ת"א 66544-06-16 בטר צ'ויס בע"מ נ' מועצה אזורית באר טוביה

 1. לפניי בקשה לסילוק על הסף בשל היעדר סמכות עניינית.

עסקינן בתביעה להשבת סך של 100,591 ₪, אשר נגבו ביתר, לטענת התובעת, על ידי הנתבעת, כתשלומי ארנונה, וזאת בשל טעות וגם של שני נכסים המצויים בבעלותה של התובעת.

בחינת כתב התביעה מעלה כי בפי התובעת טענות כנגד מנהל הארנונה שדן בהשגה שהגישה התובעת בעניין האמור, שעניינן היעדר הנמקה וכן דחיית הערר על בסיס עובדתי רעוע ושגוי.

2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיה של התובעת – הן ביחס להחלטת הנתבעת והן ביחס להחלטת מנהל הארנונה במסגרת הערר, וזאת אף שהסעד הנתבע על ידי התובעת הינו סעד כספי. טענות אלה מקומן להתברר במסגרת הגשת השגה על הארנונה (כפי שאכן פעלה התובעת) או במסגרת ערעור על החלטת מנהל הארנונה בהשגה האמורה אותו יש להגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים.

במה דברים אמורים?

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: 'חוק הערר') קובע רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".