מ.ק. נ' אושן 17 בע"מ ואח'

לטענת התובעת, היא מעדה ביציאה ממועדון בבעלות הנתבעים, ונגרם לה נזק גוף. בתביעה שבפני היא תובעת את נזקיה.

הצדדים וטענותיהם

1. התובעת, ילידת 8.10.83, היא אם חד הורית לארבעה ילדים.

2. הנתבעת 1 היא חברה פרטית, שבמועד האירוע הנטען הפעילה את מועדון "האומן 17" בתלפיות, ירושלים (להלן: "המועדון"). הנתבע 2, היה הדירקטור היחיד של הנתבעת 1 ומנהלה.

3. לטענת התובעת, בליל ה- 23.11.2012 היא יצאה לבילוי במועדון, בילוי שהחל לקראת חצות. בדומה למוזמנות אחרות במועדון, נעלה התובעת נעלי עקב, וכמו מוזמנים אחרים, היא לא התנזרה ממשקאות אלכוהוליים. היציאה היחידה מהמועדון היא בירידה דרך כבש שרצפתו מתכת מחוספסת. על פי הטענה, כאשר יצאה התובעת מהמועדון, יחד עם חברה, וירדה בכבש, היא מעדה ונפלה. כתוצאה מהנפילה נגרם לתובעת שבר ביד שמאל.

4. לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו בהתקנת כבש היציאה מהמועדון, שכן מוטלת עליהם החובה לצפות שבכבש ישתמשו אנשים שבאו לבלות במועדון, אשר ככלל, הם מבושמים ביציאה ממנו, ורבות מהמבקרות במקום נועלות נעלי עקב. כיוון שהכבש תלול ואין לו מסעד יד, הרי הוא מסוכן לשימוש עבור המשתמשים בו, ובפרט עבור הבלייניות הנעולות בנעלי עקב, והן מבושמות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי עלות התקנת מסעד יד היא מינימאלית, ועל כן הימנעות הנתבעים מהתקנתו אינה סבירה. עוד טוענת התובעת שהרצפה במקום בו נפלה היתה רטובה. בגין כל אלה, טוענת התובעת, יש להטיל אחריות על הנתבעים, כמי שמחזיקים במקרקעין בהם מצוי מפגע בטיחותי.

5. הנתבעים חולקים כמעט על כל טענה של התובעת. כך, חולקים הנתבעים על עצם קרות האירוע, על תיאור הכבש על ידי התובעת, על היות הרצפה רטובה, ועל הטענה כאילו יש להטיל עליהם אחריות כלשהי לנפילה, אם אירעה. הנתבעים טוענים שמדי שנה נבדק המועדון על ידי הרשויות, כאשר עיקר הבדיקה היא לעמידתו בתנאי בטיחות. עצם קבלת הרשיון להפעיל במקום מועדון, מעידה, לטענת הנתבעים, שלא היה במקום ליקוי בטיחותי.

6. הנתבע 2 מוסיף וטוען שאין מקום להטיל עליו אחריות אישית, שכן אין עילה להרמת מסך, וכי כל מעשיו במועדון נעשו כמנהל הנתבעת 1, ואם יש אחריות, יש להטילה על הנתבעת 1 בלבד. בהקשר זה משיבה התובעת שאכן היא אינה טוענת להרמת מסך, אלא לאחריות הנתבע 2 כאורגן של הנתבעת 1.

   דיון והכרעה

   נטל הראיה ונזק ראייתי

7. כאמור, התאונה אירעה בליל ה- 23.11.12. לטענת התובעת, את התאונה ראה עובד של הנתבעת, שאף הציע לה להניח קרח על היד שהתנפחה. התובעת מוסיפה וטוענת שכשבוע או שבועיים לאחר המקרה היא הגיעה למקום האירוע, וצילמה אותו בהיחבא, "בלי שירגיש" כלשונה (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, ש' 16 – 21). שתי התמונות הוגשו וסומנו ת/1. התובעת העידה כי באותו מועד נמנעה במכוון מלפנות אל הנתבע 2, אף שהכירה אותו, בשל אי הנעימות הכרוכה בכך (עמ' 11 ש' 3 – 21). הנתבע 2 העיד כי אכן התמונות שסומנו ת/1 הן תמונות של היציאה מהמועדון.