התביעה וההודעה לצד השלישי
1.זו תביעה בגין איחור במסירה, בגין ליקויי-בנייה ובגין חׂסרים בדירה, שרכשו התובעים מאביהם המנוח של נתבעים 1 ו-2 והללו הם יורשיו, ובנתה נתבעת 3. נלווית לה הודעה לצד ג', שהגישו נתבעים 1 ו-2 נגד נתבעת 3.
סכום-התביעה הועמד, בסיכומיהם של התובעים אשר חזרו בם מחלק מן הטענות שבכתב-התביעה, על קרוב ל-462 אלף ש"ח. בגין איחור במסירתה של הדירה עתרו התובעים לפיצוי מוסכם, ללא צורך בהוכחת נזק, בסך של כ-341 אלף ש"ח. עלות-תיקונם של ליקויים, שעודם קיימים בבנוי, הועמדה על כ-29 אלף ש"ח. שלישית ורביעית היתוספו לתביעה עתירה לפיצוי בגין צורך להתקין במרפסת-הדירה ריצוף במקומו של דֵק עץ (11,600 ש"ח) ועתירה להשבת-ערכו של מטבח אשר לא הותקן (30 אלף ש"ח). את כל אלה חתמה תביעה לפיצוי בסך של לא פחות מ-50,000 ש"ח בגין עוגמת-נפש. התביעה הקיפה את הנתבעים יחד ולחוד, כשאת חיובה של נתבעת 3 הגבילו התובעים לענינם של הליקויים ולחֶלק יחסי בעוגמת-הנפש ובהוצאות.
סכומה של ההודעה לצד ג' הועמד תחילה על מלוא-סכומה המקורי של התביעה, אך בתאריך 30.4.2015 ניתן תוקף להסכמת-הצדדים להודעה ולפיה זולת פיצוי, אם ייפסק, בכל הנוגע לצורך בדיור חלוף, חוזרת בה המודיעה מיֶתר-המבוקש. בסיכומיהם זנחו התובעים את עתירתם לפיצוי שכזה ולפיכך לא נותר דבר מן ההודעה לצד ג'. היא נדחית והיות, שמקור-הדברים הוא בהסכמה בין הצדדים לה, לא ייעשה צו להוצאות.
איחור במסירה
2.את הדירה, בבנין-מגורים שברחוב הגנים 20 ברמת-השרון, רכשו התובעים ביום 30.7.2009. בהסכם-המכר נקבע כי הדירה תימסר לקונֵיה לא יאוחר מיום 31.8.2010 "או במועד הסמוך לו". בפועל, היא נמסרה לתובעים ביום 8.11.2011. הסכם-המכר לא קבע מנגנון מיוחד של פיצוי בגין איחור במסירה. התובעים שללו את הטענה כי יש לגזור את הפיצוי מעלות-שכירתה של דירת-מגורים דומה במשך תקופת-האיחור. הם עתרו, תחת זאת, להחלתו של הסעיף בהסכם, המזכה נפגע של הפרה בפיצוי מוסכם, ללא צורך בהוכחת נזק, בסך עשרה אחוזים "מהמחיר הכולל של הדירה" (סעיף 25.5 להסכם-המכר) ובדיוק: 341,530 ש"ח.
נתבעים 2-1, בהגנתם, העמידו את תקופת-האיחור על חמישה חודשים לכל היותר. ראש וראשונה הם הפנו להסכם-המכר אשר במתכוון לא קבע מועד קשיח למסירה. בשל רמתה הגבוהה של הבנייה, הם טענו, נדרשה גמישות ולפיכך נקבע בהסכם, כפי שכבר צוין, כי "מעמד מסירת החזקה בדירות בבניין צפוי להיות 31.8.2010 או במועד הסמוך לו" (סעיף 2.5 להסכם). לגרסתם של נתבעים אלה מיאנו התובעים לקבל את הדירה, אפילו שהיא עמדה מתאימה לשימוש, פעמיים – תחילה ביום 13.9.2011 ואחר כך שוב ביום 10.10.2011. אם בכך יש לגרוע כחודשיים מתקופת-האיחור, הרי שעיכוב ממושך מזה נמצא, לשיטת-הנתבעים, בשינויים משמעותיים – בינוי, חשמל תברואה וגבס – שנעשו בדירה לבקשתם של התובעים. לפי הֵסדר, שבו נקשרו התובעים עם נתבעת 3, הם הסכימו כי בגין כל אלף ש"ח, שיושקעו בשינויים, תתאחר המסירה בששה ימים. עלותם של השינויים הייתה 33 אלף ש"ח והדחייה המותרת במועד-המסירה הייתה, בהתאם, מעט למעלה מששה חודשים וחצי. ממילא היה הענין הזה, כך לפי סעיף 5.3 להסכם-המכר, נושא להסכמה בין התובעים לבין נתבעת 3 לבדה ולנתבעים 2-1 לא היה בכך כל חלק. לתקופות אלו של עיכוב, שאיננו "איחור", הוסיפו נתבעים 2-1 תקופת-"חסד", שנקבעה בהסכם-המכר ומאפשרת עיכוב בן 60 ימים במסירה.
