ת"א
בית משפט השלום בירושלים
|
6955-07-13
20/08/2014
|
בפני הרשם:
בן שלו
|
| - נגד - |
תובע:
עמרו מען
|
נתבעים:
1. אימאן קיעאן
2. אסמעיל קיעאן
|
| החלטה |
בפני בקשה לחיוב התובע, תושב חברון, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.
עסקינן בתובענה בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה ממעשה תקיפה.
לטענת הנתבעים, הואיל והתובע הוא תושב האזור, ואין הדין הישראלי חל עליו, יש לחייבו בהפקדת הערובה. זאת במיוחד עת תיק החקירה המשטרתית בעניינם נסגר ונוכח שיקולי אכיפה כנגד תושב האזור.
התובע מטעים כי יש ליתן משנה תוקף לזכות הגישה לערכאות וכי כשבתובענה אזרחית עסקינן אין משקל של ממש לעצם סגירת תיק החקירה.
עיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם, ושוכנעתי כי יש לחייב התובע להפקיד ערובה בשיעור מתון להבטחת הוצאות הנתבעים.
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].
יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].
מן הכלל אל הפרט.
הלכה למעשה, לא ניתן לומר כי עסקינן בתובענת סרק גרידא. צודק התובע כי נטלי השכנוע כשבתובענה אזרחית, כמו גם השיקולים שיש לשקול עת מנוהלת תובענה אזרחית, שונים הם מן השיקולים הצריכים לעניין העמדה לדין פלילי או ניהולו של משפט פלילי. השאלה האם התרחש אירוע כנטען על ידי התובע והאם הנתבעים הם האחראים להתרחשותו היא שאלה שתצריך בירור עובדתי של ממש אולם על פני הדברים לעת הזו ובשלב טרומי זה לא ניתן לקבוע כי טענות התובע טענות סרק הן. עם זאת, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית או תעודת רופא, כמשמעותם בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971, ולכל הפחות עתה, בצורתו הנוכחית של כתב התביעה, ספק אם התובע יוכל להוכיח טענות שברפואה.