אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' טביב

פלוני נ' טביב

תאריך פרסום : 19/06/2022 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום חיפה
6543-11-19
02/06/2022
בפני השופטת:
עידית וינברגר

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד גסאן טנוס ואח'
הנתבע:
משה טביב
עו"ד בועז לוי
עו"ד מ.עמרן
פסק דין
 
  1. התובע, יליד 1965, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת עבודה שאירעה ביום 9.5.14, עת הועסק ע"י הנתבע, בעבודות בניה ושיפוצים, בבניין הנמצא ברחוב מירון 20 בקרית אתא.

    התאונה אירעה כאשר התובע עבד במרפסת, בקומה השנייה של הבניין, ונפל אל הקרקע מגובה זה (להלן: "התאונה").

    הנתבע אינו מכחיש את אירוע התאונה, אך טוען כי אין בנסיבותיה כדי להקים חבות שלו בנזיקין.

     

  2. ממקום התאונה, פונה התובע למרכז הרפואי זבולון לקבלת טיפול ראשוני ומשם הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כסובל משברים בעצמות הפנים ושברים בשורש כף יד ימין. התובע עבר קיבוע מתכתי פנימי של השברים בכף יד ימין ואושפז מיום 9.5.14 עד 11.5.14 ומיום 15.5.14 עד 19.5.14. לאחר שחרורו היה במעקב רפואי בבית החולים ובקופת החולים וביום 30.1.17 עבר ניתוח להוצאת הקיבוע.

     

  3. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובע נקבעה דרגת נכות זמנית בשיעור של 45% מיום 9.08.14 עד יום 30.06.16 ובהמשך נקבעה לו נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19% לפי סעיפים 41(10)ה' ומחצית 41(10)ז' לתקנות המל"ל החל מיום 1.7.16.

  4. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעתו רפואית מטעמו, של ד"ר מרדכי קליגמן, לפיה נותרה לו נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19% כאמור בקביעת המוסד לביטוח לאומי. מאוחר יותר, לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפה הערכת נכות נוירולוגית, של ד"ר עאיד מחאג'נה, לפיה נותרה לו נכות נוירולוגית בשיעור של 10% לפי סעיף מותאם 32(א)(1)ב' לתקנות, בגין מצב של פוסט חבלת ראש עם שברים בגולגולת ובעצמות הפנים. עם זאת, לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, ואף המסמך עצמו אינו מהווה חוות דעת ערוכה כדין, על כן, לא ניתן לקבלו כראייה, ולא ניתן לקבוע כי לתובע נותרה נכות בתחום הנוירולוגי כתוצאה מהתאונה.

    מטעמו של הנתבע, לא הוגשה חוות דעת נגדית בתחום האורתופדי. בהתאם להצהרת בא כוחו בקדם המשפט ויתר על זכותו זו.

     

    דיון והכרעה

    נסיבות התרחשות התאונה ואחריות הנתבע

  5. התובע העיד, כי ביום התאונה, בסמוך לשעה 8:00 בבוקר, התבקש על ידי מעסיקו, הנתבע, לבצע הרחבה של דלת בקומה השנייה של הבניין, בדירה בה עבדו, על ידי פתיחת קורות בטון באמצעות שימוש במכשיר קונגו. לטענתו, לצורך ביצוע העבודה, עמד על מרפסת צרה וארוכה ליד מעקה בלוקים שגובהו פחות מחצי מטר ומעליו לא הותקן כל מעקה או גדר. על מנת לייצב עצמו, הניח רגל אחת על אותו מעקה בלוקים נמוך, ורגל שניה על בלוק שהניח על רצפת המרפסת, והפעיל את הקונגו. תוך כדי עבודתו, "קפץ" הקונגו לאחור והפיל אותו מהמרפסת, מגובה של יותר משלושה מטרים, אל הקרקע. התובע העיד, כי בעת התאונה שהו הנתבע ובנו בבניין, בנוסף לחשמלאי שאינו יודע את שמו, אשר ביצע עבודות חשמל במקום. עוד טוען התובע, כי אילו היו מותקנים מעל הקיר מעקה או גדר, נפילתו היתה נמנעת ומוסיף כי לא סופקה לו ע"י הנתבע רתמת בטיחות.

