מונחת לפני תביעה כספית ע"ס 1,200,000 ₪ שהתובעת הגישה כנגד הנתבעות. עילות התביעה כפי שהוגדרו על ידי התובעת בכותרת כתב התביעה הן חוזית ועשיית עושר ולא במשפט.
-
התובעת, הינה חברה בע"מ המפעילה אולם אירועים במקרקעין המצויים בבעלותה, בשד' תל חי בקריית שמונה (להלן אף: "אולם האירועים" או "האולם").
-
הנתבעת 1, הינה הרשות המקומית שבתחום שיפוטה ממוקם אולם האירועים (להלן אף תיקרא: "העירייה"); הנתבעת 2, הינה הועדה המקומית לתכנון ובניה בקריית שמונה (להלן אף: "הועדה"), והנתבעת 3 הינה החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן אף: "מע"צ").
תמצית טענות התובעת:
-
בכתב התביעה שהוגש מטעמה של התובעת, נטען על ידה כי נגרמו לה נזקים לאחר שמע"צ ביצעה עבודות לסלילת הכביש הגובל לאולם האירועים (להלן: "הכביש").
נטען על ידי התובעת כי בתחילת שנת 2003 בוצעו על ידי החברה הלאומית לדרכים- מע"צ, עבודות תשתיות בכביש מספר 90, אשר כללו בין היתר הרחבת הכביש לכיוון המזרח, ולאחר מכן העלאת גובהו בכ- 1.5 מטר.
-
עובר לביצוע העבודות הללו, הייתה חומה שהפרידה בין אולם האירועים לבין הכביש הראשי. עוד עולה כי, מע"צ פנתה לתובעת על מנת שזו האחרונה תאפשר העתקת החומה הנ"ל, כדי לאפשר ביצוע עבודות בשטח אולם האירועים. התובעת הביעה את התנגדותה להצעת מע"צ, מחששה כי חסימת הכביש, תגרום גם לחסימת וסגירת הגישה הראשית לאולם האירועים וחניית הרכבים, דבר העלול להסב לה, לטענתה, נזקים.
-
לאור חששה זה של התובעת, התנהל משא ומתן בינה לבין מע"צ, אשר הסתיים בהסכם פשרה לאחר התערבות גורמים מעירית קריית שמונה אשר סייעו בדין ודברים שהתנהל בין הצדדים. התובעת הפנתה למסמך שנערך ביום 28.3.2004 (נספח א' לכתב התביעה) (להלן אף ייקרא: "סיכום דברים").
על פי ההסכם אליו הגיעו הצדדים, הוכשר מגרש חנייה ציבורית, הקיים בצדו המערבי של אולם האירועים, מהעבר השני של הכביש, כדי לשרת את מוזמני האולם. בין המגרש הנ"ל לבין האולם, סומן מעבר חצייה כדי לאפשר מעבר למוזמני האולם בבטחה, כך טענה התובעת.
-
התובעת עוד ציינה כי, במהלך חודש 11/2010 מבלי שניתנה לכך התראה מוקדמת, ובין לילה, נמחק מעבר החצייה המשרת את אולם האירועים, ובמקום הוצבה גדר ברזל גבוהה, החוצצת בין מגרש החנייה לבין האולם. בעקבות כך בוטלה אפשרות השימוש בחנייה על ידי באי האולם והמוזמנים אליו, וכתוצאה מכך ניזוק האולם ונפגע בשמו.
-
לאור האמור התובעת יזמה הליך מטעמה בבית המשפט השלום בקריית שמונה ובמסגרתו היא עתרה להחזרת מעבר החצייה והסרת מעקב הבטיחות. במסגרת ההליך האמור וכחלק מניסיונות הפשרה בין הצדדים ובמהלך דיון שהתנהל בין הצדדים ביום 22.11.2010, הושגה בין הניצים הסכמה לפיה יוסדר מעבר תת קרקעי, לצורך צמצום נזקיה של התובעת, דבר אשר עד היום לא הוצא לפועל על ידי הנתבעות.
-
התובעת פירטה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלותן של הנתבעות, ואף צירפה חוות עדת שמאית שיש בה כדי ללמד על הנזק שנגרם לה, לטענתה. התובעת עוד ציינה, שנגרמו לה נזקים ישירים כתוצאה מביצוע העבודות בכביש.
