פלוני נ' מ. סאמי שריידי עיצוב רהיטים ומטבחים בע"מ ואח'

תובענה לפיצוי בשל נזקי גוף, בגין תאונת עבודה אשר התרחשה ביום 15.3.2006.

התאונה

התובע, יליד 1975, הועסק על ידי הנתבעת 1 – העוסקת בייצור ומכירת פריטי ריהוט ונגרות - כעובד ייצור בתחום העץ.

לדבריו, ביום 15.3.2006, בסמוך לשעה 11:30, התובע נדרש במסגרת עבודתו לבצע עבודות חיתוך לוחות עץ באמצעות מסור חשמלי, כאשר במהלך פעולת החיתוך, ניתזו לעבר פניו שביבי עץ, והתובע אשר היה ללא משקפי מגן, הרים את ידו השמאלית על מנת לסוכך על עיניו, וידו נפגעה מרצועת המסור החשמלי.

התובע הובהל לבית החולים העמק בעפולה, שם אובחנה קטיעה חלקית של חלק מאצבעות כף ידו השמאלית, וכן חתכים עמוקים בכף היד.

טענות הצדדים – לעניין החבות

לטענת התובע, הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות אותה היא חבה כלפיו, כאשר במסגרת עבודתו הוא הוצג לעבוד לצד מכונה מסוכנת, שאינה מגודרת, ללא אספקת אמצעי מיגון נדרשים (כגון משקפי מגן), הפרה את חובתה להעניק לעובדיה סביבת עבודה מוגנת ובטוחה, וללא הדרכת בטיחות אשר נדרשת בעת הפעלת מיכון מסוכן שכזה, וללא פיקוח בטיחות אשר נדרש במקרה שכזה. ספציפית הפנה התובע להפרת חובות חקוקות שבפקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (הגנה על עיניים), תקנות הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי).

הנתבעות טענו כי לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, ובכל מקרה, לטענתה התובע הפר הוראות בטיחות בעבודה , פעל בניגוד להוראות שקיבל במקום עבודתו, ונהג בקלות ראש ובחוסר זהירות השוללים חבותה. הנתבעות הרחיבו בעניין זה, וציינו כי מדובר היה בעובד ותיק, נגר בעל וותק ניסיון עם ותק של 17 שנים במקצועו עד למועד קרות התאונה, מתוכן 10 שנים לסירוגין בשירותה של הנתבעת 1 – ותמהה איזו הדרכה יש ליתן לעובד מנוסה וותיק, אשר הלכה למעשה הפעיל את המכונה הספציפית לפחות משך 8 שנים בהן לא קרה דבר. עוד הניחו הנתבעות ספקות באשר לנסיבות קרות התאונה, בהקשר של הרמת הנטל והוכחת הנסיבות.

אין חולק, כי הנתבעת 1 הייתה במועד התאונה המעבידה של התובע, ומכאן שהיא חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לרבות החובה לספק לתובע מקום עבודה בטוח וללא מפגעים. (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וע"א (חיפה) 2420/01 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' יורשי המנוח שכטר פייבל ז"ל, פורסם בנבו ביום 18.12.01, לגבי כך שאמצעי הזהירות הנדרשים מצד המעביד כלפי העובד, משתנים בהתאם לנסיבות המקרה וחומרת הסיכון).

יפים לעניין זה הדברים כפי שנאמרו ע"א 663/88 שלעיל עמ' 229: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמה: ע"א 250/64לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ [1], בעמ' 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' [2], בעמ' 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' וערעור שכנגד [3], בעמ' 420, ומראי המקום המופיעים שם)."

להלן דבריו בהקשר זה של השופט ד לוין, בע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, בעמ' 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה".

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית: "נפסק לא אחת כי הטלת אחריות על המעביד בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, היתה כזו אשר לא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר, קרי – "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80, וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 127)." עא (חי') 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל-משרד החינוך.