    לטענת התובע, הנתבע הודה בנסיבות התאונה וחתם על טופס 250 וכן על טופס ההודעה על התאונה שהוגש למוסד לביטוח לאומי.

     

  6. מנגד טוען הנתבע כי התביעה הוגשה בשיהוי רב שפגע קשות ביכולתו להתגונן בפניה, ונגרם לו נזק ראייתי כבד באיסוף עדים וראיות שהיו זמינים לפני שנים. לטענתו, זכור לו כי היה לו ביטוח חבות מעבידים ולו פנה התובע בסמוך לתאונה, היה בידו לאתר את פוליסת הביטוח. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי לא ביקש מהתובע לעמוד על מעקה המרפסת לצורך ביצוע עבודה ולא נתן לו הוראה להסתכן לצורך ביצוע עבודה כלשהי. לטענתו, במועד התאונה הוא לא נכח ליד התובע וככל התובע פעל כפי שטען, הרי שפעל על דעת עצמו ובניגוד להיגיון סביר. בתצהירו מוסיף כי הובהר לו ע"י עובדים אחרים שנכחו במקום ושתקו לפני כן, שהתובע שתה משקה חריף תוך כדי עבודה.

     

  7. בעדותו חזר התובע על גרסתו כפי שהובאה בכתב התביעה ובתצהירו (עמ'4, ש' 5-10 לפרוטוקול ובעמ' 7 ש' 29 ואילך):

    "משה בא ואמר לי שהוא רוצה לסגור את החלון שם ולעשות פתח לדלת. החזקתי את הקונגו שהוא שוקל 2 קילו בערך, רגל אחת הייתה על הבלוק והרגל השנייה על מעקה שהיה בנוי עוד קודם, הרמתי ומרוב שהוא כבד הוא הדף אותי אחורנית. מדגים עם תנועות מעל הראש. המעקה היה מבלוק 7. לא אנחנו בנינו אותו, הוא היה חלק מהבנייה הישנה והגובה שלו היה 40-50 ס"מ."

     

    התובע נשאל מדוע ביצע את העבודה מהצד החיצוני של המבנה ולא מתוך הדירה, והשיב כי עשה כן משום שהנתבע סימן לו על הקיר בחוץ עד היכן עליו להרחיב את הפתח (עמ'4, ש' 26 ואילך):

    "ש.מסוכן לעמוד על הבלוקים.

    ת.איך יכולתי לעבוד עם הקונגו ולהגיע למעלה לאיפה שהייתי צריך להגיע?

    ש.עובדים מבפנים.

    ת.משה סימן לי איפה לעבוד מבחוץ.

    ש.מה היה בחוץ? אבן, טיח, שפריץ?

    ת.לא זוכר.

    ש.על מה הוא סימן לך ?

    ת.הוא סימן על הקיר שהיה עליו צבע."

     

  8. מטעם התובע, נשמעה עדותו שלו בלבד. אמנם על פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות, ככל שבית המשפט מכריע על פי עדות יחידה של בעל דין, עליו לנמק את הכרעתו. יחד עם זאת, נפסק כי אף במקרים שאין עדים לתאונה (ולא זה המקרה שלפניי, משום שהנתבע בנו ועובד מטעמו היו עדים לתאונה) אין פירוש הדבר שדין תביעתו של התובע להידחות.

    נפסק כי אם לא נפלו בעדות סתירות, ולאחר בחינה חיצונית ופנימית היא נחזית מהימנה, אין מניעה לקבלה. (ע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2), 48). עוד נפסק, כי הנמקה מספיקה ניתן לראות גם במתן אמון מלא בגרסת בעל הדין (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1), עמ' 733).

     

  9. התובע העיד כי הנתבע ובנו וכן חשמלאי משפרעם, שאינו מכיר, היו עדים לתאונה (עמ' 5 לפרוטוקול).

    בטופס התביעה וההודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למל"ל, החתום גם ע"י הנתבע (צורף כנספח 2 לתצהיר התובע), ובפרק 3 העוסק בפרטי הפגיעה, סומן כי נכחו עדים לתאונה אך לא צוינו פרטיהם.