תמצית טענות הנתבעות:
-
בכתב ההגנה שהוגש מטעמן של הנתבעות 1 ו- 2, הכחישו השתיים את טענותיה של התובעת, ועתרו לדחיית התביעה נגדן על הסף בשל העדר עילת תביעה כנגדן.
-
הנתבעות הנ"ל ציינו כי, הכביש נשוא התביעה הינו כביש ארצי המהווה חלק מכביש 90 ואשר האחריות עליו הינה של מדינת ישראל ומע"צ.
-
זאת ועוד ציינו הנתבעות 2 ו- 3, במענה לטענותיה של התובעת למחיקת מעבר החצייה, כי ככלל סימון ומחיקת מעברי חצייה אינם מצויים בסמכותן על פי הוראות החוק, אלא בסמכותה של מע"צ לאור היותו של הכביש הנ"ל כביש ארצי.
-
בכל הנוגע להתחייבותה של העירייה לביצוע מעבר תת קרקעי, נטען במסגרת כתב ההגנה כי אכן העירייה קיבלה על עצמה התחייבות כלפי התובעת, אך זאת לא לביצוע המעבר התת קרקעי אלא לביצוע בדיקה בנוגע להיתכנותו של מעבר שכזה ולרבות בפן התכנוני והביצועי. בעניין זה העירייה הדגישה כי לא היתה מצידה כל התחייבות לביצוע המעבר הנ"ל. בפועל, טענו הנתבעות 2 ו- 3 השתיים מילאו בפועל אחר התחייבותן הנ"ל.
-
הנתבעות אף התייחסו לעניין קיומו של המגרש. לטענתן המגרש שהוכשר מעבר לכביש נועד לשימוש כלל הציבור ותושבי העיר, ולאו דווקא באי האולם. לשיטת הנתבעות אילו מגרש זה היה מיועד אך ורק למוזמני האולם, אזי התובעת היתה מחוייבת בתשלום ארנונה בגין השימוש בחנייה הזו, ולא כך היה.
-
בכתב הגנה שהוגש מטעמה של הנתבעת 3- מע"צ, עתרה זו לדחייתה של התביעה דנן על הסף.
מע"צ הכחישה את הטענה לפיה התחייבה היא לשמור על הסדרי התנועה שהיו קיימים ערב ביצוע העבודות הנ"ל. ההתחייבות היחידה אליה הפנתה התובעת מיום 28.3.2004, עניינה הכשרת מגרש החנייה דבר אשר נעשה על ידי הנתבעות ולא הופר, אך מעולם לא ניתנה התחייבות הנוגעת למעבר החצייה שבוטל בשנת 2010.
-
בכל הנוגע להחלטה אשר הביאה לביטולו של מעבר החצייה, ציינה מע"צ כי ההחלטה התקבלה לאחר שהתכנסה ועדת היגוי, ומכוח סמכותה של מע"צ הקבועה בתקנות התעבורה.
-
מע"צ ציינה כי החלטה זו, באה לאחר בדיקת הנתונים בכל הנוגע לתאונות דרכים שאירעו בכביש זה - בדיקה אשר העלתה כי מספר התאונות בקטע הנבדק היה גדול. ביטולו של מעבר החצייה והקמת גדר ההפרדה נעשו מתוך מטרה ברורה להפחית מספר תאונות הדרכים, ולטובת כלל הציבור.
-
לשיטתה של מע"צ, הסדרי התנועה החדשים שהופעלו בכביש 90, הביאו לידי שיפור משמעותי בבטיחות הציבור, כולל הולכי רגל ונהגי כלי הרכב, ובנסיבות העניין לא היה זה הגיוני, להותיר מפגע בטיחותי בדרך ציבורית על כנו על מנת לפתור בעיית נגישות של התובעת מצד אחד של הכביש.
מסכת הראיות:
-
בגדרו של התיק נשמעו לפני 7 עדים.
מטעמה של התובעת, העידו מר חיים בריבאי, מי שהיה ראש העיר קריית שמונה בעת הרלבנטית, וכן מר אלי סלמה.
-
מטעמן של הנתבעות 1 ו- 2, העידו לפני מר ראיה רפפורט, מהנדס העיר קרית שמונה, מר צביאל דוידו, המשמש כרכז הועדה המקומית לתכנון ובניה בקריית שמונה וגב' מנורה ישעיה המשמשת כמנהלת מחלקת גביה בעיריית קריית שמונה.
