו-5 ונספחיהם).

     

12. בשנת 2012 הוגשה בקשה להיתר בניה – "תוספת מרפסות והרחבת מגורים בקומת קרקע ושימוש חורג ממגורים למטרת בית כנסת" אולם שבעה שכנים הגישו התנגדויות חריפות (תיק 2012/0215.00, נספח 23 במוצגי התובעים שצורפו לכתב תביעתם).

    אחד השכנים תיאר זאת כך: "רעש בלתי פוסק משך כל שעות היום והלילה לכלוך וזוהמה במעבר המשמש את כל הדיירים. חנייה: אין אפשרות להשתמש בה מפני שבית הכנסת טופס (צ"ל תופס) את כל המקומות" (תיק העיריה, יוני 2012, נספח ד').

     

13. ביום 23.5.12 הוגש כתב אישום נגד אביטן סלומון בתיק 3290/12 . הנאשם הודה, הורשע ונגזר דינו ביום 2.7.12 להתאמת הבניה להיתר, שאם לא כן צו ההריסה ייכנס לתוקפו שנה לאחר מכן, ביום 1.7.13, בנוסף לתשלום קנס וחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות, בשנתיים שלאחר מכן (נספח 5 למוצגי העיריה).

     

    להלן פירוט הליכים משפטיים נוספים הקשורים לתביעה שבפניי:

     

14. ה"ט 64888-10-13 וה"ט 64903-10-13

    התובעות ביקשו צו למניעת הטרדה מאיימת נגד מימון אביטן (נתבע 1 כאן), בנוגע לאירוע שהתרחש ביום 25.10.13 ובו לטענת התובעת 2, שני בנים ממשפחת אביטן חטפו מידיה מטאטא ודחפו אותה על שער הברזל. היא נפצעה בידה, יתר בני המשפחה צפו מהמרפסת ועודדו. נתבע 1 הכחיש כל קשר וטען כי לא היה במקום, הוא לא זיהה את בנו בתמונות, הוא טען כי התובעות מגישות עשרות תלונות למשטרה וזו לא מתייחסת אליהן ואפילו לא מזמינה אותו להיחקר.

    כב' השופט מ. בורשטיין קבע כך:

    "מעדויות המבקשות ומהסרט עולה לכאורה כי מבית המשיב יצאו אנשים שהטרידו את המבקשות. יצוין כי המשיב לא כפר בכך שיכול להיות שהרכב שהוצג לבית המשפט בסרט, ואשר אורותיו דלקו בעת האירוע, יכול להיות של קרוב משפחתו. לפיכך ובשים לב לאמור בתצהירי המבקשות קמה תשתית ראייתית למתן הצו ואין מקום לבטלו". (החלטה מיום 28.11.13, נספח ח' למוצגי התובעות).

     

15. פל' 476070/13 נגד משה אביטן בנו של נתבע 1. הוגשה תלונה בגין תקיפה וגרימת שטף דם (המטומה) בזרועה השמאלית של תובעת 2 . התיק נסגר והערר נדחה בטענה כי מדובר בגרסה מול גרסה וכי המסמכים הרפואיים מאוחרים במספר ימים למועד האירוע הנטען.

     

16. שני תיקים פליליים נוספים שנפתחו נגד מאור וברוריה אביטן נסגרו והערר שהגישו התובעות נדחה וכך נכתב בנימוקי דחיית הערר:

    "בפלא' 489069/13 הודה הנילון מאור אביטן כי השליך פפריקה לעבר חצר ביתן של העוררות ובפלא' 412401/15 הודתה הנילונה, ברוריה אביטן, כי התיזה מים לעברה של העוררת, פלונית, באמצעות נטלה. מבלי להקל ראש בחומרת המעשים, הרי שבשל אופי האירועים ונסיבותיהם, לרבות העובדה שמדובר באירועים חד פעמיים מצד הנילון והנילונה הללו, אשר נמצאים ברף פליליות נמוך, ניתן להגיע למסקנה שהאינטרס הציבורי יבוא על סיפוקו שלא על דרך ההליך הפלילי, משכך, הוחלט להסתפק באזהרת הנילונים לבל יאיימו או ינהגו בדרך אלימה". (תעודת עובד ציבור, נספח י"ג).

     

17. משלא נחקר עורך תעודת עובד הציבור ממנה צוטט הנ"ל, אין מניעה להסתמך על תכנה. מיותר לציין כי סגירת תיקים פליליים נגד שלושה מבני משפחת הנתבעים, בין מחוסר ענין לציבור ובין מחוסר ראיות מספיקות, אין משמעה שאירועים אלו לא הוכחו ברמה הנדרשת בתביעה אזרחית, ואקבע כבר עתה כי אני מוצאת שהם הוכחו. לגבי התקיפה (פל/476070/12) ישנה תמיכה בעדות חבר התובעים ד"ר קונוסוב ז"ל שהעיד בפניי בעדות מוקדמת.

     

    תהליך הריסת תוספת הבניה הבלתי חוקית

    הליך פלילי בבימ"ש לעניינים מקומיים נגד נתבע 3

18. כאמור לעיל, ביום 23.5.12 הוגש בביהמ"ש לעניינים מקומיים כתב אישום נגד סולומוןן אביטל (תיק 3290/12 ). התובעות התייצבו לדיון. תובעת 2 אמרה שם:

    "בידי התנגדויות מאת 7 שכנים ששלחו התנגדות לוועדה וכן אנו סובלות ביותר מהבניה הזו. הם עשו שם בית כנסת, כולל, בית מדרש, קורס לזמרות, אולם שמחות, זה הפך למשהו מסחרי. הפכו את הבית שלנו לגיהנום" (פרו' מיום 24.6.12, נספח 3א).

     

19. ביום 2.7.12 כאמור הוכרע ונגזר דינו של נתבע 3 לפי הסדר טיעון שהושג. אף על פי כן נתבע 3 לא הרס התוספת כפי שהתחייב, ניסיונו להכשיר הבניה נכשל ולבסוף גם בקשה לעיכוב הליכים נדחתה ביום 12.11.13 (נספח ט').

     

20. ביום 13.11.13 נערכה העיריה לביצוע צו ההריסה, אולם הנתבעים ומי מטעמם הפריעו והצליחו להפסיקה.

     

21. ביום 11.2.14 הגישה לאה שרה אביטן בכובעה כבעלת זכויות בדירה שכנה שחוששת לגורל המבנה, בקשה לעיכוב צו ההריסה, אך זו נדחה בו ביום ע"י כב' השופט פאול שטרק, בטענה כי אין לה מעמד בתיק הפלילי שבמסגרתו הורשע אביטן סלומון וניתן הצו. בכל הנוגע לחששה למבנה, הרי שעל מבצע הצו האחריות לדאוג לכך שלא יגרם נזק כלשהו למבנה שאינו נשוא צו ההריסה..."(נספח 10 בתיק מוצגי העיריה וי"א לתצהירי התובעת).

     

    תחילת ביצוע הריסה

22. ביום 12.2.14 הגיעה העיריה עם כלים מכניים ובלוויית משטרה, לצורך ביצוע צו ההריסה. אנשים רבים מחו נגד ההריסה, ביניהם רמי לוי (נתבע 6), ששימש באותה עת חבר קואליציה בעירית ירושלים. המהומה באותו היום הייתה טראומטית עבור התובעות והן כינו אותה "פוגרום".

     

23. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי בעת שהחלו עבודות ההריסה ובקשה דחופה לעיכוב ביצוע, הצליחה לעצור את ההריסה למשך 24 שעות, עד להגשת בקשה מתאימה לצו מניעה בבימ"ש השלום, ובירור החשש מפני נזק למבנה שיוותר (ע"ח 24136-02-14). כב' השופט עודד שחם הורה כי "ככל שבשטח קיימת סכנה למפגעים כתוצאה מכך שכבר הוחל בפעולות ההריסה, על המשיבה לדאוג לכך שלא תהיה גישה למקום בין לבעלים ובין לצדדים שלישיים".

     

24. ביום 13.2.14 הגישה לאה שרה אביטן בקשה בהולה לסעד זמני במעמד צד אחד שיעכב את ביצוע ההריסה מהטעם שדירתה צפויה להיפגע מפעולות ההריסה באופן בלתי הפיך. (ת.א. 26559-02-14 בפני כב' השופט עבאס עאסי, נספח 11 בתיק מוצגי העיריה).

     

25. ביום 20.2.14 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר שאליו הגיעו הצדדים, לפיו ההריסה תבוצע בהתאם להנחיות המהנדס עופר כהן שימונה כמומחה מטעם ביהמ"ש, לרבות לוח זמנים. על ההסדר חתם גם אביטן סולומון שהיה המשיב בבקשת לאה שרה אביטן. גב' אביטן יוצגה בהליך זה ע"י עורכי דין שמשרדם ממוקם במבנה שבו סניף האומן ירושלים של רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ואשר מייצגים אותו או את רשת השיווק. (על כך אין מחלוקת בין הצדדים, ואף ניתן להיווכח בכך בכל מאגר פסיקה).

     

26. הנתבעים סלומון אביטן ולאה שרה לא ביצעו את המתחייב מפסק הדין החלקי, לאה שרה לא הגישה כתב תביעה בתיק נשוא הסעד הזמני, וכך על אף שהעיריה התרתה על כך שהצדדים הפרו את ההסכם, לרבות את הצו שהוציא ביהמ"ש המחוזי האוסר עליהם לעשות שימוש בתוספות הבלתי חוקיות, כאילו כבר איש אינו מודאג ממצב המבנה, נמנע כב' השופט ע. עאסי מלהתערב, בהעדר כתב תביעה, הוא ראה בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חלקי כפסק דין סופי, והפנה את העיריה לפעול למימוש סמכותה על פי החוק או להגשת תביעה חדשה לאכיפת הסדר הפשרה (החלטה מיום 13.4.14).

     

27. בחודש אוקטובר 2015 בחרה העיריה להגיש כתב אישום נוסף בגין אי מילוי אחר גזר הדין שניתן נגדו בתיק 3290/12 (תו"ב 64207-10-15) סלומון אביטן השלים בשלב כלשהו את ההריסה, וביום 26.12.17 לאחר שהעיריה אישרה כי הבניה הבלתי חוקית נהרסה למעט רצועת בטון בסמוך ליסוד וכי הנאשם התאים חזרה את פתחי הדלתות שפער, חזרה לחלונות, הוא הורשע בעבירה על סעיף 210 לחוק התכנון ובניה תשכ"ה-1965 וחויב בקנס, כאשר בחינת ההתאמה להיתר הבניה נדחתה ליום 1.1.19 .