לשיטתי, בנסיבות המקרה דנן, ברי כי קמה חובת זהירות קונקרטית. נראה כי תהליך חיתוך לוחות העץ מכיל סיכון אינהרנטי לאור קיומו של מסור חשמלי בו טמון סיכון מהותי, ובהקשר זה גם אם הלהב מוגן, עדיין מחובת המעביד לספק משקפי מגן ולאכוף באופן דווקני את השימוש במשקפי מגן בעת חיתוך עץ, גם בדרך של הטלת סנקציות משמעתיות על עובדים אשר מפרים את ההנחיה.

התרשמתי כי הנתבעת 1 ידעה על קיום הסיכון ולא אכפה שימוש בעזרים אשר מקטינים את הסיכון (כפפות מגן, משקפי מגן). ראה דברי העד ג'ורג'י ג'ואד, עמ' 9 לפרוטוקול שורה 15 ואילך, דברי התובע בעמ' 16 לפרוטוקול.

אפנה בהקשר זה אל משה וייסמן ,"חבות מעבידים" עמ' 29-30: "האחריות משפטית היא תולדה של אי עמידה ברמת הזהירות הראויה. על המעביד הנושא בחובת זהירות כלפי עובדיו לכלכל צעדיו תוך שקילת הוצאות המניעה של נזק אפשרי מול תוחלת הנזק כפי שהיא ניתנת לצפייה באופן סביר. ההנחה היא שבידי המעביד נמצאים המשאבים הנחוצים והידע על מנת למנוע תאונות עבודה וכי הוא מהווה מונע הנזק היעיל ביותר. זאת ועוד , על המעביד מוטלת אחריות מוסרית להבטיח את שלום המועסקים על ידו, באמצעות הקצאה נאותה של משאביו, ושימת דגשים מספיקים על רווחתם וביטחונם. חובה מוסרית זו אין מקורה בפערי הכוחות הכלכליים או בשאלות הקשורות לפערי מעמדות. המדבור כאן באיזון של פערי ידע. על המעביד לקבוע הוראות ביטחון מספקות ולהשגיח על ביצוען."

לאור האמור לעיל אני סבור כי באי אספקת ואי אכיפת השימוש בכפפות מגן ומשקפי מגן, הנתבעת מס' 1 הפרה את חובת הזהירות והתרשלה במעשיה בנוסף הפרה חובה חקוקה לפי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970- והתקנות אשר הותקנו מכוחה.

עוד יודגש, כי לא ראיתי בשאלות של הרמת הנטל ומידת ההוכחה על ידי עד יחיד, אליהן הפנו הנתבעות בסיכומי הטענות, כמביאות ומצריכות דחיית גרסת התובע לאופן בו התרחשה התאונה.

הן התובע והן העד מטעמו העידו בפני, ועדותם לא נסתרה, כי הם לא קיבלו כל תדרוך בטיחותי והנתבעות אף לא המציאו כל מסמך השולל עדות זו.

אפנה אל דברי מ. ויסמן "חבות מעבידים" עמ' 118-119: "מעביד חב להדריך את עובדיו בדבר ביצועה הראוי והבטיחותי של העבודה ובדבר סיכונים הקיימים בזירת העבודה. חובה זו, מקורה בצורך לאזן את פערי הידע הקיימים בין המעביד לעובד באשר לסיכונים הטמונים בתהליכי העבודה ומקרום בניסיון הרב של המעביד בתהליכי העבודה, בנגישות למידע אודות סיכונים חבויים וכיוצא באלה...... עליו להנחות את העובד לעבוד בצורה בטיחותית ולהתריע בפניו אודות סיכונים ומכשולים הטמונים בביצוע בלתי זהיר של העבודה."