-
מטעמה של הנתבעת 3 נשמעו עדויותיהם של מר גיורא ברקאי המשמש כיועץ מקרקעין, ושל מר ראובן אדרי הממלא תפקיד מנהל מרחב.
את עדויותיהם הראשיות של העדים הנ"ל הקדימו העדים ונתנו בתצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם של בעלי הדין.
הגדרת הפלוגתא:
-
לאחר שנדרשתי לטיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויותיהם של בעלי הדין ועדיהם, עולה כי גדר המחלוקת בתיק זה נסובה סביב השאלה האם הייתה התחייבות כלשהי מצידן של הנתבעות ו/או מי מהן, לשמירה על הסדרי התנועה שהיו קיימים בקטע הרלבנטי בכביש 90 הנ"ל, ערב ביצוע העבודות לסלילתו?
-
אין חולק בין הצדדים על עצם ביצוע עבודות תשתית בכביש מספר 90, כביש עוקף קריית שמונה, כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמע"צ, היא זו אשר סגרה באמצעות גדר ברזל גבוהת קומה, את דרך הגישה המחברת בין אולם האירועים לבין החנייה הנמצאת בשטח הציבורי.
-
נשאלת השאלה האם הייתה התחייבות כלשהי מטעמן של הנתבעות לשמור על המצב הקיים, והאם הצבת הגדר הנ"ל הינה בגדר הפרה להתחייבות הנטענת הנ"ל?
-
רק במידה והתשובה לשאלות הנ"ל תהיה חיובית, יהא מקום לבחון שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה.
פרק הדיון:
-
התביעה הוגשה בעילות כספית, חוזית, נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט.
-
ככלל, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע וכפי שנקבע במסגרת ד.נ. 4/69 נוימן נ' פסיה, פד"י כ"ד (2), בעמ' 229:
"הנושא בנטל השכנוע חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו".
-
כפי שכבר צוין לעיל, השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה הינה האם עלה בידי התובעת להוכיח כדבעי כי הנתבעות אכן התחייבו לפניה לסמן מעבר חצייה בין אולם האירועים לבין מגרש החנייה, או למצער להותיר את המעבר הקיים על כנו ולא למחקו? וכן האם ביטולו של מעבר החצייה הנ"ל והצבת מעקה הפרדה, עולים כדי הפרה להתחייבות הנתבעות, כזו שמזכה את התובעת בקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה?
-
בטרם אתחיל את הדיון בשאלות הנ"ל, מצאתי לנכון לציין כי במקרה דנן הסמכות לסמן מעבר חצייה או לחילופין למחיקתו בכביש בו עסקינן, נתונה בידי למע"צ. המדובר בכביש 90 שהינו קטע מכביש ארצי. דבר זה אף עולה מסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו של מר גיורא ברקאי נציגה של הנתבעת 3, אשר ציין כי מע"צ היא זו שהוציאה לפועל את ביצוע עבודות הסלילה בכביש הנ"ל. ראו גם סעיף 50 לכתב ההגנה שהוגש מטעמה של הנתבעת 3, ממנו עולה כי כביש 90 הנ"ל הינו בסמכותה הבלעדית, והשינויים שנעשו בו הינם בתוקף סמכותה.
-
מקור נוסף הפוטר את הנתבעות 1 ו 2, הינו הוראת תקנה 18(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 הקובעת כי:
18.(א)זולת אם הורתה רשות התמרור המרכזית אחרת, רשאית רשות תמרור מקומית, לאחר התייעצות עם קצין משטרה, או קצין משטרה צבאית פיקודי (לגבי הדרכים שבשטח צבאי שבמרחב הפיקוד), להציב, לסמן או לסלק בכל דרך שבתחומה –
(1)תמרורי אזהרה והתראה;
(2)תמרורי הוריה 220 עד 229;
3)תמרורי זכות קדימה 304 ו-305;
4)...."
-
מן האמור עולה כי, העירייה אינה הגוף המוסמך במקרה זה להורות על סימון או מחיקת מעבר החצייה, כאשר המדובר הוא בכביש ארצי, ולא עירוני. לעניין זה חשוב להפנות להוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח)-1943, אשר אף הן מקנות סמכות למע"צ בנושא זה.
דבר זה עלה גם מעדותו של נציג מע"צ לפני, מר ברקאי שאישר כי הכביש הנ"ל הינו כביש ארצי ותוכנן על ידי מע"צ (ראו לעניין זה עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 15-23).