     

  10. בעדותו, טען הנתבע כי התובע אמור היה לעשות את העבודה מתוך הדירה, ולא מבחוץ. תחילה הכחיש את טענת התובע לפיה סימן לו על הקיר החיצוני עד היכן לשבור את הקיר, אך בהמשך העיד כי אינו זוכר אם סימן לו (עמ'15, ש' 28 עד הסוף ועמ' 16, ש' 1-15 לפרוטוקול).

    בהמשך עדותו טען הנתבע, לראשונה, כי לא מדובר במרפסת אלא באדנית או מסתור כביסה שהתובע על דעת עצמו יצא מהחלון החוצה ועמד עליו (עמ'13, ש' 6-11 לפרוטוקול).

     

    הנתבע עומת עם העובדה שבטופס 250 שנכתב בכתב ידו, הוא כתב שהתובע נפל ממעקה,

    אך עמד על גרסתו לפיה לא מדובר במעקה (עמ'18, ש' 10-21).

     

  11. עוד העיד הנתבע כי כאשר הגיע לעבודה באותו יום, ראה את התובע ועובד נוסף שותים אלכוהול, ולכן כעס עליהם וסילק אותם (עמ'13, 11-23 לפרוטוקול).

    עדותו זו, אינה מתיישבת עם הנטען בסעיף ח' לתצהירו משני טעמים. האחד – שבתצהירו הצהיר כי "עובדים אחרים שנכחו במקום ושתקו משך השנים, התובע שתה משקה חריף תוך כדי עבודה" משמע הדבר נודע לו לאחר מכן, מאחרים, והוא לא ראה את התובע שותה. השני – בתצהירו לא טען כי סילק את התובע ממקום העבודה. טענה זו עלתה לראשונה בעדותו, ומדובר בעדות כבושה, ביחס לנושא מהותי וחשוב ביותר.

     

  12. בהמשך עדותו, חזר הנתבע על גרסה חדשה זו, שלא נזכרה בכתב ההגנה ולא בתצהירו, לפיה התובע כלל לא היה אמור לעבוד באותו יום, מאחר והוא דרש ממנו ללכת הביתה, ולכן גם לא נתן לו הוראות עבודה (עמ'17, ש'23 ואילך ועמ' 18, ש' 1-3 לפרוטוקול).

    "ש.באותו יום לא נתת לו הוראות עבודה ולא נתת לו סידורי עבודה ולא שום הנחייה ואמרת לו לך הבייתה ?

    ת.כן. "

     

    ובהמשך (עמ'19, ש' 17-26):

     

    "ת.באותו יום אמרתי לו אחרי שראית אותו ככה ללכת הביתה.

    ש.את מה שאתה אומר עכשיו שהוא סולק ועבד על דעת עצמו ובכלל לא היה אמור לעבוד אמרת לעורך הדין שלך ?

    ת.כן.

    ש.קיבלת פס"ד ואז הלכת לעו"ד שלך וביקשת לבטל ובסוף הוא בוטל ואז אתה אומר לעו"ד שלך איזה טענות יש לך אז בטח כבר אז אמרת לו שהבן אדם לא היה אמור לעבוד וסילקת אותו, אמרת ?

    ת.כן."

     

    הנתבע עומת עם העובדה שבכתב הגנתו, טען כי התובע פעל בניגוד להנחיות ברורות שקיבל לעניין צורת העבודה והתקשה ליישב את הסתירות בעדותו (עמ' 18, ש' 22 ואילך ועמ' 19, ש' 1-16 לפרוטוקול).

    אני דוחה את טענתו זו של הנתבע מכל וכל, וקובעת כי הטענה לפיה הנתבע שתה משקה אלכוהולי ביום התאונה, כמו גם הטענה כי בעקבות כך הורה לו הנתבע לעזוב את האתר ולא להמשיך בעבודה, אינה נכונה. מדובר בטענה שנולדה בשלב מאוחר, באופן מגמתי, ולא נתמכה בכל ראיה. הטענה עומדת בסתירה לתצהיר הנתבע בו הצהיר כי נודע לו על כך רק בדיעבד מהעובדים, ובסתירה לטענה כי כן נתן לתובע הוראות כיצד לעבוד.

     

  13. הנתבע הכחיש כי היה עד לתאונה עצמה אך אישר כי הוא ובנו ועובד נוסף היו נוכחים באתר העבודה בעת קרות התאונה (עמ'12, ש' 21-30).