אני דוחה את טענת הנתבעות בסיכומיהן כי עצם היותו של התובע עובד מנוסה, מצדיקה שלילת חבות בגין נזקיו הנתבעים. "בהקשר זה התריע בית המשפט במיוחד מפני נקיטת שאננות מצד מהעביד ביחס לעובדים ותיקים ומנוסים, דווקא עובדים מנוסים הבהיר בית המשפט, עלולים למעוד ולנסות להקיש מניסיונם ומומחיותם בתחום אחד אף בהקשרים אחרים ושונים, ודווקא הם מועדים לפעול על דעת עצמם באופן בלתי זהיר. עובדים אלה , עלולים לקצר את הדרך ולסמוך על פרקטיקה מוקדמת או בלתי מתאימה, תוך התעלמות מהוראות בטיחות. לפי כך קיימת חובה להדריך גם עובדם מנוסים. ביחס אליהם יש הסבורים כי הדרישה לבהירות וחד משמעיות מתעצמת, עקב החשש כי ערפול יוביל לאימוץ דרכים קודמות .אמנם ניתן לצפות מאנשי מקצוע לפעול לפי ההוראות ויש להטיל עליהן את האחריות אם התעלמו מהוראות אלה, אך ההוראות חייבות להיות ברורות ומובנות "( משה ויסמן בספרו שלעיל עמ' 132-133).

אשם תורם: הנתבעות טענו לאשם תורם בהיקף משמעותי המגיע כדי לפחות 80% אולם לא מצאתי לקבל אמירה זו, הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעות, עליה להראות שהתובע בהתנהגותו תרם לתאונה.

התרשמתי כי התובע במעשיו לא גרם לתאונה ולנזקיו, אולם לא ניתן לומר בפה מלא כי הנתבעות חבות במלוא האחריות. "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" עא 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) , מא (4) 524 (19.11.1987)

אמנם, התובע לא יצר את הסיכון שכן התנהל בעבודתו לפי השגרה המתנהלת במקום העבודה, אולם אופן ההתנהלות לא היה זר לתובע; ניתן לצפות, מעובד ותיק ומנוסה, אשר משך שנים רבות עוסק בתחום הנגרות, שיהא מודע לסיכונים הקיימים בסביבת העבודה של נגריה, אחד מהם, הינו שימוש נאות, נכון ומוגן במסור חשמלי.

נראה כי , קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. לשיטתי, המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכון הכרוך בעבודה, ועליו לשמור על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובדיו, "אין זה סביר לצפות מעובד שיטול יוזמה להבטחת קיום אמצעי זהירות ,זוהי חובתו של המעביד להבטיח קיום שיטת עבודה בטוחה, להזהיר את העובד מסיכונים בלתי צפויים ולהדריכו כיצד עליו להבטיח את עצמו בצורה אופטימלית מפני פגיעה." (פסד שירזיאן הנ"ל) – אולם קשה לומר שאותה מכונת חיתוך עץ מהווה סיכון בלתי צפוי.

מודעות העובד לסיכון (אם בהיותו עובד ותיק ומנוסה, מודע לנהלים ולאזהרות), אינו פוטרת, ואין זה ראוי שתפטור, את המעביד, מקיומם של נהלי עבודה המיועדים ליתן לעובדים סביבת עבודה בטוחה, אולם גם לניסיון ולמיומנות של העובד, אשר התפתחו משך שנים בעיסוק בתחום זה, אמור להיות משקל, וככל שהיה מודע לסיכון, יש מקום לייחס לו תרומה, אם כי מינורית, לקרות האירוע בעטיו נסב הנזק.

לאחר שקילת הסוגיה, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%.

ומכאן, לשאלת הנזק.

נכות רפואית ותפקודית.

התובע הגיש חוות דעת רפואית בתחום האורתופדי, ערוכה בידי ד"ר עאוני יוסף, במסגרתה חיווה דעתו ד"ר עאוני כי לתובע נכות רפואית בשיעור כמפורט להלן:

12% נכות בשל קטיעת אצבע מס' 2 בכף יד שמאל.

10% בשל קשיון לא נוח אצבע מס' 3 בכף יד שמאל.

10% בשל נוירומה/פגיעה עצבית והפרעה בתחושה בכף יד שמאל.

הנתבעות מנגד נסמכו על חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, במסגרתה חיווה ד"ר קליגמן דעתו כי לתובע נכות רפואית כמפורט להלן:

12% נכות בשל קטיעת אצבע מס' 2 בכף יד שמאל.

