ועד מקומי טפחות נ' אבוטבול

לפניי תביעה לסילוק יד ממקרקעין שאליהם פלש, על פי הנטען, הנתבע.

התובעת – טפחות מושב עובדים של הפועמ"ז להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: התובעת או האגודה). הנתבע הינו תושב האגודה, אך אינו חבר בה ומחזיק במגרש שהוקצה לו ע"י רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), למגורים בלבד, בחלקה 34, גוש 15636 שבתחום האגודה.

טענות התובעת

התובעת טוענת, כי בהתאם ל"הסכם משבצת תלת צדדי", שניכרת בינה לבין רמ"י והסוכנות היהודית לא"י (להלן: הסכם המשבצת), קיימת לה הזכות והחובה לנהל את מקרקעי המשבצת אותם היא מחזיקה, מכוח הסכם המשבצת (להלן: מקרקעי המשבצת) ואף הוענקה לה הסמכות, להגיש תביעה לסילוק יד ממקרקעי המשבצת.

התובעת טוענת שהנתבע פלש לשטחים ו/או חלקים שהינם חלק מחלקה 17 בגוש 15618 המצויה בסמוך למגרשו של הנתבע בחלקה 34 (להלן: מקרקעי המחלוקת). התובעת טוענת שמקרקעי המחלוקת הינם חלק ממקרקעי המשבצת.

הפלישה למקרקעי המחלוקת כוללת הנחת דשא סינטטי, נטיעת עצי דקל, הקמת מסלעה ויביל שהקים הנתבע במגרשו, אך קצהו גלש/פלש אל תוך מקרקעי המחלוקת.

ביום 15.06.21 שלחה התובעת באמצעות ב"כ, לנתבע, מכתב התראה, לפיו נתבקש הנתבע לפנות את מקרקעי המחלוקת. למכתב ההתראה קדמו גם פניות בעל פה מטעם התובעת אל הנתבע. תגובותיו של הנתבע לפניות התובעת כללו טענות שווא וסרק והוא נמנע מלפנות את מקרקעי המחלוקת. התובעת טוענת שהנתבע הודה שפלש למקרקעי המחלוקת שאינם בבעלותו ו/או לא הוקצו לו וזאת ללא קבלת רשות מהתובעת, היא המחזיקה ובעלת ההרשאה בהם.

על רקע סירוב הנתבע לפנות את מקרקעי המחלוקת, הוחלט בישיבת ההנהלה של האגודה מיום 08.06.21 לנקוט בהליכים הן נגד הנתבע והן נגד פולשים אחרים.

ביום 23.06.21 הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה מרום הגליל, צו מנהלי המורה לנתבע להפסיק לאלתר את העבודות האסורות: "בנית קונסטרוקציה עץ ללא היתר ויציקת רצפת בטון ללא היתר".

התובעת עותרת למתן צו לסילוק יד הנתבע ממקרקעי המחלוקת וכן סילוק כל הנמצא מטעמו במקרקעי המחלוקת, לרבות דשא סינטטי, עצי דקל, מסלעה ויביל שהקים הנתבע במגרשו אך קצהו גלש אל תוך מקרקעי המחלוקת.

טענות הנתבע

הנתבע אינו טוען לקיומה של זכות במקרקעי המחלוקת, אולם לטענתו, אין לפנותו מהם ולמעשה יש לדחות את התביעה מן הטעמים שלהלן:

• העדר עילה ו/או העדר יריבות – התובעת אינה בעלת הדין הנכונה בהליך ואף אינה מוסמכת להגיש התביעה דנן. לשיטת הנתבע, מקרקעי המחלוקת שייכים ורשומים בטאבו על שם המועצה האזורית מרום הגליל. זאת ועוד לדדי הנתבע חלק ניכר ממקרקעי המחלוקת אינם קשורים כלל וכלל להסכם המשבצת ואינם חלק ממקרקעי המשבצת. נוסף על כך, התובעת נמנעה מלהעמיד לצידה את הגופים המיישבים, קרי רשות מקרקעי ישראל והמועצה האזורית מרום הגליל.

• התובעת כשלה ולא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בדבר פלישת הנתבע למקרקעי המחלוקת. לטענת הנתבע מקרקעי המחלוקת וכפי שעולה מחומר הראיות, אינם מצויים בסמוך למגרש הנתבע, אלא במרחק ניכר ממנו ועל כן נשמטה הקרקע מתחת לטענת התובעת, כי הנתבע פלש למקרקעי המחלוקת. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה, כי התובעת לא הגישה מפות סקר ו/או מדידה.