-
לאור כל האמור לעיל, ומשהגעתי למסקנה כי הנתבעות 1 ו 2 אינן מוסמכות ואינן אחריות למחיקת מעבר החצייה הנ"ל, אזי הדיון יתמקד אך ורק בהתחייבות אם אכן היא קיימת, ולהסכמות שגובשו בין התובעת לבין מע"צ.
-
כעקרון, ומעיון בכתב התביעה, עולה כי התובעת סמכה את ידה על מסמך סיכום דברים שנחתם בינה לבין מע"צ ביום 28.3.2004, מסמך זה צורף לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו של מר אלי סלמה (נספח א'), בהסתמך על המסמך הנ"ל ביקשה התובעת ללמדנו על התחייבויותיהן של הנתבעות כלפיה, התחייבויות שכללו לטענתה, בין היתר, הכשרת המגרש לחניית באי האולם, וסימון מעבר חצייה שיוביל מהמגרש לאולם, וישמש את באי ומוזמני האולם.
-
מעיון במסמך סיכום הדברים עולה כי ההסכמות בין הצדדים, הינן בהאי לישנא :
"על מנת לחתום על הסכם פשרה אשר יאפשר לנו לבצע עבודות סלילה מיידית יש לבצע את הדברים הבאים:
1.ביצוע קיר בטון דקורטיבי עפ"י התוכניות שהוכנו ע"י אולמי פאר לאורך שתי החלקות ציפוי האבן יבוצע רק בתחום חלקה של אולמי פאר המסומן בצבע כתום, ובצבע ירוק יבוצע קיר בטון ללא ציפוי אבן.
2.ביצוע חניה ציבורית מהצד המערבי ממול לאולמי פאר עפ"י תוכניות של עיריית קריית שמונה.
3......
4. ביצוע אספלט בעובי 5 ס"מ בשטח כ 600 מ"ר בסמוך לחניות אספלט קיימות, דרומיות לאולם וסימון החניות בצבע."
-
הפכתי והפכתי את המסמך הנ"ל עליו ביססה התובעת את תביעתה, אולם לא ראיתי כל הסכמה במסמך זה הנוגעת לעניין סימונו והצבתו של מעבר החצייה, או למצער הסכמה הנוגעת להותרת מעבר החצייה או סימני הדרך על כנם ובמקומם, כמו כן אין במסמך כל אזכור לדרישה מטעמה של התובעת להותרת סימני הדרך ומעבר החצייה על כנם.
-
כפי שעולה מהציטוט הנ"ל של המסמך, ההסכמות אליהן הגיעו התובעת ומע"צ, התייחסו לעניין הכשרת מגרש החנייה הציבורית, ואפשרות השימוש בו על ידי כלל הציבור, על זה הצדדים אינם חולקים.
-
אין מחלוקת בין הצדדים, בכל הנוגע לטענותיה של התובעת, לפיהן ההתחייבות כללה הקצאת מגרש ציבורי, כחנייה אשר תשמש את כלל הציבור ובין היתר את באי האולם. המחלוקת, אם כן, נותרה לעניין התחייבותה של הנתבעת הנוגעת למעבר החצייה, הממוקם בין אולם האירועים לבין מגרש החניה, לעניין זה יצוין כי התובעת כשלה מלהוכיח את הטענות הללו, ולא הצביעה על מקור חוזי המלמד על התחייבותה של מע"צ לסימון מעבר החצייה, ובהעדרה של התחייבות חוזית ברי כי אין מקום לקבלת טענותיה של התובעת להפרת התחייבות שלא היתה מצדה של מע"צ.
-
בעדותו של אלי סלמה לפני על אודות המסמך מיום 28.3.2004, ציין הנ"ל את הדברים הבאים:
-
עינינו הרואות, שאף נציג התובעת עצמו מודה בחקירתו הנגדית, כי לא הייתה כל הסכמה הנוגעת להצבת מעבר החצייה באותו מקום, מעדותו הנ"ל עולה כי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, נוגעות לעניין הקצאת מגרש החניה, ותשלום הפיצויים.
-
בהמשך חקירתו הנגדית, ציין מר אלי סלמה כי:
הנה כי כן, מר אלי סלמה עצמו אינו מכחיש בעדותו, ואף ציין כי הוא בעצמו פנה לנתבעת וביקש להציב רמזור לאור המסוכנות הנשקפת ממעבר החצייה לציבור ולחיי אדם.