     

28. מהתמונות והעדויות עולה כי אין לחלק שנשאר כל שימוש. מהודעת המאשימה שהוגשה בתיק 6726/15 ביום 1.2.16 עולה כי "החלק הזניח שנשאר היה בהוראת המהנדס על מנת שלא לפגוע ולגרום נזק למבנה המקורי" (נספח 19 לתיק מוצגי העיריה). נתבע 3 המשיך לקיים תפילות בתוך דירתו, כנראה במתכונת מצומצמת יותר. בין לבין התקיים הליך משפטי אזרחי בין הנתבעים 1 ו-3 לבין התובעות, במטרה להחזיר לתובעות כגמולן.

     

    ת.א. 41747-12-14

29. בתביעה זו דרשו הנתבעים 1 ו-3 כי יינתן צו להפסקת הפעלת גן ילדים שהתקיים בבית התובעות, בטענה כי הוא גורם להם מטרד, וכן טענו לבניה בלתי חוקית בדירת התובעים. לאחר שנשמעו הראיות, כב' השופטת מרים ליפשיץ פריבס הביאה הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, ואלו הן ההסכמות הנדרשות לענייננו:

    • "הנתבעות יהיו רשאיות להפעיל משפחתון שיכלול עד 6 ילדים כולל הנכדים שלהם בדירתן". בנוגע למרפסת המקורה הנתבעות ימציאו היתר או אישור שאין צורך בהיתר בניה ובכל מקרה לא יתנגדו לתוספת זהה במרפסת התובעים.

    • "הנתבעות מסכימות כי יתקיימו תפילות בדירת התובעים בתפילת מנחה וערבית בשעות בין הערביים כאשר בימי חול, לא יעלה מספר המתפללים על 15 ובלילי שבת ומוצאי שבת, לא יעלה מספר המתפללים על 35 מתפללים. בכך אין כדי לשנות מפסק דין, ככל שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים בנוגע לשימוש. "

    • "בכך יהיה כדי להביא לסיום הסכסוך בנוגע לתוספת, למשפחתון ולתפילות, למעט הליכים המתנהלים כיום בפני המפקח על בתים משותפים ותביעה נזיקית ככל שתוגש על ידי הנתבעות בגין אירועי העבר בין הצדדים, אשר במסגרתה לא תועלנה טענות לנזקים בגין תפילות שהתקיימו בדירת התובעים, לפני הגשת התביעה הנידונה ולאחריה, בהתאם להסכמות לעיל". (פרוטוקול מיום 26.11.17, נספח 15 לתיק מוצגי נתבעים 1-4, הדגשה לא במקור).

       

30. מאוחר לדיון התברר כי קירוי המרפסת בחומרים קלים בשטח של 6 מ"ר בוצע לפני שנת 2007, טרם רכישת הדירה ע"י התובעות, ובכל מקרה התובעות הסירו אותו. (ראו תעודת עובד ציבור מטעם העיריה מיום 9.4.18) עוד יצוין כי התובעות הפסיקו את פעילות המשפחתון בדירתן, כשאת חוסר כשירותן הנפשית והפסדיהן הן תולות בעוולות שביצעו כלפיהן בני משפחת אביטן.

    ביום 5.6.18 הוגשה התביעה הנזיקית שלפניי.

     

    התביעה הנוכחית

31. התובעות טוענות לפגיעה נפשית שנגרמה להם ע"י הנתבעים. ד"ר מיצ'ניק-רסניק טטיאנה, אשר מונתה מטעם בית המשפט, קבעה לכל אחת מהן 20% נכות נפשית צמיתה. התובע 3 דרש עוגמת נפש בלבד.

     

32. עילות התביעה כלפי נתבעים 1-4 כאמור בכתב התביעה הן: הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד, פגיעה בפרטיות ורשלנות. בנוסף טענו כנגד נתבעים 1-3 לביצוע עבירות תקיפה ואיומים.

     

33. כנגד העיריה (נתבעת 5) נטען כי הפרה חובה חקוקה, ולא ביצעה את תפקידה כאמור בסעיף 236(א)(1) לפקודת העיריות לפקח "על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים", נטען שהתרשלה בביצוע תפקידה באכיפת עבירות בניה, על אף כל הפניות אליה.

     

34. כנגד רמי לוי (נתבע 6) נטענו טענות רבות ביניהן תקיפה, ברם לאחר שמיעת הראיות וקבלת הסיכומים נותרה הטענה כי סיכל ביצוע צו שיפוטי בהתערבותו ובלחצים פוליטיים שהפעיל לטובת עוזרו האישי, לרבות במועד ניסיון ביצוע ההריסה (13.2.14) ובערבו של אותו היום.

     

     

    הראיות

35. בפניי העידו שלושת התובעים ושני מכריהם: ד"ר מיכאל קונוסוב ז"ל (בעדות מוקדמת). הלה הכיר אותם עוד מ-1997 בעת שהתנדב בארגון רפואי למען עולים חדשים. ד"ר קונוסוב היה עד למספר אירועים המהווים חלק ממסכת הראיות בעניין התנהלות משפחת אביטן כלפי התובעות, וכן היה נוכח בניסיון ההריסה השני מיום 12.2.14, שכונה גם על ידו "פוגרום".

     

36. כמו כן העיד אברהם אייל, אדם מבוגר, חובש כיפה, אשר הרצה על יהדות בפני עולים חדשים ביניהם התובעות, ומאז 1997 הפך לידיד המשפחה. מר אייל סייע לתובעות וליווה אותן בעת שהגישו תלונות במשטרה וכשפנו לעירייה. הוא היה נוכח בביתם בפגישה שנערכה עם רמי לוי ומאיר תורג'מן סגן ראש העיר בערבו של ה-12.2.14, וכן היה עד למספר אירועים שהתרחשו.

     

37. בנוסף כן צרפו התובעים תמונות, סרטונים ומסמכים רבים. הטענה בדבר העדר קבילותם נטענה בעלמא. התובעת 2 הצהירה כי היא צילמה וכי לא נעשה כל שינוי בצילומים ובסרטונים.

     

38. מטעם העיריה העידו ירון אליאס -מנהל הריסות מבנים, טנניאן רוזנה –מפקחת בניה, והגב' שרון מנדלבאום -עורכת דין ממחלקת התביעה העירונית.

     

    רמי לוי העיד בעצמו.

     

    דיון בראיות

     

    עדות ד"ר קונוסוב  

39. העד הכיר את התובעים עוד בשנת 1997 כשעלו לארץ, במסגרת התנדבותו. בין השנים 2011-2016 הוא נקרא לעזור להם למעלה משלושים פעמים. ברוב הפעמים סייע במתן עזרה רפואית וכן ייעץ להם "ייעוץ של אזרח לפנות לגורמים שאמורים לטפל במצבים האלה ולמנוע אותם" חלק מהאירועים תועדו אצלו ברישום ובהתאם העיד:

     

    "בחלק מהמקרים האלה ולגמרי באקראי, הייתי עד לדברים שאני קורא להם פגיעה, התעללות, ניסיון לערער את המצב הנפשי, את היכולות וכל דבר שאפשר לעשות, בלי להגזים, למערכת פגיעות מכוונות לצד הנפשי ובעיקר ואולי לצד הגופני". (פרו' עמ' 5 ש' 27-30) .

     

    באוקטובר 2013 נקרא לטפל בסימני מכות פיזיים והבחין בשטפי דם. (האירוע שבגינו נפתח פל' 476070/13 נגד משה אביטן).

     

40. ב-4.11.13 נקרא העד לראות את החומר שהושלך למרפסת הכניסה של התובעים, והמליץ להם לפנות למשטרה. "החומר הזה ידוע לי שזוהה על ידי המשטרה כחומר שנקרא קפטציאין, שזה חומר שמשמש להכנת גז פלפל". (עמ' 12 ש' 4)

     

41. ד"ר קונוסוב נוכח בניסיון ההריסה ביום 12.2.14 וכך אמר: 

    "הייתי נוכח בפוגרום, או לפחות בניסיון לבצע פוגרום כמו שרואים בסרטים, בפוגרום הזה התבטא בצורת ריצת המון ממגרש החניה אל החומה, אל הגדר החיצונית של מרפסת הכניסה, בפוגרום הזה השתתפו אנשים ממש' אביטן שאני זיהיתי, השתתף רמי לוי והשתתף קהל גדול שאני לא מכיר אותו, שאני הייתי קורא לו אספסוף לפי הצורה שהתבטא, חלקם אנשים עם כיפה ובלי כיפה, וזה היה מצב ממש מאיים, נקראתי לזה לא כדי להגיש עזרה רפואית, אלא כאילו להיות שומר סף, זה היה תהליך שהתבשל." (פרו', עדות מוקדמת, מיום 24.12.18 עמ' 6 ש' 15-21).

    "אני הלכתי קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, מוכן למשוך אותן כדי לא להגיע לעימות פיזי" (פרו' עמ' 11 ש' 5). "הם רצו בצורה מאיימת, אחד מהם קפץ על החומה, ומי שהנהיג את זה, זה היה רמי לוי" (פרו' עמ' 11 ש' 10). "לא עמדתי ליד החומה ממש". "שתי התובעות עמדו בחוץ למיטב זכרוני, לא תיעדתי כל שניה, וזה היה מאוד דינמי וגם מאיים" (שם, ש' 25)

    "בפברואר 2014 הייתי עד לסגירת מפסק חשמל ראשי של דירת פלונים דירה מס' 10, פתחו את ארון החשמל שהיה בפטיו ולא היה נעול, כל אחד הייתה לו גישה, וזה למיטב זכרוני נעשה על ידי מאור אביטן, בהמשך פלונית יצאה כדי להרים את המפסק, בפטיו זה מעבר משותף לדירות, והוא ירה עליה ברובה צעצוע כדורי פלסטיק. " (פרו' עמ' 6 ש' 21-24).

     

42. בחקירה נגדית השיב כי במו עיניו ראה את האדם שהוריד המפסק "יוצא מדירת אביטן, שמעתי אותו פותח את הארון, לא יכולתי לראות את הארון כי הייתי בדירה, ובאותה שניה נפסק כל החשמל בדירה" (פרו' עמ' 11,ש 29-32, עמ' 12 ש' 2).