• טענה נוספת שבפי הנתבע, הינה קבלת הרשאה מיו"ר התובעת, מר זיגדון צורי, אשר אישר לנתבע, "לנקות את האזור, לשתול עצי נוי ואף לתחום את השטח עם אבנים ע"מ למזער את הסכנה הנשקפת לילדי הנתבע". (סעיף 17 לתצהיר הנתבע).

• עוד טוען הנתבע לאכיפה בררנית, בה נוקטת התובעת. התובעת אינה אוכפת כנדרש את המחויב ממנה עפ"י הסכם המשבצת ובוחרת לאכוף שלא כדין ובצורה בררנית תושבים שאין להם קשר להסכם המשבצת, אלא אוחזים בדירתם בטאבו ולא כבעלי רשות, כגון הנתבע.

  העדים מטעם הצדדים

מטעם התובעת העידו, מר ינון שלג, יו"ר האגודה, מר צור זיגדון, חבר האגודה וחבר ועד באגודה. מטעם הנתבע העידו, הנתבע עצמו, הגב' איילת אבוטבול, אשתו של הנתבע, מר שמעון עזרא, מר אופיר מנחם ומר עמוס אלגלי, כולם תושבי האגודה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

יוער כבר עתה, כי התביעה דנן אינה מתייחסת למגרש מס' 34 שהוקצה לנתבע ע"י רמ"י, כאמור לעיל, אלא לפלישת הנתבע הנטענת, לשטחים במגרש 17 הסמוך למגרש הנתבע. זאת ועוד, הנתבע אינו טוען לזכות במקרקעי המחלוקת.

אדון כעת בטענות הנתבע המפורטות בסעיף 10 לעיל, לפי סדרן.

התובעת אינה בעל הדין הנכון בהליך זה/התובעת אינה מוסמכת להגיש את התביעה דנן

אקדים ואומר, כי אני דוחה את טענות הנתבע בדבר העדר הסמכות להגשת התביעה ע"י התובעת או טענות העדר יריבות.

להוכחת טענותיה בדבר קיומן של זכויות במקרקעי המחלוקת ובכלל זה הזכות להחזיק בהם, הגישה התובעת את הסכם המשבצת, צילומי אוויר ועמם הסברים בעל פה מפי עדים. עיון בסעיף 18(א) להסכם המשבצת מלמד כי האגודה היא המחזיקה כדין ובת רשות במקרקעי המשבצת. זאת ועוד, באישור עסקה – חתימת הסכם חכירה מיום 16.08.20 (צורף לכתב התביעה וכן כנספח א' לבקשה לסילוק התביעה על הסף) נקבע מפורשות כי חלקה 17 בגוש 15618, קרי מקרקעי המחלוקת, הינה חלק ממקרקעי המשבצת.

נוסף על כך, תמוהה טענת הנתבע ולפיה, מקרקעי המחלוקת, הינם בבעלות מ.א.מרום הגליל, הרי שמנסח הטאבו שצורף לתצהיר הנתבע (עמ' 53) עולה מפורשות כי חלקה 17 בגוש 15618, היא מקרקעי המחלוקת, הינה בבעלות קרן קיימת לישראל. למותר לציין שקרן קיימת לישראל, יחד עם רמ"י החכירו את מקרקעי המשבצת ובכלל זה מקרקעי המחלוקת לאגודה.

סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969 (להלן: חוק המקרקעין) מסמיך את בעל המקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. סעיף 17 לחוק המקרקעין מסמיך את המחזיק במקרקעין לדרוש מכל מי שאין לו זכות שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין או שיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה. הביטוי "מי שזכאי להחזיק" במקרקעין, כאמור בסעיף 16 לחוק פורש בפסיקה ככזה ש: "דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו" (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ. אפללו אלברט, פד"י לט(3) 433, עמ' 436), ת.א. (צפת) 23830-01-12, מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' רבקה סבג'י (ההדגשה אינה במקור, ס.ח').

הנה כי כן, התובעת הינה בעלת הדין הנכונה והמוסמכת להגיש את התביעה, בה עסקינן.