3.חלק מן הטענות יש לקבל ואת חלקן לדחות. קביעתו של מועד גמיש למסירה אכן הייתה יסוד בהסכם-המכר. בגמישות זו ניתן להכיר אם היא הוסכמה בין הצדדים. לאור מהותם המיוחדת של חוזי-מכר של דירות והם, דרך-רוב, חוזים אחידים – במשמעותו המשפטית של מושג זה (רע"א 6605/15 שמש נ' ספייס בניה ויזמות בע"מ, בפסקה 24 לפסק-דינה של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז (פורסם באתר הרשות השופטת, 21.2.2016)) – ברי כי אותה גמישות נדרשת להיות מידתית באופן, המבטא הסכמה סבירה של רוכש. להשקפתי, אין הגמישות מתבטאת בתיבה ההסכמית "או במועד הסמוך לו". תיבה זו יש לפרש כמתייחסת לעיכוב בן מספר ימים לכל היותר, שאם לא כן נמצאתָּ מקפח רוכש המוצא עצמו "כבול" לתניה, שניסח המוכר לטובתו-הוא. תחת זאת באה הגמישות לידי ביטוי בקביעתה של תקופת-"חסד" בת 60 ימים, שמסירה במהלכה לא תיחשב לאיחור. סעיף 5.2 להסכם-המכר קבע כך:
"במקרה של עיכוב בתאריך המסירה של עד 60 יום לא ייחשב הדבר להפרת התחייבות מצד המוכר ו/או מצד הקבלן והקונה לא יהיה זכאי לתבוע כל פיצוי בגין [עיכוב זה]".
הן מבחינת-הלשון, כפשוטה, והן עם מתן-הדעת לתכליתה של תניה זו, ברי כי היא מבטאת את הסכמתו של הרוכש לאפשר ליָזם או לקבלן פרק-זמן נוסף, מעֵבר למועד-המסירה המשוער, להשלמתה של הבנייה בלי שחֶרב של תביעה לפיצוי תרחף מעל לראשם. אך בה בעת, היא מבטאת את התחייבותם של שני אלה שלא לחרוג מפרק-הזמן הנוסף הזה. איחור של מעֵבר לתקופת-ה"חסד" פירושו כי היזם או הקבלן לא עמדו בהתחייבותם זו. כנגד אותה הפרה נשמטת גם הסכמתו המקבילה של הרוכש. "מועד המסירה", כתבה כבוד השופטת ברק-ארז, "אמור להיות ברור ושקוף, במידה המאפשרת לרוכש לסמוך עליו" (רע"א 6605/15 הנ"ל, בפסקה 26). רוכש, שכוחו לסמוך על התחייבותם של היזם או הקבלן נכזב, זכאי לתבוע את הפיצוי גם בגין העיכוב שבתקופת-ה"חסד". על כך עמד בית-המשפט העליון בשורה של פרשות. בע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין כתב כבוד השופט סלים ג'ובראן כך:
"[בהסכם-המכר] כתוב כי סעיף זה מתייחס לאיחור של עד שלושה חודשים. משמעות הדברים הינה כי אם איחרה החברה למסור את הדירה בתוך תקופת שלושת החודשים[,] המהווים 'ארכת חסד', לא תקום לרוכשי הדירות כל עילת תביעה או זכות אחרת. יחד עם זאת, בחוזה לא נאמר, כי במקרה שהאיחור במסירה יהיה גדול מ'ארכת החסד' – הקונים מותרים על פיצוי אף בגין תקופת שלושת החודשים. החוזה מדבר רק על תקופת החסד וזה גם הגיונם של דברים, שכן אם המוכרת אף איחרה מעבר לתקופת החסד מדוע היא תהיה פטורה מפיצוי בגין אותה תקופה, אם לא הוסכם אחרת בין הצדדים [?]" (שם, בפסקה 27 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 12.4.2011)).