-
מטעמה של התובעת העיד גם, מי שכיהן כראש עיריית קריית שמונה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, מר חיים בריבאי, בעדותו לפני תיאר הנ"ל את מיקום אולם האירועים ביחס למגרש החנייה, והדגיש את הצורך בקיומו של מעבר בין אולם האירועים לבין החניה. העד תיאר גם את הליך הפשרה ואת מעורבותו בהליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים, בתור ראש עירייה – הליך שבסופו הושג הסדר בנוגע להקצאת מגרש החנייה.
לשיטתו של עד זה, הייתה הסכמה בעל פה בין הצדדים הנוגעת למעבר בין המגרש לבין אולם האירועים, אך כבר כאן יצוין כי לא מצאתי מקום ליתן אמון בדברי העד הנ"ל.
להלן מובאים חלק מדבריו של העד הנ"ל המדברים בעד עצמם:
-
מעדותו של מר בריבאי, עולה כי היו הסכמות מעבר לאלה הכתובים במסמך סיכום הדברים, אך עד זה נכשל בהבאתן של הראיות שיש בהן כדי לחזק את גרסתו זו, והסתפק בהעלאת טענות בעלמא הנוגעות לקיומם של מסמכים נוספים מבלי שעדותו זו הוכחה לפני. כמו כן, עלתה תמונה לפיה העד הסתמך על התחייבותה של מע"צ מעצם הצבתו של מעבר החצייה, ורצה ללמדנו מזה שהייתה התחייבות מצידה של מע"צ, אך לא כך הם פני הדברים.
-
חשוב להדגיש, כי עדותו זו של מר בריבאי סותרת ונוגדת את עדותו של מר אלי סלמה עליה עמדתי לעיל. במסגרת עדותו של זה האחרון הכחיש הוא שהיו בין הצדדים הסכמות נוספות מלבד אלה המעוגנות בסיכום דברים מיום 28.3.2004.
-
עדותו של מר אלי סלמה, נציג התובעת תומכת דווקא בגרסתה של הנתבעת לפיה לא היו הסכמות נוספות. עדותו זו הינה בבחינת הודאת בעל דין, אשר מהווה בנסיבות העניין הראיה הטובה ביותר להוכחת כוונת הצדדים באשר לאומד דעתם בעת כריתתו של ההסכם ביניהם.
-
ראו לעניין זה גם עדותו של מר גיורא ברקאי, המשמש כיועץ מקרקעין- הפקעות במע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ.
בכל הנוגע להסכמות אליהן הגיעו הצדדים, השיב מר ברקאי כי:
-
כאמור, מעדותו של מר ברקאי עולה כי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, נגעו אך ורק לעניין מגרש החנייה והכשרתו לשימוש כלל הציבור ולרבות באי האולם, מבלי שהייתה התייחסות לעניין מעבר החצייה.
-
הנה כי כאן, לאחר ששמעתי את העדויות עליהן עמדתי לעיל, שוכנעתי כי לא הייתה כל הסכמה בנוגע למעבר החצייה, וכי לא הייתה כל התחייבות לפיה מע"צ תמנע מביטולו של מעבר זה, או הימנעות משינוי הסדרי התנועה בכביש הנ"ל. בכל הנוגע לטענה לפיה הייתה הסכמה בעל פה בין הצדדים יצוין כי, על פי ההלכה הסכמה בכתב גוברת והיא זו שמשקפת את רצון הצדדים.
-
הדוקטרינה של שלמות המסמך אומרת כי מקום בו נערך חוזה בכתב בין הצדדים, אשר נחזה כשלם וכולל את כל התניות המוסכמות והתנאי שקדם לחוזה לא נכלל בו, הרי לפחות לכאורה אין להשלים את החוזה באמצעות עדויות בעל פה ואין להוסיף עליו תנאים שלא נכללו בו. במקרה כזה האמירות והמצגים שנעשו קודם לעריכת המסמך ואשר לא נכללו בו, יהוו מצג בלבד (ראה בספרם של פרידמן-כהן, חוזים בעמ' 881, וכן ע"א 101/74 חירם לנדאו נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד ל(3) בעמ' 666).