יודגש, שגם טענת הנתבע, בדבר הימנעות התובעת לכאורה מלהעמיד לצידה בתביעה דנן את הגופים המיישבים, קרי רמ"י והמועצה האזורית מרום הגליל, אינה יכולה לסייע בידי הנתבע.

ראשית בהתאם להסכם המשבצת הגוף המיישב הינו הסוכנות היהודית ורמ"י הינה המשכירה. מ.א.מרום הגליל אינה צד, לא כל שכן, גוף מיישב בהסכם המשבצת. שנית משהוקנו לתובעת זכויות במקרקעי המשבצת ומשקיבלה התובעת, הלכה למעשה, מעמד של מחזיקה כדין ובת רשות במקרקעי המשבצת, איני רואה כל טעם בצירופם של הגוף המיישב והמשכירה, כתובעים נוספים בתביעה דנן. יודגש, כי במסגרת ע"א 875/79, כפר יעבץ, מושב עובדים של הפועל המזרחי נ' עזריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, אליו הפנתה ב"כ הנתבע, לא נקבע אחרת.

סיכום ביניים: בהתאם להסכם המשבצת, התובעת הינה המחזיקה כדין ובת רשות במקרקעי המשבצת ועל כן הינה בעלת הדין הנכונה והמוסמכת להגיש הליך זה.

האם פלש הנתבע למקרקעי המחלוקת?

הנתבע טוען, כי חלקה 17 בגוש 15618, היא מקרקעי המחלוקת, אינה מצויה בסמוך למגרשו ועל כן הוא כלל לא פלש למקרקעי המחלוקת. לדדי הנתבע, התובעת לא רק שכשלה מלהוכיח שמקרקעי המחלוקת, הינם צמודים למגרשו, אלא אף הוכח שאלה רחוקים ממנו. התובעת שגתה, עת בחרה שלא להגיש מפות סקר ו/או מדידה כמתחייב להוכחת דבר מיקום מקרקעי המחלוקת.

אין להתעלם מטיב טענת הנתבע שלטעמי גובלת בחוסר תום לב. הרי שמחד גיסה, מודה הנתבע בעניין המהותי ובסלע המחלוקת בתיק זה, דהיינו, כי הוא פלש למקרקעין הסמוכים למגרשו ומאידך מבקש הוא שלא לפנותו מהמקרקעין, אליהם הוא פלש, בשל הטענה שמקרקעין אלה אינם חלק מחלקה 17 בגוש 15618 (מקרקעי המחלוקת). לחיזוק טענתו זו של הנתבע, הדגיש הוא שהתובעת לא הגישה מפות סקר ו/או מדידה. למעשה ניתן לסכם טענת הנתבע כדלקמן: הגם שהוא מודה שפלש לשטח שאינו בבעלותו ו/או בחזקתו, אין להורות על פינויו משטח זה וזאת בשל הטענה שהתובעת לא ציינה בכתב התביעה את מספר החלקה הנכון.

אני ער לעקרון הקובע, כי "המוציא מחברו עליו הראייה". כמו כן, לא נעלמה מעיניי העובדה שאין זה מתפקידה של ההגנה לסייע בידי התביעה בהוכחת התביעה. ודוק שהנתבע אף רשאי להכחיש בהגנתו את טענות התובע גם אם אין בידיו ו/או ביכולתו לסתור אותן בראיות מצדו. אלא סבורני, שבמקרה דנן ובהינתן העובדה, כי אין מחלוקת שהנתבע פלש לשטח הסמוך למגרשו, טוב היה עושה הנתבע, אם היה זונח טענתו בדבר מספר החלקה השגוי לכאורה והיה מתמקד ביתר טענותיו. הדברים נאמרים ביתר שאת, שעה שהנתבע לא טוען למספר חלקה אחר, אלא מעלה טענה בעלמה שמספר החלקה הנקוב בכתב התביעה אינו נכון. בהקשר זה אין לי אלא להפנות לאמור בתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018:

"3(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן".

משבחר הנתבע לעמוד על טענתו כאמור, אדון בטענה לגופה.