5% בשל קשיון נוח אצבע מס' 3 בכף יד שמאל.

הפער העיקרי בין שתי חוות הדעת נוגע לשאלה אחת, והיא שאלה ההפרעה התחושתית/נוירולוגית, שכן ד"ר קליגמן סבור כי אין הפרעה נוירולוגית, לאור ממצאי הוועדה הראשונה לקביעת דרגת נכות מעבודה אליה פנה התובע, כי הודגמה תחושה תקינה לאורך אצבע 3. עוד הוסיפו הנתבעות כי הטענה לנזק נוירולוגי בכף היד תואמת חופפת ולמעשה נבלעת בהכרה בקשיון באצבע 3, גם הוא הוגדר כקשיון נוח ולא קשיון לא נוח כפי שהוגדר ע"י ד"ר עאוני.

לנתון זה יש לצרף את קביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר בתחילה, בהחלטה משנת 2006 לא הכיר בנכות הנוגעת לפגיעה בתחושה, אולם התובע עבר שלושה ניתוחים נוספים בכף ידו לאחר אותה קביעה (ינואר 2007 בי"ח העמק, 2009 ו- 2010 בביה"ח שיבא) כך שאין לאותה קביעה רלוונטיות, מה גם שלא עמדה על כנה, ולאישורו של ד"ר מאג'ד גנאיים בדבר הנוירומה המעידה על התאמה לחווה"ד של ד"ר עאוני.

מבחינת קביעת המל"ל, המערער הוכר ע"י וע"ר לעררים כסובל מנכות רפואית המורכבת מ- 12% בגין קטיעה אצבע 2, 5% קשיון נוח אצבע 3, 5% ירידה בתחושה (קביעה מינואר 2008), סה"כ נכות רפואית 20.58%, ובצירוף הפעלת תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה), 31% נכות תפקודית.

לאחר בחינת מכלול הנתונים, בשים לב לכך כי הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, מצאתי לאמץ את קביעת המל"ל, כקביעה מאוזנת וסבירה, נטולת אינטרסים, המשקפת את מצבו של התובע לאמיתו: נכות רפואית בשיעור 20.87%.

בכל הנוגע לשאלת הנכות התפקודית, מקום שהתרשם המוסד לביטוח לאומי על הפעלת תקנה 15 במלואה, סבורני כי ראוי שהדבר ייעשה גם במקרה דנן. התובע הציג חוות דעת מומחה תעסוקתי מטעמו (ד"ר שלוסברג) לפיה נכותו התפקודית מגעת עד כדי 50% בשל מצבו התעסוקתי ואפשרויות התעסוקה העומדות בפניו, אולם מחקירתו ומעדותו, התברר כי הוא מסוגל לעבוד בעבודות נהיגה, ואף עושה זאת חרף מגבלותיו, באופן שאינו מצדיק לראותו כבעל נכות תפקודית החורגת בצורה מאוד ניכרת מקביעת המל"ל.

אמנם התיאור אשר נערך ע"י ד"ר שלוסברג מפורט עדיף ומלא בהרבה יותר מאחר חוו"ד ד"ר יעקובוביץ' אשר הוגשה בתחום התעסוקתי על ידי הנתבעים (וחוות הדעת אינה שוקלת את השיקול העיקרי, של גילו של התובע והעובדה כי עד היום לא עבד בעבודות משרדיות או דומות), אולם העובדה כי נפגע בכף ידו אינה מגבילה אותו משלל אפשרויות תעסוקתית, אשר יכולות להביא למצב שנכה בשיעור 20% (רפואי) ייחשב כנכה תפקודית בהיקף של 50%. אבדן היכולות לעבוד בעבודות פיסיות הכרוכות בהפעלת כף יד שמאל, לגישתי אינה מהותית עד כדי כך. אפנה בהקשר זה גם לעדותו של התובע, אשר הצליח להתמודד עם האתגרים הכרוכים בעבודת נהג משאית, גם אם קשיים ניכרים.

בהתאם מצאתי להעמיד נכותו התפקודית של התובע ע"ס 33%, לצורך חישוב הפסדיו במישור התעסוקתי.