    במרץ 2014 ביום שבת, הייתי נוכח במקרה ולא הוזמנתי, זריקת אבנים ממרפסת אביטן שהייתה בקומה שניה למש' פלונים בקומת הכניסה, זריקת האבנים נעשתה על ידי ילדים, אך קיבלה עידוד משלמה אביטן, וזה ביום שבת" (פרו', עדות מוקדמת, מיום 24.12.18 עמ' 6 ש' 15-26).

    "ש. אתה יכול לציין בהתנהגות הנתבעים דברים שגרמו למטרדים ורעש.

    ת. כן, היה כאן עניין מעניין. למרות שאנשים האלה אני מניח לא למדו פסיכולוגיה, ולא למדו איך לשבור נחקרים, חלק מהדברים שהם עשו בכוונת תחילה כדי לפגוע במש' פלונים, היה מניעת שינה על ידי יצירת רעש בשעות 14:00 – 16:00 וגם בלילה הייתי נוכח פעם אחת אחרי השעה 23:00, כשהם ניצלו את מדרגות הברזל כדי לרקוע עליהן, ממש לעמוד ולעשות (מדגים), כדי לעשות רעש, הפרעה לשינה כשהיא ממושכת היא יכולה ליצור נזק נפשי, יכולה לפגוע ביכולת עמידה בהתגוננות, מנצלים את זה לפעמים בחקירות לא נותנים לנחקרים לישון, וארגון אמנסטי הגדיר זאת בזמן חקירה והכליל זאת במסגרת מעשה עינוי".

     

43. בעקבות מצבן של התובעות הוציא העד מספר מסמכים רפואיים (27.6.14, 116.9.15, 10.1.16 ו-15.2.16, ת/2-ת/6) בהם תיאר מצבן של התובעות והפנה לפסיכיאטר. במסמך מיום 27.10.13 הפנה את התובעת פלונית למיון בעקבות שטפי הדם על הזרוע והירך (ת/1). ב-10.4.16 איבחן אצל שתי התובעות התקף חרדה "בעקבות איום שאיים עליהם בן אדם שלא שייך למש' אביטן" (ת/7).

     

44. בחקירתו הנגדית עלה כי העד הוא חילוני שגורס כי אנשים מנצלים את היהדות לרעה, וכי "מערבים בה פוליטיקה וכסף". הוא אישר שבאחד ה"טוקבקים" אף כתב "שהיהדות היא האימא של תורת הגזע", משום שיש כאלה "שמתוך החברה החרדית שחושבים שאנחנו סוג של גזע עליון" (פרו' עמ' 14 ).

     

45. מצאתי את עדותו של ד"ר קונוסוב ז"ל מהימנה, על אף שברורה חוסר אהדתו בלשון המעטה של דתיים חרדים, לא מצאתי ששיקר בנוגע לאירועים בהם נכח, לכל היותר הגזים בשימוש בביטויים כמו "ניסיון הרעלה" באמצעות גז הפלפל, או הכינוי "פוגרום" לאירוע מיום 12.2.14, שהרבו להשתמש בו גם התובעות, גם בנוגע לטענה לפיה רמי לוי הנהיג הארוע אני מטילה ספק נוכח העדויות הנוספות שנשמעו בפניי. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר באירוע מלחיץ וטראומטי כפי שגם ניתן להתרשם מהתובעות ומהתמונות שצורפו.

     

     

     

     

    עדות אברהם איל

46. העד הצהיר כי היה "עד לקללות והצעקות שהיו מנת חלקן (של התובעות-מ.ק.) כל פעם שהייתי במקום". העד היה נוכח בבית התובעים ביום שהתחילו לבצע צו הריסה.

    "ראיתי המון אנשים שמפריעים להריסה, תוקפים את פלונית ואלמונית, יורקים, מקללים ומאיימים עליהן. הייתה אווירה של פוגרום ממש, שרק בנס נגמר ללא קורבנות בנפש". (ס' 19 לתצהיר).

    בחקירתו השיב בתחילה כי שמע את רמי לוי מקלל, ואח"כ אמר שלא ראה אותו בניסיון ההריסה השני, אלא אמרו לו שהוא הגיע.

     

47. בשעות הערב היה העד נוכח כשהגיעו לדירת התובעת רמי לוי ומאיר תורג'מן מהעיריה

     

    "והתחילו להפעיל לחץ מסיבי באווירה מאיימת על שתי הנשים להסכים לאורכה של 6 חודשים בביצוע צו ההריסה. הסברתי להם כי מדובר בצו בית המשפט והוא זה שהחליט להוציא את הצו" (ס' 14 לתצהיר).

     

48. עוד הצהיר העד על אירוע שבו התובע לא הצליח להיכנס לביתו ועל ניתוק החשמל המיוחס לבני משפחת הנתבעים:

    "מנסה להיכנס הביתה, אך אינו מצליח לפתוח את הדלת, ומסביבו בני משפחת אביטן ואנשים נוספים שאינם מוכרים לי, והם צועקים לעבר פלוני שהוא אינו גר במקום ואין לו מה לעשות פה. התברר כי למנעול הדלת הוכנסה סיכה, כך שאי אפשר היה לפתוח את המנעול. אני ניסיתי להרגיע את הרוחות, הסברתי כי פלוני הוא אחד מבעלי הדירה, בעלה של פלונית וביקשתי שיתנו לו להיכנס".

     

    "כמה פעמים קרה שהייתי בדירת התובעים ולפתע הייתה הפסקת חשמל וכאשר יצאנו החוצה לראות מה קורה, בני משפחת אביטן היו בסמוך לארון החשמל של דירת התובעים צחקו עלינו, ציקצקו בלשונם וברחו".

     

49. העד הצהיר כי המשטרה סירבה לפתוח תיק חקירה בנוגע לתלונת התובעות על חומר שפוזר בחצר, ורק אחרי פניה למפקד המרחב נפתחה תלונה.

     

50. היות שהעד (פנסיונר) הצהיר על עצמו כי הוא סובל מעשרות מחלות, איני נכנסת לדקויות שבדבריו, וניתן לומר כי עדותו מהווה תמיכה ראייתית נוספת לחלק מהאירועים שתוארו על ידי התובעות וד"ר קונוסוב.

     

    עדות תובעת 2

51. התובעת העידה על המטרד המתמשך מכיוון ביתם של הנתבעים, היא סיפרה על מימון אביטן ובנו סלומון שהיו מפעילים מגפון בכל אירוע, על בניו של מימון ואחרים שיושבים ברכביהם ומפעילים רמקולים (פרו' עמ' 32), על רעשים לאורך כל היממה בזמן הבניה (פרו' עמ' 33 ש' 8), על סלמון שמקלל ואומר:

    "לא תחיו פה שנה אחת, תברחו לרוסיה, נאציות, זונות, תמותו, לא תשרדו פה שנה אחת, תברחו מהבית הזה לרוסיה, גרמניות, נאציות, חתיכת זבל, קרציות" (פרו' עמ' 33 ש' 13-15). על שרה נתבעת 2 פלונית ריחמה היא "מסכנה היתה גם קורבן של התוכנית של סלומון הזה" (שם ש' 17). "אמרתי ששרה לא הייתה נגדנו בשום דבר, ההיפך היתה באה אלינו תמיד ובוכה על מצבה" (עמ' 35 ש' 30-31).

     

52. את מימון אביטן כינתה "מארגן פשע מאורגן" (שם ש' 24), מהבית של סלומון אביטן יצאו בנו מאור ואשה נוספת ב-12 בלילה ופיזרו בחצר אבקה אדומה שזוהתה ע"י חוו"ד מומחה המשטרה כקפסאיצין ("חומר מדמיע המצוי בפפריקה והמשמש בין היתר כחומר הפעיל בתרסיס דוגמת גז פלפל" (נספח 65 למוצגי התובעים, מאור הודה במשטרה (נספח 67)). עוד העידה כי מיימון וברוריה בתו התיזו עליהם מים (עמ' 34 מש' 31 ועד עמ' 35 ש' 11 ). מאחר שהמשטרה טענה שאין ראיות מספיקות, התקינו ביום 1.11.13 ארבע מצלמות, אך נאלצו להסיר (כנראה רק חלק מהן-מ.ק) בהוראת ביהמ"ש. (פרו' עמ' 34 ש' 2-6). חלק מהסרטונים שצורפו צולמו במצלמת וידיאו, בנוסף להקלטת שיחות ותמונות רבות. "מאור אביטן הכי אלים, הפושע, כל הזמן היה מנתק לנו חשמל ויורה עלי מרובע צעצוע מאות כדורי פלסטיק" (פרו' עמ' 26 ש' 31-32 וס' 66 לתצהירה בנוגע לאירוע מיום 16.2.14, ראו גם חלק מעדותו במשטרה בו הוא מכנה אותן "רוסיות מסריחות" ושומר על זכות השתיקה כשנשאל האם ירה עליהן ברובה אויר, עמ' 106 למוצגי התובעים, פל 76817/2014).

     

53. תובעת 2 היא הפעילה מבין השלושה במאבק בנתבעים. הטראומה והכעס שיש לה עליהם בגין מעשיהם, כמו גם חוסר האמון ברשויות כמו עיריה, משטרה ובית משפט, ניכר מאוד בעדותה. "עיריה משטרה ורמי לוי, אגרוף אחד. ואני הייתי כמו נמלה" (פרו' עמ' 43 ש' 3). גם הביקור בערבו של יום 12.2.14, של רמי לוי ונציג מהעיריה בבית התובעים היה מפחיד, אף שהתנהל בנימוס "זה היה ביקור מוזר ומפחיד כל הגדולים מגיעים פתאום" רמי לוי "דרש אורכה של 6 חודשים. זה משה שהוא ביקש כשהוא הגיע אלינו. אמרנו שאנחנו לא נותנים אורכות". (פרו' עמ' 42, ש' 11-12, 29).

     

     

54. התובעים עלו מאוקראינה וחוויתם הקולקטיבית של מיעוט נרדף במדינה קומוניסטית בוודאי השפיעה על תחושותיהם ופרשנותם את התנהלות הגורמים המוסדיים בישראל ואנשים המקורבים להם, כמו רמי לוי, שהיה חבר עירית ירושלים ועודנו איש עסקים ידוע, ואף על פי כן אין בכך כדי להפחית מעוצמת האירועים ומשכם, שבוודאי עונים להגדרה של מטרד והפרת חובות חקוקות מצד סלומון ומאור אביטן ומי מבני משפחתם או מכריהם שהשתתף באירועי הטרדת התובעים.