הנתבע הודה ברחל ביתך הקטנה בדבר הפלישה, ראו עמ' 37 שורות 9-18:

"ש.מפנה אותך לתמונה ת/2, האם הניקיונות שבוצעו כאן, בוצעו על-ידך

ת.כן אבל רק בהסכמה

ש.האם עצי דקל שבקצה

ת.כן, נשתלו לפני 20 שנה

ש.נשתלו על-ידך

ת.כן

ש.מפנה אותך למוצג נ/1, זה הביל הירוק

ת.כן

ש.מה השטח החורג

ת.בערך 40 ס"מ מהשטח שלי"

וכן בעמ' 39 שורות 6-29:

"ש.המטרה גם בעיניי לגיטימית שלא ייחתך אף אחד. למה לא לעשות את זה על גבול החלקה שלך

ת.מה שראית דשא סינטטי זה מה שקיבלתי את הבית, ה- 50 מ' האלה ככה קיבלתי את הבית

ש.ממי קנית אותו

ת.משפרה. את המסלעה אני עשיתי. אחרי הבריכה היה שטח אדמה בלי מסלעה ובלי במבוק

ש.כשקנית היה שטח אדמה בלי מסלעה

ת.כן

ש.בלי דקלים

ת.בסוף השטח היה ואני נטעתי את הדקלים

ש.היה בלי במבוק

ת.נכון

ש.מי שם את כל אלה, אתה

ת.אבל תשאל למה שמתי אותם?

ש.למה לא שמת אותם על הגבול שלך ושמת מעבר לגבול שלך

ת.הבמבוק הגיע בעקבות זה שאחרי שהיה את כל התביעות במושב והוא התחיל איתי דין ודברים קראתי לו ואמרתי לו שהוא יודע טוב מאוד שצורי נתן לי

ש.אני מדבר על המסלעה והעצים, כשרכשת את הבית היו שם

ת.לא

ש.מי עשה אותם

ת.אני באישור צורי

ש.מי נטע את הדקלים

ת.אני

ש.אתה ידעת שהם נמצאים מעבר לגבול החלקה שלך הרשומה בטאבו

ת.לא פלשתי לשום דבר בלי אישור"

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית סימן הנתבע, על צילום אווירי שהוגש מטעמו וסומן נ/1, את ביתו, לרבות הבריכה וכן את קו הגבול של החלקה שלו (עמ' 36 שורות 11-14 לפרוטוקול):

"ש.מפנה אותך לתמונה נ/1, תסמן באיקס איפה הבית שלך

ת.אני מסמן באיקס את הבית שלי כולל הבריכה

ש.מהיכרותך אתה יכול לסמן את הקו של החלקה שלך, איפה עובר בדיוק

ת.אני מסמן על נ/1"

סימוני הנתבע על נ/1 מראים בבירור את הפלישה מושא התביעה – המסלעה, דשא סינטטי, עצי דקל וקצה היביל הנמצאים מחוץ לגבול חלקת הנתבע.

עוד אישר הנתבע בחקירתו הנגדית את הגבול שעובר בין מגרשו לבין חלקה 17 (מקרקעי המחלוקת), עמ' 36 שורות 15-18:

"ש.מציג לך תמונה (ת/2, ס.ח'), הקו האדום זה עונה פחות או יותר על השטח

ת.כן, הקו האדום משקף"

הנתבע אישר, הלכה למעשה, את גבול חלקתו וכי הקו האדום שמסומן במוצג ת/2 מפריד בין מגרשו לבין חלקה 17, דהיינו מקרקעי המחלוקת.

הנה, כי כן, הוכח לפניי שהנתבע פלש ובאופן הנטען ע"י התובעת למקרקעי המחלוקת.

אבהיר כי במסגרת ישיבת ההוכחות ובעת הגשת ת/2, ביקשה ב"כ הנתבע להעיר כדלקמן:

"ב"כ הנתבע: התמונה שהוגשה נלקחה מגוגל מפות, אין מדובר במדידה שנעשתה על-ידי מודד מוסמך שכביכול ניתן ללמוד ממנה שאלו בדיוק הגבולות ולכך אתייחס בסיכומים מטעמי".

בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבע ביקשה ב"כ הנתבע להוציא את ת/2 מחומר הראיות בתיק זה. אין בידי לקבל את בקשת הנתבע. ראשית, הנתבע לא התנגד להגשת המסמך בזמן אמת. שנית, הנתבע בחקירתו הנגדית אישר את ת/2 (צילום אווירי), לרבות העובדה שהקו האדום המופיע בת/2 הינו קו הגבול של המגרש שלו.