-
הכלל בדבר שלמות המסמך מונע הבאת ראיות חיצוניות המיועדות להוסיף על המסמך או לסתור את תוכנו (ראה פרופ' נילי כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן : בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט ל"ז 13, בעמ' 29). ולענייננו, לא רק שהתובעת לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה והסתפקה בהעלאת טענות בעלמא, המסמך העיקרי עליו סומכת היא את ידיה מלמדנו דווקא ההיפך, ומלמד כי לא הייתה כל הסכמה נוספת מזו שעוגנה בסיכום הדברים, מסקנה זו מתחזקת דווקא לאחר שמיעת עדותו של נציג התובעת אשר אישר בעדותו ברחל בתך הקטנה, כי אכן לא היו הסכמות מעבר לאלה הכתובות.
-
במסגרת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ [פורסם בנבו] (2012), נקבע כי:
"לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו"; וכי "קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב - היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי".
".. חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה - עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי. ...רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות..".
-
(ראו גם: דנ"א 1797/12, ליסטר נ' פרידנברג (2012); ע"א 1062/09, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר בינר (2012); ה"פ (מרכז) 54045-05-11, שיכון אזרחי בע"מ (בפירוק) נ' עיריית הוד השרון (2012); ה"פ (ת"א) 25449-12-11, דוד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (2012); ה"פ (מרכז) 8946-11-11, גזיאל את אבנר (2007) בע"מ נ' רונן (2012); ה"פ (ת"א) 1840-09, הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' מרתון השקעות בע"מ (2012)).
-
לאחר שמיעת עדויותיהם של הצדדים, ולאחר ששקלתי ובחנתי את הראיות הגעתי לידי מסקנה כי, לא הייתה התחייבות מצידה של מע"צ לשמור על המצב הקיים, או להימנע ממחיקת מעבר החצייה, או לביצוע שינויים בהסדרי התנועה. עלה בידי מע"צ לשכנעני כי ההסכמה בינה לבין התובעת התייחסה אך ורק לעניין מגרש החניה, אשר עליו אין חולקים הצדדים, ואף לא הועלו כל טענות מצידה של התובעת לעניין הפרתה של התחייבות זו.
-
עצם הצבתו של מעבר החצייה על ידי מע"צ אין בה כדי ללמד על התחייבות כלשהי מצידה, במיוחד כאשר בצד השני של המאזניים מונח שלום הציבור וחיי אדם, ומאיזון בין השיקולים הללו נראה שהכף נוטה לטובת אלה האחרונים ולא לאינטרסים הכלכליים של התובעת. מחומר הראיות שהונח לפני ואף שאיני נדרשת להכריע בכך במסגרת התיק שלפני, נראה לכאורה כי החלטת מע"צ כרשות תמרור מקומית לבטל את מעבר החציה ולהציב במקום את מעקה הבטיחות, הינה החלטה שנתקבלה לאחר התייעצות עם משטרת ישראל ונראה בנוסף כי בביצוע הסדר התנועה בהתאם לאותה החלטה לא נפל לכאורה פגם.
מהעדויות שנשמעו לפני שוכנעתי כי מיקומו של מעבר החצייה מהווה סכנה לציבור הולכי הרגל המשתמשים בו, על זה הסכימו רובם המכריע של העדים שהעידו לפני (ראו, למשל, עדותו של מר חיים בריבאי, עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 25-26; עדותו של מר אלי סלמה, עמ' 13, שורות 21-26; עדותו של מר אריה רפפורט, עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-23).
מכל מקום מטעמה של התובעת לא הוגשה עתירה מינהלית כנגד ההחלטה לעניין ביטולו של מעבר החצייה.
-
בידי התובעת אף לא עלה להוכיח, כי המגרש הציבורי שהוכשר על ידי מע"צ כמגרש חניה, הוקצה באופן בלעדי לשימושה ושימוש באי האולם, שוכנעתי דווקא כי המדובר במגרש ציבורי אשר הוכשר לצורך שימוש כלל הציבור ובין היתר באי האולם. מטעמה של העירייה העידה גב' מנורה ישעיה, המשמשת כמנהלת מחלקת גביה בעירייה, אשר העידה כי התובעת אינה משלמת ארנונה בגין השימוש הנעשה במגרש החניה. העדה השיבה כמו כן, כי אינה יודעת מי הבעלים של המגרש, וכי אינה יודעת אם ישנו גוף כלשהו המשלם ארנונה על המגרש הנ"ל (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 10-21).