     

55. האירוע המשמעותי הטראומטי לשתי התובעות היה יום ההריסה ב-12.2.14 . הבנים של סלומון אביטן בעטו בדלת הבית וסגרו אותה. "הייתי עם תינוקות, ילדים בבית. רצינו לצאת ממלכודת, בגר היה עובד, קטסטרופה, הבית היה מתנדנד, הילדים בכו היסטריים, והם סגרו אותנו בשתי כניסות ולא נתנו לנו לצאת". (פרו' עמ' 36). התובעת הקליטה את הקולות שנשמעו נגדם מפי דוברים לא מזוהים שקיללו ואיחלו מוות לכל משפחתה, תובעת 1 בוכה, אחד מהעובדים (דובר ד') מורה לה לנעול ולא לצאת (מוצג 109).

     

    עדות תובעת 1

56. תובעת 1 אלמנה ופנסיונרית. החיכוכים עם הנתבעים גרמו לה, לפנות לבית חולים לקבלת טיפול ולעזוב את הבית לחצי שנה. (תצהיר תובעת 2 סעיף 74 , פרו' עמ' 37 ש' 17-22). תובעת 1 שברירית יותר ופחות בוטה מאחותה. מועד ההריסה השני היה טראומטי גם עבורה. הבנין כולו רעד, אנשים רצו לכיוון גדר ביתם והיא חשה פחד שיבוצע בהם לינץ'. בסופו של דבר איש לא חצה את הגדרות, אך אין ספק שהייתה מהומה גדולה, זאת ניתן להבחין בנקל בתמונות שצורפו ובהקלטה ותמליל שבו הן חוטפות קללות ואיומים ונאלצות להסתגר בבית.

     

57. גם תובעת 2 לא ראתה בשרה מעוול עיקרי "שרה מסכנה" אך סירבה למחוק אותה מהתביעה "זה כל המשפחה וגם במדרגות ברזל ודפקו ברגליים וזה הילדים שלה...ראיתי את הילדים שלה זה היה במרפסת" (פרו' מיום 28.12.21 עמ' 38 ש' 28-33 ).הילדים זרקו כדורים ואבנים, הפנו אליה את אחוריהם, זרקו מים "סלומון ליטף את מי שזרק" (עמ' 39 ש' 3), כשאיימה לפנות למשטרה בתחילת ביצוע העבודות מיימון אמר לה "אני שם זין על המשטרה והעיריה" (שם ש' 16).

     

    עדות תובע 3

58. בעלה של תובעת 2 עבד רוב שעות היום, מרבית האירועים נחוו אצלו בדרך עקיפה, מפי התובעות או במצלמות. "גם אני קיבלתי נזק, אשתי סובלת וגם אני סובל, יש קשר. (פלונית) והיא סובלות. יש רעש קופצים" (פרו' מיום 27.12.21 עמ' 48 ש' 10) הוא היה עד לקללות שקילל סולומון את אשתו ואחותה (עמ' 46-47) וכן לרעש "גם רעש מהריסה, מבית כנסת, מרמקולים שהדליקו בערב, אין סוף רעש" "אני רוצה לנוח והכול גיהנום, לא ישנתי טוב כל הלילה" (עמ' 49 ש' 7, 16)..."הם עשו מדרגות של ברזל ואחר כך עלו עליהם. רעש מהבניה" (עמ' 50 ש' 12).

     

    עדות מפקחת בניה – רוזאנה

59. תצהירה ועדותה של המפקחת טטאנין רוזאנה נתמכה במסמכים שצורפו ולימדו על פעילות נכונה וזריזה. אי אכיפת צו הפסקת עבודה ואי ביצוע צו ההריסה מנהלי שהוצא לאחר מכן, מיום 25.8.11 ועד הגשת כתב אישום ביום 23.5.12 , ובוודאי שההליכים מאוחר להגשת כתב אישום, אינם בסמכותה. בכל פעם שנתבקשה לבקר במקום עשתה כן ומילאה דו"ח או תרשומת בכתב יד בתיק 7425/08 (נספח 1 למוצגי העיריה).

     

     עדות המפקח על הריסת מבנים – ירון אליאס

60. העד הוא המוציא לפועל של הריסת מבנים בהם ניתן צו מנהלי חתום ע"י ראש העיר או צו שיפוטי, העד העיד כי את ההנחיות הוא מקבל מהלשכה המשפטית של העיריה.

     

61. מתצהירו והמסמכים שצורפו לו עולה כי ביום 25.9.11 הוצא צו הריסה מנהלי בחתימת ראש העיר דאז מר ניר ברקת (נספח 2). כבר למחרת היום ביקש העד ממשטרת ישראל "לתאם מועד סיור לפני ביצוע ומועד לביצוע הצו" (נספח 3) על פי עדותו אף שהזמן שמשטרת ישראל אינו תלוי בו, בעת ההיא צו ההריסה המנהלי היה תקף ל-30 ימים (פרו' עמ' 42 ש' 19), אין לו מושג מדוע לא בוצע, ובנוגע לצו ההריסה במסגרת גזר הדין, הוא מאשר שלוקח למשטרה כחודש וחצי מהפניה אליה לתאם מועד לסיוע בביצוע ההריסה. (עמ' 43, ש' 15).

     

62. במועד הראשון שתואם אם המשטרה – ביום 13.11.2013 , הנתבעים מנעו הפינוי, המשטרה ניהלה משא ומתן כשבשלב מסוים מתקבלת הודעה טלפונית של ראש התביעה העירונית דאז עו"ד עינת איילון לעכב הביצוע ולעזוב המקום. (ס' 10 בתצהירו ופרו' עמ' 43 ש' 27-28). ירון קיבל הודעה טלפונית אולם זו נסמכה על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים מיום 12.11.23, החלטה זו לא צורפה, אולם מהחלטת כב' השופטת אוהד גורדון ביום 10.12.13 עולה כי הדחיה הקודמת ניתנה במועד הנ"ל וניתנה דחיה נוספת לפנים משורת הדין עד 25.12.13 (נספח 9 למוצגי העיריה).

     

63. בחלוף גם מועד זה נקבע מועד נוסף הוא האירוע הטראומטי המדובר – 12.2.14. במועד זה החלה ההריסה, על אף שסולומון אביטן ואנשים נוספים התנגדו והתבצרו במבנה. "בשלב הראשון המשטרה פינתה אותם, התחלנו להרוס ושוב הם קפצו על הגג ועל הכלים ולא נתנו לנו לעבוד" (פרו' עמ' 44 ש' 12-13). תוך כדי פעולת ההריסה והסיוע המשטרתי הגיעה ההודעה בדבר עיכוב הפעולה (החלטת ביהמ"ש המחוזי). שאלות ב"כ הנתבעים את העד לאפשרות שהתנגדותו של סלומון אביטן להריסה היא משום שידע על עיכוב הביצוע, מטעה, באשר אפשרות כזו לא תיתכן, שעה שהליך ההריסה החל ב-6 בבוקר, הערר הוגש באותו בוקר, בעקבות ביצוע ההריסה, מן הסתם אחרי השעה 8:30, ובוודאי שהדיון והחלטת ביהמ"ש נעשו מאוחר יותר.

     

64. אסכם העדות ואומר כי לא מצאתי שנפל פגם בפעילותו של המפקח על הריסת מבנים. הוא פעל באופן סביר ויעיל, ובהתאם להנחיות הממונים עליו.

     

    עדות התובעת העירונית - עו"ד שרון מנדלבאום

65. גם עדותה של עורכת הדין מנדלבאום היתה קוהרנטית ואמינה. בתצהירה היא מפרטת את הפעולות שעשתה העיריה החל מהגשת כתב האישום ביום 23.5.12, דרך בקשות הארכה של הנאשם, שלרובן התנגדה, עבור דרך ההסדר אותו הפרו נתבעים 2 ו-3 וכלה בהגשת כתב אישום נוסף, גזר דין וניסיונות ביצוע צו ההריסה.

     

66. מעדות עורכת הדין ששימשה תובעת עירונית במשך שנים רבות עולה כי

     

    "ברוב המוחלט של המקרים ההסדרים היו הסדרים שמאפשרים ארכה בת שנה, גם במקומות שבהם לא הסכמנו, בית המשפט היה נותן ארכה של שנה, ולכן באיזה שהוא שלב הפסקנו להתנגד לארכות קצרות משנה. בית משפט במקרים שבהם פירט למה לתת ארכה של שנה, קבע שזהו זמן מינימלי שמאפשר מחד קידום הליכי הכשרת עבירה, ומאידך וככל שלא צולחים, זמן התארגנות להריסה". (פרו' עמ' 53 ש' 17-21).

     

    עוד העידה כי הבדיקה שהם מבצעים לגבי היתכנות לקבלת היתר בשלב זה היא רק בהתאם לייעוד התכנוני, וגם אם ישנה החלטה במח' התכנון (כמו במקרה זה, ביום 22.11.12 , נספח 19 לתיק מוצגי העיריה), לא תמיד ההחלטה מגיעה לתביעה העירונית ובכל מקרה הסיכוי שביהמ"ש יבטל הארכה אפסי, כיוון שהארכה משמשת להכשרת עבירת הביה או להתארגנות לקראת פינויה, או להגשת ערר (פרו' עמ' 54 ש' 3-5).

     

67. העדה לא ידעה לומר מדוע הוחלט להגיש כתב אישום רק נגד סלומון אביטן ולא נגד בעלי הזכויות ביחידת הדיור של יתר הנתבעים. היא שיערה שהוא "לקח אחריות על ביצוע העבירה" (שם ש' 18), כך גם ענתה המפקחת טנניאן. אזכיר שביום תחילת ההריסה (112.2.14), שרה לאה אביטן באמצעות מי שייצג אותה ניצלה את אי הגשת כתב האישום נגדה, לצורך הגשת ערר ואח"כ בקשה לסעד זמני, כאילו מדובר בבעלת דירה שכנה שחרדה למבנה דירתה, ואין לה כל קשר לעבירות הבניה שבוצעו על ידי בעל הדירה השכנה – סלומון אביטן, אף שמדובר בעבודות בניה לא חוקיות שבוצעו בשתי יחידות הדיור.