יש לדחות את טענת הנתבע ולפיה, משלא הוגשו מפות סקר ומדידה, כשלה התובעת בהוכחת התביעה. ראשית, הוכח לפניי, שהתובעת הינה המחזיקה כדין ובת רשות במקרקעי המשבצת. שנית, הוכח לפניי עוד, כי מקרקעי המחלוקת, אליהם פלש הנתבע, הם חלק ממקרקעי המשבצת. שלישית ובבחינת למעלה מן הצורך, הנתבע לא הביא ראיות לסתור, אלא התמקד בניסיון להטיל ספק בטענות התובעת, ניסיון שלא צלח.

הטענה לפיה הנתבע פעל באישורו של מר זיגדון צורי

טענת הנתבע, כי מר זיגדון צורי אישר לו לפלוש לחלקה הסמוכה למגרשו, היא מקרקעי המחלוקת, אינה מעלה ואינה מורידה. ודוק, כי ככל שניתן אישור כנטען, הרי שאין לכך תוקף משפטי כלשהו. הקצאת שטחים מאדמות המשבצת ו/או מתן אישור להחזיקן, אינם בסמכותו של אדם פרטי כזה או אחר, אלא שעניינים אלה מסודרים בתקנון האגודה, בהסכם המשבצת, בחוק וכפופים לכל דין.

נוסף על כך, אין לי אלא להפנות לעדות הנתבע בעמ' 38, שורות 12-15 לפרוטוקול:

"...צורי בא אלי ואמר שהוא רוצה שנבחר בו ואמרתי לו אין בעיה ושאני רוצה שייתן לי לעשות מסלעה באישורו והוא אמר שאין בעיה ושאצא לדרך. עבר שבוע, אמרתי לו שזה השקעה של 20 עד 30 אלף שקלים, והוא אמר שאין בעיה שהוא אחריי".

דומה שכל מילה נוספת, מיותרת.

סיכום ביניים: הנתבע פלש למקרקעי המחלוקת כמפורט לעיל. זאת ועוד, גם אם ניתן אישורו של מר זיגדון צורי, כנטען ע"י הנתבע, הרי שאין בדבר כדי לסייע בידי הנתבע.

אכיפה בררנית

טענתו העיקרית של הנתבע הנה, כי יש ליתן לו הגנה מן הצדק - נוכח האכיפה הבררנית בה נוקטת התובעת. הנתבע טוען, כי התובעת אינה אוכפת כנדרש את המחויב ממנה עפ"י הסכם המשבצת ובוחרת לאכוף שלא כדין ובצורה בררנית תושבים שאין להם קשר להסכם המשבצת, אלא אוחזים בדירתם בטאבו ולא כבעלי רשות, כגון הנתבע.

הכלל בדבר אכיפה בררנית נשאב לתוך המשפט האזרחי (כטענת הגנה של אזרח כנגד תביעה שהוגשה כנגדו על-ידי הרשות) מכוח התפיסה כי כללי ההגינות והצדק מחייבים את הרשות הציבורית לנהוג באופן שוויוני וללא משוא פנים (ראו רע"א 1367/95 פרופורציה מרכז רפואי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 28; בג"ץ 4169/93 ילין נ' מדינת ישראל. לעניין זה ראו דברי כב' הנשיא א' ברק בבג"ץ 953/87 1/88 פורז נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד מב(2) 309 (23.5.1988):

"אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305, בחן בית המשפט העליון את השאלה האם עיריית באר שבע נקטה באכיפה בררנית כלפי תושביה, בכל הנוגע לאכיפת חוק עזר האוסר הצגת שילוט ללא רישיון מהעירייה, עת הורתה להסיר שילוט היוצא בגנות ראש העירייה בלבד. בית המשפט הגדיר את הדוקטרינה של "אכיפה בררנית" באופן הבא:

"ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמא מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, ההחלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריג את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט".