     

    הנתבע אישר בנוסף כי גם הלקוח, קרי מזמין העבודה נכח אותה עת בבניין (עמ'13, ש' 12-13 לפרוטוקול, עמ' 16, ש' 20-31).

    חרף זאת, נמנע הנתבע מלהביא לעדות אותם עדים, הנמצאים בשליטתו, על מנת שיתמכו בגרסתו, ולא נתן הסבר מניח את הדעת להימנעותו מזימון בנו לעדות (עמ'16, ש' 32 ועמ' 17, ש' 1-22).

     

  14. הנתבע אישר את חתימתו על טופס 250 וכי מדובר בכתב היד שלו. אך, טען כי חתם מטוב לב (עמ' 18 ש' 4-17 לפרוטוקול).

    מעסיק החותם על טופס 250 ובו גרסה התומכת בגרסת העובד, יתקשה לכפור לאחר מכן בנסיבות התאונה עליהן הצהיר. על מעסיק כזה מוטל הנטל להוכיח את נסיבות מתן ההודעה, דהיינו שזו ניתנה בטעות ובהסתמך על דברי התובע שהיה בהם כדי להטעות ועל כן, אין לסמוך עליהם (ראו: ת.א. (מחוזי חיפה) 508-05 אבו מוך נ' א.א. בטונית מוצרי תשתיות (2001) בע"מ (2009); ת.א. (מחוזי חיפה) 345/93 קעדנה נ' מסארווה (2000)).

    הנתבע לא עמד בנטל זה.

    הנתבע חתום גם על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש למל"ל, בו מפרט התובע את נסיבות התאונה.

    יתרה מזו, לו רצה הנתבע לחלוק על נסיבות התאונה, אותן אישר בעצם החתימה על טופס התביעה, היה עליו להביא ראיות מטעמו לשם כך, בין היתר ע"י העדת העובדים שהיו נוכחים במקום העבודה ביום התאונה הנטען, בכדי להפריך את גרסת התובע.

    יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעניין דומה:

    "..יש לראות באמור בטופס ההפניה לבית החולים כמסקנה של חמאדה מהבירור אותו ערך בשטח מיד לאחר האירוע. מסקנתו של מנהל העבודה מטעמן מחייבת את המשיבות, שלא הביאו כל עדות בקשר לנסיבות האירוע, גם אם אותו מנהל לא ראה את המקרה במו עיניו"

     

    ע"א (י-ם) 6499/05 גנים נ' רובינשטיין (ֽ 15/10/2006)

     

  15. עדותו של התובע ביחס לנסיבות אירוע התאונה, מהימנה בעיניי, ואני מבכרת אותה על פני עדותו של הנתבע, שהיתה מלאת סתירות, ואינה מתיישבת עם השכל הישר. מלבד עדותו של הנתבע לא הובאה כל ראיה אחרת מטעמו, אף שהיו במקום התאונה עובדים שלו, ובנו, שלאי זימונם לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת. הימנעותו של הנתבע מזימון עדים מטעמו, פועלת לחובתו. כלל ידוע הוא כי: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת , מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658-659.

    ככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656).

     

  16. בהסתמך על עדותו של התובע, אשר לא נסתרה, אני קובעת כי התאונה אירעה כטענתו, עת נדרש על ידי הנתבע לחצוב בקיר על מנת להגדיל את פתח הדלת, וכי הסימון של הפתח סומן לו על ידי הנתבע בחלק החיצוני של הקיר, על כן היה חייב לעבוד מהמרפסת, שהיתה צרה עד מאוד, ותחומה במעקה נמוך מאוד. עוד אני קובעת, כי הנתבע לא הדריך את התובע כיצד לבצע את עבודתו, לא הדריך אותו כיצד לעבוד בגובה, ולא סיפק לו אמצעי בטיחות לעבודה בגובה.

     

    שיהוי ונזק ראייתי

  17. אני דוחה את טענת הנתבע, לפיה השיהוי בהגשת התביעה גרם לו נזק ראייתי בכך שנפגעה יכולתו לאתר עדים וכיסויים ביטוחיים.