     

68. ניסיונו של ב"כ הנתבעים להשוות בין "תוספת מחומר קל, אולי פחות מ-10 מ"ר" שהוספה שנים קודם לרכישת דירת התובעים לבין מעשי ומחדלי הנתבעים נתקלה בתשובה סבירה ובה נאמר כך:

     

    "אגיד שדרך טיפול בעבירות בנייה תלויה בנסיבות שבהן הן בוצעו וזה יכול להתייחס לגודל העבירה, המועד שבו היא בוצעה, המיקום שבו היא בוצעה, האם היא מפריעה למישהו ובאיזה שלב תפסו את ביצועה ואם למשל אני לא מספיק בקיאה בפרטים, אם עבירת הבנייה של התובעת בוצעה לפני תקופה ארוכה והתגלתה כעבור כמה שנים והיא עבירה קטנה יותר, נניח של 10 מ"ר היא תטופל באופן אחר בלוחות זמנים אחרים, עם עצימות הליכי אכיפה אחרים מאשר מישהו שבנה עבירת בנייה שנתפסה בשלב מוקדם יותר והיא גדולה יותר ומפריעה יותר. אני לא מספיק בקיאה בתיק זה אך נתתי קווים עקרוניים".

     

69. האם העיריה לא ביצעה אכיפה בלוח זמנים סביר ובעצימות גדולה, בנוגע לעבירות הבניה של סלומון אביטן, את זה על התובעים להוכיח ונדמה שהראיות שהונחו לפניי אינן מספקות תשובה.

     

    עדות לאה שרה אביטן

70. מתצהירה של העדה, בו נרשם כי ילדיה חששו לצאת מהבית בשל התנהגות התובעות, או כי "במשך השנים התנהלו חיינו באופן תקין וללא תקריות כלל" (סעיפים 4 ו-10, לעומת פרו' עמ' 58 ש' 19, בה היא מסתייגת ואומרת כי היא מדברת על עצמה), מטענות שיש בהן עדויות שמועה כפולות (ס' 30 לתצהיר) ובהן הערכה של העדה בדבר מצבן הנפשי של התובעות קודם לאירועים נשוא כתב התביעה, או לטענות משפטיות ששזורות בתצהיר ואשר אינן מובנות לעדה, מכל אלו יש להתעלם, והם מהווים את רוב רובו של התצהיר. בכלל, אם יורשה לי, טוב יעשו עורכי הדין אם יקפידו על כך שתצהיר העדות הראשית יהיה תואם להבנתו ורמת שפתו של העד, כפי שבאים לביטוי אחר כך במועד חקירתו, ולהימנע מהמעמד המביך כמודגם בעמ' 59 בפרוטוקול.

     

71. מעדותה בפניי עולה כי באותה עת הייתה אם לחמישה ילדים בהריון שישי, לדבריה לא היתה מעורבת בכל הליך הבניה, על אף שנעשה בקניינה. טענתה לפיה הייתה מופתעת בבוקרו של יום תחילת ההריסה ב-12.2.14 (עמ' 61 בפרוטוקול), לא עולה בקנה אחד עם הגשת בקשה בשמה יום קודם לכן לביהמ"ש לעניינים מקומיים, וגם לא עם תשובותיה המתחמקות לשאלות ביהמ"ש (עמ' 62). ניכר בעדותה כי היא מנסה שלא לשקר באופן בוטה וברור, ולכן השתהתה בתשובותיה ובחרה מילותיה באופן מדוד (עמ' 62 מדגים זאת). מכל מקום, אם הייתה לה דעה שונה מזו של בעלה וחמה, בנוגע לבניה הלא חוקית, בנוגע לניסיונות לעכב ההריסה בכל דרך אפשרית, והן בעניין הטרדות הממושכות של בני משפחתה את התובעים, הרי שלא היה לכך ביטוי חיצוני.

     

     עדות סלומון אביטן

72. לעדותו של הנאשם בבניה הלא חוקית וכמי ש"ניצח על תזמורת" ההטרדות והמעשים הלא חוקיים שפורטו לעיל, איני נותנת כל משקל. הלה שיקר במצח נחושה, גם לגבי דברים שאין עליהם מחלוקת. בכל הנוגע לבניה הבלתי חוקית טען כי "המהנדס סידר הכל, אומר לי תשמע אין לך בעיה" (פרו' עמ' 63 ש' 28) ואף קיבל אישור לפני שבנה (עמ' 64 ש' 17). מיותר לציין שלא הוצג כל אישור כזה, והרי הודה והורשע על בניה בלתי חוקית, ואף על פי כן השיב: "יש לי, אביא לך" (שם ש' 23). כך שיקר גם בטענה ש"התובעות התחילו לבנות את המרפסת מתי שהתחילו לגור" (שם ש' 5), שעה שגם המפקחת וגם תעודת עובד ציבור מטעם עירית ירושלים, שהומצאה לת.א. 41747-12-14 קובעת במפורש כי מדובר ב"תוספת בניה ישנה, עשויה מחומרים קלים בשטח של 6 מ"ר, שנבנתה ללא היתר...לפני 2007" (תוספת שפורקה "באופן שנותר גגון העומד בתקנות הפטור").

     

73. את סירובו של העד להכניס את מפקחי העיריה הסביר בכך שהם "לא נתנו מנוחה, כל יום העיריה אצלי, כמה יכולים להיכנס נמאס אז סירבתי. דופק מסמר מגיעה עיריה" (פרו' עמ' 64 ש' 30-31). מופרכות העדות עולה מכל מילה ומילה: העיריה לא הגיעה כל יום ובנייתו הלא חוקית אינה "מסמר", וכך המשיך בגוזמאות: הוא הופתע כשהגיעה העיריה, על אף שאין לי ספק שהיה בסוד הגשת הבקשה לעיכוב ההריסה יום קודם, בעת ההריסה הוא עמד מהצד "שיעשו מה שהם רוצים" (פרו' עמ' 65 ש' 25). עוד סיפר כי העיריה גרמה נזק למבנה בשווי של 300,000 ₪ "ועוד לא תבעתי את העיריה" (שם ש' 28). אני מניחה שהוא ממתין ל"שבע השנים הטובות", כי אלו "הרעות", שבתוכן תקופת ההתיישנות חלפו עברו. בהקשר זה אציין את סעיף 5 לכתב ההגנה בה נטען "לקיזוז" נזקיהם בסך של 5,950,000 ₪, טענות שלא חזרו עליהן הנתבעים בסיכומיהם ובצדק.

     

74. את תשובת העד סלומון לשאלה הם פעל בית כנסת, ביקש עורך דינו למנוע מחשש להפללה עצמית (פרו' עמ' 66), ברם אין צורך בה, התמונות והסרטונים, הבקשה לשימוש חורג שהגיש, כמו גם עדותו של רמי לוי שהתפלל במקום בעצמו כמה פעמים (פרו' עמ' 70 ש' 21-23), כל אלו מעידים על קיומו של בית כנסת בשטח מגורים.

     

    עדות מיימון אביטן

75. גם עדותו של העד הנ"ל לא נמצאה מהימנה. הוא טען שהגעת העיריה בבוקר הייתה הפתעה, מה שלא מסתדר עם הגשת בקשת עיכוב יום קודם לכן לביהמ"ש. הוא הסתיר את הפניית רמי לוי לעורכי דינו, וטען שמישהו מבית הכנסת שאינו זוכר את שמו הפנה אותו (פרו' עמ' 75), בה בשעה שרמי לוי התנסח כך: "אנחנו הגשנו לבית המשפט, ואמרתי למי שקשור בענין להוציא צו מניעה" (פרו' עמ' 72 ש' 7).

     

76. את העובדה שהבקשה הוגשה בשם אשתו ולא בשמו שלו, תירץ בכך שלא היה לו זמן באותו היום של ההריסה, ולכן הפנה את עורך הדין לאשתו, אולם כאמור, הבקשה הראשונה הוגשה יום קודם להריסה, ובחירת אשתו כמבקשת תמימה שאינה מעורבת בבניה, ואם למשפחה מרובת ילדים, נעשתה במכוון. את התנגדות מי מהמשפחה להדוף את ניסיון ההריסה הכחיש, (עמ' 76) ואת הצווים המנהליים שקיבלו קודם לכן, לטענתו קיבלו לאחר שסיימו את עיקר העבודה (בניגוד למתואר ע"י המפקחת).

    גם את דבריו לפיהם עזבו את הדירה לפני כחמש שנים משום שהילדים שלו "סבלו סיוט מאוד גדול ממנה. הם היו מפחדים ואפילו מרטיבים בלילה..." (פרו' עמ' 79 ש''6 ואילך) איני מקבלת כאמינים.

     

    עדות רמי לוי

77. רמי לוי אישר שביקש לסייע לעוזרו האישי נתבע 1. בהשוואה בין האמור בתצהירו לבין חקירתו ישנם אי דיוקים, שנבעו מהרצון הבולט שלו להקטין מעורבותו, להטיל אשמה על התובעות ולהמשיך לסייע לנתבעים בתביעה נגדם. הוא למשל הצהיר שנתבע 1 סיפר לו שקיים סכסוך משפחתי במשך מספר שנים בינו לבין התובעים בענין "בניה בלתי חוקית והריסת בית כנסת" (סעיף 1 לתצהירו), בעוד שבעדותו טען שלא ידע שקיים צו הריסה, וכי הסכסוך עם השכנה נסוב על כך "שהיא מפעילה מוסיקה בשבתות. באופן טבעי אמרתי שאבוא לעשות שלום בית..." (פרו' עמ' 70 ש' 7, 8 וגם בש' 14). לקח לרמי לוי מספר שנים מאז החל סכסוך השכנים, עד שהגיע לעשות "שלום בית", ובמסגרתו לא ביקש מעובדו למתן את התנהלותו והתנהלות בני משפחתו כלפי התובעות, או להרוס בעצמו מבנה בלתי חוקי כפי שחויב, אלא ביקש מהתובעות לאפשר עיכוב הליכים בן חצי שנה, כדי להכשיר המבנה הבלתי חוקי.