בע"א 6266/19 מדינת ישראל נ' צבי אבנון הועלתה טענה לאכיפה בררנית ובית המשפט קבע כדלקמן:

"משטענת אכיפה בררנית נטענת תחת המטריה של הגנה מן הצדק, הרי ניתן לשעות לה רק אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ)). בית משפט זה הכיר אמנם באפשרות כי טענת אכיפה בררנית תתקבל מקום שבו ההבדלים באכיפה אינם נובעים משיקולים זרים, מהפליה מכוונת וזדונית או מחוסר תום לב (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, [פורסם בנבו] פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.2018) (להלן: עניין ורדי); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, [פורסם בנבו] פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); עניין בורוביץ, עמ' 814); ואולם נפסק כי מקום שבו הרשות פעלה בתום לב, טענת אכיפה בררנית תתקבל אך במקרים נדירים וחריגים (עניין ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר; עניין בורוביץ, עמ' 814). זאת ועוד, בית משפט זה קבע כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה בררנית, ככל שהיא נעשית משיקולים ענייניים (עניין הבי, פסקה 537; עניין בורוביץ, עמ' 814)".

בענייננו, לא ניתן לומר כי קבלת התביעה אינה מתיישבת עם תחושת הצדק. אשר לשיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיש את התביעה נגד הנתבע, הוכח לפניי, כי החלטה זו התקבלה פה אחד על ידי חמשת חברי הנהלת האגודה ולא על ידי חבר הנהלה אחד או יותר שמטרתם הייתה לנקום בנתבע (ראו פרוטוקול ישיבת ההנהלה של האגודה מיום 08.06.21).

מכל מקום, נטל הראיה בכל הנוגע לטענה לאכיפה בררנית מוטל על הנתבע. בגדר כך היה על הנתבע להוכיח כי קיים שוויון בין הקבוצה, עליה נמנה הנתבע, דהיינו המתיישבים לבין הקבוצה השנייה, קרי בעלי נחלות, שנגדם, לטענת הנתבע, האגודה אינה נוקטת בהליכים משפטיים, לרבות הגשת תביעות לסילוק יד, וזאת למרות שהם פולשים לשטחים לא להם או לא בחזקתם. בנטל זה לא עמד הנתבע. הוכח לפניי שקיימים הבדלים כבירים ורלוונטיים בין קבוצת המתיישבים לבין קבוצת בעלי הנחלות. זכויות בעלי הנחלות מעוגנות בין היתר בהסכם המשבצת, זכויות שאין המתיישבים נהנים מהן. ראו עמ' 20, שורות 27-33 לפרוטוקול:

"ש. אתה הזכרת בעל נחלה ותושב

ת. נכון

ש. תסביר מה הזכויות של כל אחד

ת. הזכויות של בעל נחלה זה משהו אחר. אנחנו מחלקים את האדמה בין בן ממשיך, הגדלת נחלה. הם מתיישבים, הולכים בבוקר, חוזרים בערב, מוניציפלי, ילדים לגן, מקבלים את השירות שלנו, של האגודה, מועדון, כדורסל, הכל דרך האגודה ואפילו המים הם משלמים לאגודה".

סיכומם של דברים, בהיבטים הרלוונטיים לתביעה דנן, לא קיים שוויון בין הקבוצה, עליה נמנה הנתבע, דהיינו המתיישבים לבין קבוצת בעלי הנחלות. לא הוכח לפניי, כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע ממניעים פסולים ו/או משיקולים זרים או מנקמנות אישית.

משכך, לא מתקיימים בנסיבות העניין המבחנים שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע להוכחת טענה לאכיפה בררנית.

יוער, כי גם אם ניתן ללמוד מהראיות שהוגשו מטעם הנתבע, לרבות תמלילי שיחות, סרטונים, עדויות של עדי הנתבע, על מקרים, בהם חבר כזה או אחר של הנהלת האגודה, ניצל לרעה, את מעמדו למטרות וצרכים אישיים מובהקים ובכלל זה פעל או נמנע מלפעול כנגד אלמוני פלוני, הרי שאין בדבר כדי להעיד על אכיפה בררנית מטעם האגודה. מקרים פרטניים אלה, ככל שהתרחשו, הינם פסולים ויש להוקיע אותם.

סיכום ביניים: אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית.

סוף דבר

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:

1. ניתן צו לסילוק יד הנתבע מחלקה 17 בגוש 15618. כמו כן, אני מורה לנתבע לסלק כל הנמצא מטעמו בחלקה 17 בגוש 15618, לרבות דשא סינטטי, עצי דקל, מסלעה ויביל שהקים הנתבע במגרשו אך קצהו גלש אל תוך חלקה 17 בגוש 15618. הנתבע ימלא אחר האמור בסעיף זה תוך 60 ימים מהיום.

2. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

3. התשלומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

   המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

    

    

   ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ג, 13 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.