כאן המקום להדגיש כי מגרש החנייה הציבורי אינו המגרש היחיד המשמש את באי האולם ומעדויות העדים לפני ניתן היה להיווכח כי בסמוך לאולם מצוי מגרש שנסלל על ידי מע"צ, במסגרת הליך הפשרה בינה לבין התובעת, וסומן על ידה.
-
באשר להליך שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט בקריית שמונה, לפני כב' השופטת רבקה איזנברג, ולהסכמות שהושגו בין הצדדים שבעקבותיהם נמחק ההליך, ולאחר שעיינתי בפרוטוקול הישיבה מיום 22.11.2010 אשר צורף לתצהיר עדות הראשית של התובעת נספח ב', מצאתי כי לא ניתן להסיק מהמסמך הנ"ל על התחייבות כלשהי מצידן של הנתבעות.
לעניין הפתרון שהוצע המתייחס לנושא המעבר תת קרקעי להולכי הרגל, הרי מעיון בפרוטוקול הזה, עולה כי ההבנות שגובשו בין הצדדים בעניין זה נוגעות ואך ורק לכך שהעירייה תפעל לקידום בדיקת היתכנותו הפיזית של המעבר. עוד עולה כי כפוף לממצאי הבדיקה הנ"ל תועבר הבקשה לקבלת תקציב מתאים ממשרד התחבורה. בנוגע למע"צ, עולה מעיון בפרוטוקול האמור כי התחייבותה של זו הוגעת לתכנון מוקדם בעניין מעגל תנועה באוזר פונדק המעיין בלבד.
מלשונו של פרוטוקול זה, על ניתן ללמוד על קיומה של התחייבות כלשהי מטעמן של הנתבעות לעניין הסדרתו של המעבר התת קרקעי ומן הראיות שהובאו לפני ניתן היה להיווכח כי הן העיריה והן מע"צ עשו מילאו אחר ההתחייבויות שקיבלו כל אחת על עצמה (ראו בעניין התחייבותה של העירייה דברי העד דוידי, סעיף 23 לתצהירו, ובעניין התחייבותה של מע"צ נספח 8 לתצהירו של העד מטעמה, אדרי).
-
עולה מן האמור לעיל, כי בנסיבות תיק זה אין מקום להטיל אחריות על הנתבעות, מאחר והתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את הטענה המהותית שהועלתה על ידה בכתב טענותיו ולפיה מחיקתו של מעבר החצייה וביטולו, מהווים הפרה להתחייבותן של הנתבעות. בידי התובעת לא עלה להצביע על התחייבות מצד מי מהנתבעות בין כתובה ובין אם לאו.
בנסיבות העניין לא עלה גם בידי התובעת להצביע על קיומה של עילת תביעה נזיקית ועל ביצוע עוולה נזיקית המזכה את התובעת בפיצויים הנתבעים. בהקשר זה, ראוי לציין, התובעת, בכתב תביעתה, ציינה בכלליות רבה כי נסיבות המקרה דנן נוגדות את דיני הנזיקין, דא עקא שלא די בכך כדי להוכיח חבותן של הנתבעות ו/או מי מהן בנזיקין (ראה בעניין זה בסעיף 29 לכתב התביעה).
טענות התובעת לעשיית עושר על ידי הנתבעות ו/ו מי מהן לא פורטו אף הן כדבעי וממילא לא הוכחו בבית המשפט ומטעם זה דינן אף הן דחייה.
ובאשר לוועדה, הרי שבידי התובעת לא נטען ולו ברמז שנפל פגם בהליך תכנוני כזה או אחר ולא הועלתה כל טענה למעשה או מחדל מצדה של הוועדה ובנסיבות העניין נראה כי כשלה התובעת בהוכחת עילת תביעתה לא רק כנגד העירייה ומע"צ אלא גם כנגד הוועדה.
-
בשים לב למסקנה הנ"ל מתייתר הצורך בבחינת שאלת הנזק והקשר הסיבתי שבינו לבין מעשה ההפרה הנטען וניתן לקבוע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של עילת תביעה המצדיקה חיוב מי הנתבעות בתשלום פיצוי.
סוף דבר:
-
לאור כל המקובץ ולאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפני שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וכך הנני מורה.
התובעת תשלם לנתבעות 1 ו- 2, ביחד, ולנתבעת 3 סך של 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וזאת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ התובעת, אחרת סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.
ניתן היום, ל' סיוון תשע"ה, 17 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