     

78. אין מחלוקת כי ביום 12.2.14 היה רמי לוי במקום, הוא צולם והעידו אחרים שצעק. "כשראיתי שהורסים את הבית כנסת ושמביאים בגר גדול, מחיתי וצעקתי, נכון ועוד איך. אתה ראית איזה בגר הביאו לשם?" (פרו' עמ' 71 ש' 23). הוא הסביר שלפי ניסיונו "עם בגר כזה הורסים בניינים של שלושים קומות ולא בניין כזה. אותו בגר סיכן מאוד מאוד גם את השכנים גם את הבניין כולו" (פרו' עמ' 71 ש' 4-5). את הריצה לעבר התובעת כפי שגם צולם, הסביר שהיה זה כדי להגיד לה שתכניס את הילדים לתוך הבית כי זה מסוכן. (שם ש' 10). כשלעצמי נדמה שאם רצה לעזור לה ולילדים היה צריך לסייע לה להתפנות מהמקום עם הילדים הקטנים או לעמוד עם הפנים לקהל ולהגן עליה בגופו, ולא לצעוק שתיכנס לתוך בית שאולי יתמוטט, כפי שהעריך. במקום זאת כשהבחין "שאחת התובעות התחילה להפעיל אלימות כנגד מר אביטן, אז ניסיתי לצלם זאת" (ס' 7 לתצהירו). בעדותו טען שהיא הרביצה למיימון עם מקל (פרו' עמ' 73 ש' 7-8). מי שטיפס על הגדר, צעק וקילל את תובעת 2 היה נתבע 1, אשר הודה כי במעשה זה הפר את צו ההרחקה שניתן נגדו (ת"פ 49203-01-15, נספח 176 לכתב התביעה וסרטון מס' 6).

     

79. רמי לוי הכחיש ששלח מכתב לראש העיר ובו איים בפרישה מהקואליציה, אף שבעיתונות צוטט נוסח המכתב. היות שכתבות בעיתון אינן ראיות קבילות ואותו מכתב אם נכתב, לא הוצג, אני קובעת כי לא הוכחו הדברים כדבעי בפניי. יחד עם זאת, ברור כי אלמלא היה חבר מועצה, לא היה מצליח לשכנע את סגן ראש העיר להתלוות אליו לבית התובעים בערבו של יום ההריסה. על אף האמור, לא מצאתי איזו הוראת חוק הפר רמי לוי.

     

    דיון והכרעה

    הדין הנוהג

    מטרד ליחיד

80. סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש), קובע כדלקמן:

    "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם."

     

81. נקבע בפסיקה כי ההפרעה צריכה להיות "מוחשית ולא קלת ערך" והיא נמדדת "על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשמוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם...ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו על ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי...טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה" (ע"א 44/76 אתא נ' שוורץ (1976)).

     

    הפרת חובה חקוקה

82. סעיף 63 לפקודת הנזיקין מאפשר לנפגע לתבוע את מפר החוק, אם פירושו הנכון של החיקוק שהופר "נועד לטובתו" "וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". החיקוק המדובר בענייננו הוא הפרת סעיף 145 א' לחוק התכנון ובניה, ע"י נתבעים 1-3.

     

    אחריות הנתבעים 1 -3

83. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי הראיות שהוצגו הגעתי למסקנה חד משמעית לפיה נתבעים 1 ו-3 לרבות חלק מבני משפחתם ובעיקר מאור אביטן עוולו כלפי התובעים בדרך של מטרד ליחיד (ס' 44 לפקודת הנזיקין) והפרת חובות חקוקות (ס' 63 לפקודת הנזיקין), כאשר לגבי חלק מהפרות החוק הועמד סלומון אביטן לדין פלילי והורשע על סמך הודאתו. גם מיימון הפר חובות המוטלות עליו כבעל מקרקעין. העובדה שלא הועמד לדין פלילי, אינה פוטרת אותו מאחריות במשפט אזרחי. הוא ואשתו הם בעלי הדירה השניה אשר גם בה בוצעו עבירות בניה.

     

    "הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בניגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של 'השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר" (ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה (1992)).

     

84. שתי עילות תביעה אלו מקנות הזכות להיפרע מהמזיק. אין גם מחלוקת כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעות קשורות קשר סיבתי ישיר למרורים שהאכילו אותם הנתבעים ובני משפחתם, כך גם לפי חוות הדעת הרפואיות שאיש לא ביקש לחלוק עליהן. נזקיהם הממונים והנפשיים של מי שסובל מהטרדה אינטנסיבית וממושכת, לרבות הפרעות שינה, איומים, קללות בעלות אופי גזעני, אמורים להימצא במתחם הצפיות הסביר.

     

85. מדי פעם מגיעים לפתחי סכסוכי שכנים, בין במסגרת הליכי הטרדה מאיימת ובין במסגרת סכסוך אזרחי. כמעט תמיד עוצמת הרגשות והאיבה זה כלפי זה מרקיעי שחקים, לעתים על דברים של מה בכך, אך המקרה הנוכחי עולה על כולם עשרות מונים.

     

     

     

    אחריות נתבעת 2

86. הפרת חובה חקוקה בדרך של ביצוע עבירות בניה חלה גם על נתבעת 2, בהיותה בעלת המקרקעין שבהם בוצעה הבניה הבלתי חוקית. העובדה שהיא לא הועמדה לדין פלילי כמו סלומון אביטן, אינה משנה את ההכרעה העובדתית בענין זה, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. לאה שרה ובעלה הם בעלי הזכויות בדירה השניה וגם בה בוצעו עבודות ללא היתר בניה.

     

87. בכל הנוגע לעוולת המטרד, אין חולק שהיא עצמה לא הטרידה את התובעות ולא גרמה לרעש, אלא ילדיה הקטינים שהיא האפוטרופוס שלהם, ולכן היא אינה פטורה מאחריות. הטענה כי התובעות ויתרו על עילת התביעה נגדה אינה נכונה.

     

88. הנתבעת 2 לא עשתה דבר למנוע את הרעש והמטרד ואת מעשיהם של מי מבני ביתה, ולכן היא מוחזקת כמי שהעוולות בוצעו בהסכמתה ובשליחותה, לפיכך אני מוצאת אותה חבה ביחד ולחוד עם נתבעים 1 ו-3.

     

89. אציין כי נתבעת 2 ניצלה לרעה הליכי משפט כדי לעכב עד כמה שאפשר ביצוע ההריסה, בעת שהוגשה בשמה ערר לביהמ"ש המחוזי ואח"כ בקשה לסעד זמני, מבלי שטרחה לגבות אותה בתביעה עיקרית, וכך מנעה יחד עם בני משפחתה את ביצוע ההריסה במשך שנים. ניצול הליכים משפטיים לרעה מאפשר על פי תקנות סדר הדין האזרחי מחיקת אותו הליך (תקנה 42), אך אינו מהווה עילת תביעה עצמאית. יחד עם זאת ניתן לראות במעשים המתוארים לעיל, מלבד הטרדה והפרת חוקי התכנון ובניה, גם שימוש בזכות במקרקעין שלא בתום לב, שהביאה לפגיעה משמעותית בשימוש הסביר של התובעים (ס' 31 א' לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969). כאמור, לא מדובר במקרקעין שכנים כי אם בשותפים למקרקעין (מבנה מיוחד של קוטג'ים טוריים, 16 יחידות דיור המחוברים זה לזה ונחשבים לבית משותף), שהחובה לנהוג כלפיהם בתום לב גדולה יותר.

     

    אחריות נתבעת 4

90. העמותה החזיקה במבנה, שנבנה שלא כחוק על ידי נתבעים 1-3. בשל פעילותה במבנה והתנהלות באיה בחניה הסמוכה, נגרם רעש ומטרד בלתי סביר לתובעים. אף שהוצא צו הריסה לתוספת הבניה שבה התנהל בית הכנסת והכולל, לא הפסיקה העמותה את פעולתה באותו מבנה, עד אשר נהרס. הוכח בפניי כי באי בית הכנסת תרמו אף הם למסכת ההטרדות של התובעים ואיש מחברי ועד העמותה לא פעל להרגעת הרוחות, מכל מקום לא ניתנה כל עדות מצד מי מהם שתפריך התביעה נגדם.

     

91. אישור לפעילות העמותה במקום ניתן למצוא במכתב רשם התאגידים (שבדק שימוש בשם שונה מזה הרשום אצלו (נספח 152 לכתב התביעה). בהקשר זה יצוין כי כאות הוקרה לסלומון כונה בית הכנסת בשם שלמה ומיכל (אשתו של נתבע 3).

     

92. ביחס לטענת הנתבעים לפיה התחייבו התובעות בהליך שבפני כב' השופטת מ. ליפשיץ שלא לתבוע בגין התפילה, אני מסכימה עם ב"כ התובעים שהכוונה הייתה לתפילה שהתקיימה בדירת הנתבעים ולא במבנה הבלתי חוקי, ומכל מקום, הטענות אינן נוגעות לעצם התפילה כי אם למעשיהם הנלוזים של חלק מהמתפללים, לרבות בני משפחת אביטן לדורותיה.

     

93. ב"כ הנתבעים טוען כי אין הפרדה בין הנזק הנטען לכל פעולה ומחדל של מי מהנתבעים ולכן יש לדחות את התביעה, ברם מדובר במעוולים במשותף ובהעדר הודעת צד שלישי איני נדרשת לדיון בשאלת שיעור חלקו של כל אחד מהם.

    "מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת... שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעה העוולה, על ידי הפרתה של החובה האמורה, המעוול ומי שנושא באחריות שילוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשיו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה"

    ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן ואח' (1990) , אשר צוטט בהסכמה גם בד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר (1990) שם נאמר כך:

    "הכאב הנגרם לאדם שסובל מנזק מידי כמה מעוולים, כמו גם הנזק הנפשי שנגרם לו, אינם ניתנים לחלוקה על-פי כל קנה מידה שהוא".

     

    ב"כ הנתבעים סבור אחרת, ברם "נטל השכנוע להוכחת הטענה שהנזק ניתן לחלוקה מוטל על כתפי הנתבעים". משלא עמדו הנתבעים בנטל זה, התרופה אינה דחיית התביעה כמבוקש על ידם, כי אם קבלתה נגדם "ביחד ולחוד".

     

    העדר אחריות העיריה

94. בהתאם לסעיף 236 א 1 לפקודת העיריות, העיריה "תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים". לטענת התובעים העיריה הפרה חובה חקוקה זו או התרשלה בעבודתה, בשל כך שהליכי ההריסה נמשכו זמן כה רב, ובשל כך שאפשרה לפוליטיקאי (רמי לוי, חבר המועצה) להתערב בשיקול דעתה המקצועי.