חישוב הנזק

כאב וסבל: בשים לב לנכותו הרפואית, לימי האשפוז, לסוג הפציעה ולניתוחים החוזרים – 90,000 ש"ח.

הפסד השתכרות: בכל הנוגע לשאלת הפסדי התובע בעבר, יש לחלק את הפסדי העבר לשתי תקופות: האחת – מיום התאונה ועד שובו למעגל העבודה, השנייה – מיום שובו למעגל העבודה ועד מועד כתיבת פסק הדין. בכל הנוגע לתקופה הראשונה, מיום 16.3.2006 – ועד לתום תקופות הנכות הזמנית של 50% או יותר (1.2.2007 לפי תע"צ מטעם המל"ל), שהה התובע באובדן כושר מלא, גם אם נכותו הייתה חלקית באותן תקופות;

מיום 1.2.2007 נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 30%, אשר קרובה ביותר לנכות התפקודית לפי הערכתי, וזאת עד לשובו למעגל העבודה בחודש 1/2011. אפנה לכך כי התובע נאלץ לעבור מספר ניתוחים מתקנים בשנים 2009 ו- 2010 במרפאת כף יד בביה"ח תל השומר, בשל הנוירומה אשר התפתחה בכף ידו, כך שגם אם נכותו כבר הייתה צמיתה, ההשפעה הייתה חריגה ועולה על שיעור נכותו הרפואית, גם אם נקבעה נכות צמיתה; אוסיף כי ישנה קורלציה בין מועד הניתוח האחרון בכף היד, למועד שובו של התובע למעגל העבודה, בחודש ינואר 2011, לתקופה זאת לגישתו יש לראותו כמי שכושר השתכרותו נפגע בשיעור של 50%, בין אם במישרין ובין אם בשל אובדן מלא של כושר ההשתכרות לתקופות הניתוחים וההחלמה מהם; עם שובו של התובע למעגל העבודה, יש לראותו כנפגע השתכרותית לפי הנכות התפקודית אשר נקבעה לעיל;

בכל הנוגע לשאלת בסיס השכר, יש לזכור כי התובע נפגע בהיותו בן 31 שנים, עובד כנגר בעבודת כפיים משך שנים, כאשר בחודשים ינואר-פברואר 2006 הרוויח כ- 6,040 ש"ח לחודש. לא מצאתי לקבל טענת הנתבעים כי תלושי שכר לחודשים ינואר-פברואר 2006 "נופחו" לצרכי מל"ל, שכן לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, ובהקבלה לשכר המינימום ולשכר הממוצע במשק, מדובר בשכר סביר. כאמור בע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא, התובע לא היה "ספר שלא כתב את סיפור חייו", אלא אדם בגיר, מעל 10 שנים בשוק העבודה, חסר השכלה ייחודית או מקצוע ייחודי; לא ברור מהיכן נשאבה האמירה כי אדם אשר לא רכש מקצוע או השכלה, ועבד כפועל בעבודת כפיים, צפוי לשכר הגבוה מהשכר הממוצע במשק, ובהתאם העמדתי את בסיס השכר לתחשיב ע"ס 6,040 ש"ח נכון ליום 1.3.2006, שהם 7,390 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין;

תחשיב הפסד השתכרות לעבר: תקופה ראשונה, 15.3.2006 – 31.1.2007, 10.5 חודשים, הפסד שכר 100%; תקופה שניה, 1.2.2007 – 31.12.2010, 47 חודשים, פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 50%; תקופה שלישית, 1.1.2011 – 30.4.2018, 88 חודשים, לפי הנכות התפקודית, 33%.

בהתאם, הפסד השתכרות לעבר: 465,865 ש"ח, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 30,383 ש"ח.

הפסד השתכרות לעתיד: מצאתי לעשות תחשיב אריתמטי לפי בסיס השכר דלעיל, ולפי הנכות התפקודית בשיעור 33% עד הגיעו לגיל 67. בהיות התובע יליד 1975, לפניו 24 שנות עבודה ושלושה חודשים עד הגיעו לגיל זה (מקדם היוון ל- 291 חודשים, 206.5783) – הפסדי השתכרות לעתיד יעמדו על 503,782 ש"ח.

הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות: בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר., אובדן זכויות סוציאליות מתאים לשיעור של 12% מהפסדי השכר הכוללים, ובנתוני מקרה זה – 120,000 ש"ח.

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: לא הובאו ראיות לעזרה סיעודית בשכר, אלא התובע הצהיר כי אשתו ליוותה אותו בכל טיפוליו והתגייסה לעזרתו באופן צמוד וממושך. איני סבור כי לאור סוג הפציעה, מדובר ביותר מאשר התגייסות במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה חולה או נזקק לעזרה, ובהתאם ראוי לספוק בגין רכיב זה, לעבר ולעתיד, סכום גלובאלי של 12,000 ש"ח.

הוצאות לעבר ולעתיד: אמנם התובע לא הביא ראיות של ממש בהקשר זה, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי נסע רבות לטיפולי פיזיותרפיה, אשפוזים וניתוחים, ביקורים בקופת חולים, רכישת משככי כאבים ועוד. הואיל ומדובר בתאונת עבודה, הגיוני מאוד לציין כי כל הוצאותיו הרפואיות מכוסות בהקשר זה, למעט הוצאות עקיפות הכרוכות בטיפול הרפואי אותו קיבל, בהתאם מצאתי להעמיד הפיצוי ברכיב זה על סכום גלובאלי של 10,000 ש"ח.

סיכום ביניים:נזק שאינו ממוני90,000

הפסד השתכרות לעבר465,865

ריבית על הפסדי עבר30,383

הפסד השתכרות לעתיד503,782

הפסדי פנסיה 120,000

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד12,000

הוצאות לעבר ולעתיד10,000

=====

1,232,030 ש"ח

מסכום זה יש להפחית אשם תורם (15%) כאמור לעיל, ולנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

ניכוי תגמולי מל"ל: על פי חוות הדעת האקטוארית העדכנית אשר הוגשה על ידי הנתבעים, ערוכה בידי גד שפירא, הסכום לניכוי הינו 623,364 ש"ח. לטענת התובע, אין לקחת בחשבון את מלוא הרכיבים הנכללים בסכום כאמור, שכן חוות הדעת כוללת ניכוי מענק בגין 36 קצבאות בגיל פרישה (שאינו ודאי), וכן הוצאות שיקום בשנים 2007 עד 2009 לסוגיהן.

לא מצאתי לקבל את טענות התובע בהקשר זה, תחשיב לעתיד כולל רכיב של חוסר וודאות, אין ודאות כי התובע היה מגיל לגיל 67 בעודו בשוק העבודה, גם ללא התאונה, באותה המידה, אין ודאות כי יקבל מענק בהגיעו לגיל פרישה, אולם התחשיב העקרוני כולל הנחה כי כל אדם יגיע לגיל פרישה, לרבות המענקים הכרוכה בכך (אותו ההגיון, רלוונטי גם להלכת השנים האבודות ופסק הדין בעניין אטינגר, אולם זהו אינו ענייננו כאן). בכל הנוגע לניכוי שכ"ל מכשירים ונסיעות בתקופת השיקום, הרי שחוו"ד האקטואר אינה כוללת רכיבים אלו בתקופת השיקום, אלא רק את דמי הפגיעה (ס' 1.3 לחווה"ד) והקצבאות, ללא תשלומי הוצאות אחרים, כך שדינה של הטענה להידחות. בהתאם יש להוראות על ניכוי מלוא המפורט בחווה"ד האקטוארית.

תחשיב מסכם:נזקי התובע 1,232,030 ש"ח

בניכוי אשם תורם (15%)(184,804)

בניכוי תגמולי מל"ל(623,364)

=========

423,862 ש"ח.

סוף דבר: התובע זכאי לתשלום 423,862 ש"ח, בצירוף אגרות המשפט, שכ"ט עו"ד בסך 88,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 4,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.