     

95. בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי (1994) נקבע כי "אין להפוך את החובות מתחום המשפט הציבורי ל"חובות חקוקות" ולאפשר תביעה בנזיקין בגין הפרתן" ולכן עומדת לדיון שאלת הרשלנות בפעולות העיריה. ראו גם ע"א 5522/12 דוויק נ' הרב יצחק רלב"ג (2014) , שם נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

    "תכליתם של דיני התכנון והבניה ושל תוכניות המתאר השונות אינה רק להגן על האינטרס הציבורי, אלא גם להקנות הגנות ספציפיות לטובת אדם מסוים או סוג של בני אדם (ראו: ע' בר-שירה "הפרת חובה חקוקה" דיני הנזיקין – העוולות השונות 25 (ג' טדסקי עורך, 1979) (להלן: בר-שירה); ע"א 273/80 מדינה נ' כהן, פ"ד לז(2) 29, 41 (1983) (להלן: עניין מדינה); ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, 283 (1983); ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי, [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג כהן (29.12.2002)). אכן, הפסיקה הכירה בהפרות של דיני התכנון והבניה – בין אם בדרך של בניה ללא היתר, ובין אם בדרך של בניה בניגוד לתוכנית מתאר – כבסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, אולם זאת במסגרת תביעתו של השכן כנגד הבונה או במסגרת תביעתו של מי שביקש וקיבל היתר בניה הנוגד את תוכנית המתאר ושהסתמך עליו כנגד הרשות (ראו: ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 744 (1992)...".

     

96. טענת העיריה לפיה אין יריבות כלפיה כי אם כלפי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אומר כי נכון הדבר שמדובר בשתי ישויות נפרדות כאמור בע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, (1991), ברם הטענות המופנות כלפי העיריה הן בעילת רשלנות באכיפת החוק ומניעת עבירות בניה. היא אינה מופנית כלפי הוועדה המקומית, אשר פעלה כיאות בסרבה להכשיר את בניית הנתבעים הבלתי חוקית.

     

97. העיריה טענה כי פעלה באופן סביר למימוש מחויבויותיה, וכי עיכובים והארכות מועד או צווים מעכבים ומבטלים ניתנו על ידי בית המשפט, בדרך כלל שלא בהסכמתה.

    פעולות העיריה שפורטו לפי סדר כרונולוגי מלמדות, כי החל מהגשת כתב האישום הראשון נגד סלומון אביטן וכלה בהריסה החלקית ובהסכמות שהגיעו עמו, אף שהופרו, פעלה העיריה בנחישות ובהתמדה. לעדי העיריה לא היה ידוע מדוע צו הפסקת עבודה לא בוצע, ברם מנספח 5 למוצגי הנתבעים עולה כי הוגשה בקשה לביטול צו הפסקת עבודה שהוצא ב-25.8.11 , וכך גם מאוחר יותר, בנוגע לביצוע צו ההריסה.

    התובעים לא הצליחו להוכיח את רשלנות העיריה. ההליכים הפליליים בבית המשפט המקומיים הנוגעים לבניה לא חוקית אורכים זמן רב, זו ידיעה שיפוטית ואף "נחלת הכלל" של מי שהבניה הלא חוקית נוגעת לו, לרבות עורכי הדין המייצגים. בית המשפט ובעקבותיו גם העיריה מאפשרים פרק זמן לנאשם להכשיר רטרואקטיבית את הבניה, ובמידה ולא השיג היתר, להרוס בעצמו ולחסוך עלויות העיריה שיושתו עליו.

     

98. עוד אציין כי התובע העירוני הוא נציגו של היועץ המשפטי לממשלה וההתערבות בשיקול דעתו בנקיטת הליך משפטי ואופן ניהולו מוגבלת וחריגה. ראו לדוגמא בג"צ 3180/94 דורון נ' מאיר ניצן ראש עירית ראשל"צ (1994); בג"צ 8049/16 אלון נ' פרקליטות המדינה (המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין (6.3.2017), ועע"מ 4340/19 אורנשטיין נ' שר האוצר (22.2.21).

     

99. בעניין ניסיון להתערבות פוליטית, הרי שזה הוכח בערב ההריסה ב-12.2.14 , עת הגיע רמי לוי לאתר בעת תחילת ההריסה ובערב, עם סגן ראש העיריה מאיר תורג'מן, לבית התובעים, ברם, ניסיונם להשפיע ולקבל הסכמת התובעים לפסק זמן נוסף של חצי שנה לא צלח. אין כל עדות להתערבות קודמת. מפקחי העיריה שללו כל התערבות בעבודתם, ואני מקבלת עדותם כאמת. אם הייתה פניה בעל פה או בכתב לראש העיריה או גורם בכיר אחר, זו לא תועדה ובכל מקרה לא הוכחה השפעתה. התובעות הצליחו לגייס לטובתן את העיתונות, את התנועה לאיכות השלטון בישראל (נספח 10), הן פנו למבקר המדינה, למבקר העיריה ולכל גורם אפשרי, ובכך הגדילו את הביקורת והפיקוח על העיריה ומנעו פעולה במחשכים.

     

100. התובעים לא הוכיחו כי עירייה סבירה אחרת הייתה נוהגת בצורה שונה, או אוכפת את עבירת הבניה הלא חוקית בלוח זמנים קצר הרבה יותר. הטענה להשפעה זרה על קבלת ההחלטות לא הוכחה, והשימוש בהליכי משפט על ידי הנתבע 3 לצורך ביטול צו ההריסה או הקפאתו לתקופה, אינו חריג ונפוץ בקרב נאשמים רבים, אשר בקשותיהם פעם אחר פעם נענות על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, ענין זה ידוע לבית המשפט מניסיונו השיפוטי ועדותה של התובעת העירונית מקובלת עלי.

      

101. בכל מקרה, איני סבורה שנכות נפשית ונזקים נלווים לה הם מסוג הנזקים הצפויים מאי ביצוע תפקיד העיריה או ביצוע רשלני שלו. לא זו אף זו, התנהגות נתבעים 1 ו-3 שהתנגדו לצו ההריסה ועשו ככל שביכולתם לדחות את ביצועו, כמו גם התנהלותם החריגה כלפי התובעות, אם באופן אישי ואם באמצעות מי מבני משפחתם, מהווים ללא ספק "גורם זר מתערב" (סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין), המנתק את הקשר הסיבתי בין מועד אכיפת עבירת הבניה לבין נזקי התובעים, ולכן מכל היבט שאבחן את התביעה ועילותיה, איני מוצאת כי יש לחייב את העיריה. לפיכך התביעה נגדה נדחית.

      

     העדר אחריות נתבע 6 (רמי לוי)

102. כאמור לעיל, העוולה המיוחסת לנתבע זה היא התערבותו ועזרתו לנתבעים לבטל את צו ההריסה או לדחות אותו. לא מצאתי איזו עוולה מספר החוקים מיוחסת לו. פעילותו למתן עיכוב ביצוע צו ההריסה, כבעל הון או כחבר עירייה, בין אם היא נובעת מהיכרותו האישית את הנתבע, ובין אם היא נובעת מתפיסה אידיאולוגית הגורסת שאין להרוס מקום תפילה ליהודים, יהא המבנה שבו הוא נמצא אשר יהא, פעילות זו ניתנת לוויכוח ערכי, כפי שגם נעשה בתקשורת, אך לא בפסק הדין. העד ד"ר קנוסוב ראה את רמי לוי כמי שהנהיג בשפת גופו את ההמונים שהגיעו ביום ההריסה לבצע פוגרום (פרו' עמ' 17) , ברם, לא מוצאת תמיכה לתיאור המוגזם ששורשיו נטועים גם בתפיסות האידיאולוגיות השנויות במחלוקת של העד, מה עוד שלא הייתה לה תמיכה בעדויות נוספות. רמי לוי כבעל ניסיון עסקי ידע מה צריך לעשות כדי לעכב ביצוע צו הריסה והפנה הנתבעים לעורכי דינו. בסופו של יום היה זה בית המשפט שהוציא צו מניעה זמני, מכוח סמכותו לעשות כן.

      

103. אני יכולה להבין את תחושות התובעות, בנוגע לפגישה שנערכה בביתן בערבו של אותו יום ה- 12.2.14, והלחץ הנפשי מפגישה כזו עם שתי דמויות בכירות המייצגות בעיניהן את השלטון המקומי שלא פועל לטובתן, ולכן טוב עשו שגייסו את ידידם אברהם אייל, ובעזרתו הדפו כל ניסיון לעכב צו ההריסה לתקופה נוספת. הן רק לא ידעו שמה שלא יושג בהסכמתן, עשוי להיות מושג באמצעות נקיטת הליכים משפטיים בהם נקטו הנתבעים, לאחר עצה משפטית שקיבלו.

      

104. גם מנקודת המבט של בחינת הנזק והקשר הסיבתי שלו למעשה או מחדל שבוצעו, הרי שאף אם הייתי מוצאת כי רמי לוי עוול כלפי התובעות בדרך לא חוקית שהיא, לא ניתן לקשור באופן נורמאטיבי את נזקי התובעות למעשיו, ולכן גם מסיבה זו יש לדחות התביעה נגדו.

      

     סיכום ביניים

105. קבעתי כי נתבעים 1-4 אחראים לנזקי התובעים, ואילו התביעה נגד העיריה ורמי לוי (נתבעים 4 ו-5) נדחות. אעבור עתה לבחינת נזקי התובעים.

      

     נזקי התובעים

     הנכות הרפואית של התובעות

106. התובעות הגישו חוות דעת פסיכיאטרית מטעמן. הנתבעים הסכימו כי ימונה מומחה מטעם בית משפט, אשר יממנו את שכרו, מבלי שיציגו חוות דעת נגדית מטעמם. כמומחית בית המשפט מונתה ד"ר מיצ'ניק רסניק טטיאנה, אשר קבעה נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 20% לכל אחת מהתובעות. נקבע כי בעקבות רצף אירועים פוגעניים מצד השכנים והאירועים המדוברים שהחלו לאחר תוספת בנייה לא חוקית, פיתחה כל אחד מהתובעות הפרעה פוסט טראומטית ממושכת, אשר מהווה הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי וכן הגבלה בינונית בכושר התפקוד. עוד נקבע כי קיים קשר סיבתי בין האירועים המדוברים לבין התפתחות ההפרעה. המומחית לא התבקשה להיחקר על ידי איש מהצדדים, ולכן חוות דעתה מתקבלות על ידי ללא עוררין.

      

107. כידוע, נכות רפואית צמיתה אינה מלמדת בהכרח על נכות תפקודית או על גריעת כושר השתכרות. (ראו למשל ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (1995); וע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15). יחד עם זאת, כאשר עסקינן בנכות נפשית, ההגבלה בתפקוד היא מרכיב בקביעת שיעור הנכות, בניגוד לנכות אורתופדית למשל.

     במקרה של התובעות שניהלו פעוטון באופן עצמאי ובו מספר קטן של ילדים, ביניהם שלושה נכדים, קיים קושי להעריך את גריעת כושר השתכרותם.

      

     נזקי תובעת 1

108. התובעת 1 ילידת 1951, עלתה לארץ עם בעלה בשנת 1997. בסמוך למעבר לקוטג' במשותף עם אחותה ובעלה, חלה בעלה בסרטן והיא התאלמנה. התובעת אם לשני ילדים וסבתא לחמישה נכדים. התאלמנותה לא הסבה לה נכות נפשית, כפי שניסו הנתבעים 1-3 לטעון, אלא לכל היותר פגעה ביכולת העמידה הנפשית שלה בפני מסכת ההטרדות והאירועים שהתרחשו, ומבחינה זו מדובר ב"גולגולת דקה" ולא בניתוק הקשר הסיבתי בין מעללי הנתבעים ובני משפחתם לבין הנזק הנפשי שנגרם לתובעת, קשר סיבתי שנמצא כאמור ע"י מומחית ביהמ"ש ד"ר מיצ'ניק.

      

     כאב וסבל

109. בהתחשב בהימשכותם של האירועים וחומרתם, כמו גם הנכות הרפואית הנפשית שנקבעה בעקבותיהם, והתרשמותי מהתובעת, אני אומדת את הכאב וסבל ועוגמת הנפש שחוותה, בסכום של 70,000 ₪.

     השוו לאירועים דומים במידה כזו או אחרת ותוצאותיהם, אף שברור כי כל מקרה שונה ממשנהו וכי מדובר באומדן כללי ולא בחישוב אריתמטי. (ת.א. 30777-04-17 צוגלין נ' מלול (14.5.2019), ות.א.(ת"א) 10615-03-14 שקורי נ' רז (26.2.2017)).

      

     הפסד שכר לעבר

110. התובעות ניהלו משפחתון שהיה קשור בחוזה עם העיריה. עם המעבר לדירה שבשכנות לנתבעים, באוגוסט 2011, הוחלט על סיום ההתקשרות עם העיריה. מן העדויות שהוצגו עולה כי בפעוטון בדירתם החדשה היו שלושה נכדים ושניים עד שלושה ילדים נוספים. (על כמות הילדים במשפחתון בהתאם לעדויות השונות והתקופות אליהן התייחסו, ראו סיכומי הנתבעים בפרק: "מספר הילדים במשפחתון" וההפניות שם). במצב דברים זה השתכרותן טרם מעברן לדירה הנוכחית אינו מלמד על הפסדיהן והקשר למחדלי הנתבעים.

      

111. התובעת 1 ילידת 1951 הגיעה לגיל פרישה כבר בשנת 2013. על התובעת נטל ההוכחה כי אלמלא נכותה הרפואית הייתה ממשיכה להפעיל משפחתון עד גיל 70 כפי שטען בא כוחה בתחשיבי הנזק. לא מדובר בבעלות בלבד כי אם בעבודה פיזית כמטפלת, יחד עם אחותה וככל שידוע, ללא סיוע של מטפלת נוספת. בפשרה שהושגה ביום 26.11.17 בפני כב' השופטת מ. ליפשיץ, הוסכם כי הן רשאיות לנהל פעוטון עד ששה ילדים, אך נדמה שוויתרו על המאמץ הכרוך בכך, מה עוד ששלושת נכדיהם בגרו ונכנסו לחינוך חובה.

      

112. לא הוצגה בפניי כל קבלה המתייחסת לסכום שגבו התובעות מהורי הילדים (טבלת משרד העבודה והרווחה אינה מהווה ראיה), לא הוצגה כל עדות של מי מההורים שבחר להפסיק לשלוח את ילדו לפעוטון בשל התנאים הסביבתיים שנגרמו על ידי הנתבעים, או בשל העדר תפקוד של מי מהתובעות. להתרשמותי, התובעות הן נשים אחראיות ואין לי ספק שאזרו את כל כוחותיהן כדי למלא תפקידן בטיפול בילדים.

      

113. נוכח כל האמור, אני דוחה ראש נזק זה בהעדר ראיות מספקות.

      

     גריעת כושר השתכרות לעתיד

114. לא הונחה בפניי תשתית ראייתית המלמדת על כך שהעוולות שביצעו הנתבעים כלפי התובעת הביאו להפסד השתכרות בהווה, וקל וחומר בטווח של שנים לאחר שכל המהומה שכחה, תוספת הבניה נהרסה, ונתבעים 2 ו-3 עברו להתגורר במקום אחר. לא הוכח בפניי כל רצון או כוונה של התובעת לעבוד מעבר לגיל הפנסיה. כבר במעבר לדירה משותפת עם אחותה וגיסה, נדמה שהוצבה מטרה מצומצמת בתחום ההשתכרות שנבעה מטיפול בבעל החולה, שאח"כ נפטר למרבה הצער, ובנכדים להבדיל, שבגרו ולא נזקקו עוד למסגרת משפחתון.

      

     הוצאות שונות  

115. הוצאות רפואיות מכוסות על ידי קופות החולים. צורפו קבלות ברוסית שמשמעותן והקשר הסיבתי לאירוע הנזיקי אינם ברורים. בתחשיב הנזק נטען לפיצוי בגין "נסיעות לבתי הבראה". כשתובעת 1 הרגישה שהיא צריכה לברוח מהדירה והאירועים שהתרגשו עליה, היא התגוררה בבית בנה ולא בבית הבראה. לו הייתה שוכרת דירה אחרת לתקופה שבה הייתה מוכיחה שלא ניתן לקיים בביתה אורח חיים סביר, בשל התנהלות הנתבעים, כי אז יתכן והעלות הייתה מושתת עליהם, אך לא את עלות הנופש בחו"ל.

      

116. הוצאות שהוציאה התובעת בגין חוות הדעת של ד"ר ליאגוטה 4,000 ₪ הן חלק מהוצאות המשפט ההכרחיות בתביעה לנזקי גוף, ואף שחוות דעתו היתה מוגזמת (50% נכות נפשית), שכר טרחתו סביר ואף נמוך.

      

117. אשר על כן נזקי התובעת 1 שהוכחו בפניי ואשר קשורים קשר סיבתי לאירועים הטראומטיים שחוותה ביחס הנתבעים אליה עומדים על סך של 70,000 ₪ בצרוף 4,000 ₪ הוצאות בגין חוות דעת רפואית.

      

     נזקי תובעת 2

     כאב וסבל

118. בהתחשב בהימשכות האירועים, הנכות הרפואית שנקבעה והתרשמותי מהתובעת, אני אומדת את הכאב וסבל שחוותה בסכום של 100,000 ₪. הסכום גבוה מזה של אחותה, בשל כך שהיא זו שעמדה בחזית המאבק מול הנתבעים, ומטבע הדברים הושפעה יותר מהמצב. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהלותה בדיונים בבית המשפט.

      

     הפסד שכר לעבר ולעתיד

119. כפי שנרשם בנוגע לתובעת 1, מצב ההכנסות קודם למעבר הדירה אינו רלוונטי. ואם היו הפסדי שכר, הם לא הוכחו. בנוסף לא הוכחו ההכנסות בשנים 2012 ועד 2018 שאז בחרה לסגור את תיק מס ההכנסה. לא הוצגו ראיות מספקות לגבי העבר, ובוודאי שלא ניתן לאמוד גריעת שכר לעתיד, מה גם שתובעת 1 אף היא הגיעה לגיל פרישה, ואף שמסכת ההטרדות פחתה באופן משמעותי ביותר, אף אחת מהן לא טיפלה ולו בילד אחד, מה שמלמד על בחירה מודעת או אי הקטנת נזק ולא על גריעת שכר בשל העדר תפקוד.

      

     הוצאות שונות

120. התובעת 2 זכאית לשיפוי בגין הוצאות שהוציאה עבור חוות דעתו של ד"ר קונייבסקי (3,500 ₪), וכן עבור התקנת מצלמות בבית (3,500 ₪), שנועדו לתעד את מעשי הנתבעים ובני משפחתם.

      

     נזקי תובע 3

121. תובע 3 העיד כי רוב שעות היום היה בעבודה ואף שראה בצער אשתו ואחותה, הרי שהאירועים שהתרחשו השפיעו עליו פחות, על פי הצהרתו שלו. הוא הצהיר בסעיף 7 לתצהירו כי "סבל קשות מהרעש בעיקר בלילות, כאשר אנשים רבים עלו וירדו במדרגות הברזל", שנבנו אף הן ללא היתר. התובע 3 לא טען להפסדי שכר או כל נזק ממשי אחר, וגם בענין המטרד מצד בני משפחת אביטן תיאר מקרה שבו התקהלו וצעקו עליו, ברם הוא לא הבין את דבריהם בשל כך שאינו שולט בשפה העברית.

      

122. נוכח האמור, אני אומדת את עוגמת הנפש שנגרמה לו בסכום של 15,000 ₪ בלבד. הנזק המשני שנגרם לו בשל נזקיה של אשתו ואחותה אינם ברי תביעה במקרה שלו (ראו הלכת אלסוחה ע"א 444/87 (1990)).

      

     סוף דבר

      

123. אני מחייבת את נתבעים 1-4 ביחד ולחוד בנזקי התובעים, ומחייבת אותם לשלם את הסכומים הבאים:

     לתובעת 1 – 74,000 ₪ , לתובעת 2 – 107,000 ₪ , לתובע 3  – 15,000 ש"ח.

      

     בנוסף, אני מחייבת את נתבעים 1-4 ביחד ולחוד בהוצאות משפט התובעים ביחד ולחוד, בסך כולל של  25,000 ₪.

      

124. אני מחייבת את נתבעים 1-4 ביחד ולחוד בתשלום יתרת האגרה.

     כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

      

125. אף שדחיתי את התביעה נגד רמי לוי והעיריה, איני מוצאת לנכון לחייב את התובעות בהוצאות משפט.  

      

      

     ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ג, 13 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.