     

  18. הנתבע אישר בעדותו כי התובע פנה אליו באמצעות עורך דין כשנה או שנתיים לאחר התאונה (עמ' 13, ש' 24 ואילך ועמ' 14, ש' 1-5). כך, שהוא ידע כבר אז שהתובע מתכוון להגיש תביעה בגין התאונה וככל שלא פעל לאתר ולשמור מסמכים רלבנטיים מאז, אין לו אלא להלין על עצמו.

     

  19. הנתבע לא ידע לציין אילו מסמכים הוא לא יכול לאתר בגלל השיהוי לכאורה בהגשת התביעה. כך גם לגבי העדים, העיד כי הם טענו בפניו שלא נכחו במקום התאונה (עמ'13, ש' 6 עד הסוף ועמ' 15, ש' 1-4) אך את בנו וודאי יכול היה לזמן להעיד.

     

  20. ביחס לפוליסת ביטוח, אין לקבל את הטענה כי בשל הזמן שחלף לא אותרה פוליסת ביטוח בתוקף. ברור כי ניתן היה לפנות לכל חברות הביטוח ולבדוק אם אכן היתה פוליסת ביטוח מעבידים תקפה בעת התאונה, ואין אלא להניח כי לא היתה כזו.

     

  21. מכאן שלא הוכח כל נזק ראייתי שנגרם לנתבע בשל מועד הגשת התביעה.

     

     

    אחריות הנתבע

  22. חובת הזהירות המושגית של מעסיק כלפי עובד היא חובה ברורה, המצויה בליבת דיני הנזיקין, ואין חולק עליה (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).

    בבואי לבחון אם הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, יש להבחין בין סיכון רגיל לבין סיכון שאינו רגיל על פי מבחן הצפיות להתרחשות התאונה והנזק.

    רק קיומה של סכנה בלתי רגילה מקים חובת זהירות קונקרטית (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72 בעמ' 76-77; ע"א 145/80, וקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד לז(1) 113).

     

  23. במקרה הנדון, לא נקט הנתבע אמצעים מספקים למניעת נפילתו של התובע מהמרפסת עליה עבד. הוא לא הדריך אותו כיצד לבצע את עבודתו, אף שהיה עליו לצפות שעבודה עם קונגו, עלולה להיות מסוכנת, לאור המקום הצר שבו עבד התובע, בגובה, וללא מעקה מספיק.

    הנתבע, שהעיד על עצמו כי אינו קבלן רשום, ביצע עבודות שיפוצים, כולל תוספת בניה, והעסיק לשם כך עובדים (בעמ' 11 ש' 11-33 ובעמ' 12 ש' 1-8). הנתבע העיד כי יש לו תעודת מנהל עבודה וכי עבר קורס בטיחות בעבודה (בעמ' 12, ש' 7-18 לפרוטוקול). תחילה העיד כי לא נתן לתובע הנחיות בטיחות, בהמשך טען כי ההנחיה היתה שלא לעבוד בחוץ אלא בפנים, ולבסוף שינה גרסתו וטען כי התובע סולק על ידו והוא לא אמור היה לעבוד כלל אותו יום (עמ'18, ש' 22 ואילך ועמ' 19, ש' 1- 23 לפרוטוקול).

     

  24. חבותו של הנתבע נובעת, בין היתר, גם מהפרת חובות חקוקות שנועדו להגן על התובע. הנתבע הפר בין היתר, את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (במיוחד סעיף 50); את תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז–2007 ובפרט את תקנה 5(2) המחייבת מתן הדרכה מתאימה לעבודה בגובה, את תקנה 8(א)(1) המחייבת לאבטח את העובד במערכות לבלימת נפילה ומניעתה וכיוצ"ב.

     

  25. נפסק זה מכבר, כי עוולת הרשלנות היא עוולת מסגרת, וכי עצם הפרת החובה החקוקה, מהווה רשלנות בפני עצמה. (ע.א 196/98 ירימיהו עיני חברה לבניין בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנוון ובנייה ואח', פד"י מז (2) 111 בעמ' 124).

    כך גם קבע כבוד השופט ג. בך, בהתייחסו לתקנות הבטיחות בעבודה, בע"א 515/83 עגור נ. איזנברג, פ"ד לט(1) 197, בעמ' 202, כי:

    "נכון הדבר שניתן לראות בתקנות הכוללות כללי זהירות משום הוכחה ואינדיקאציה בדבר נורמות הזהירות, שאדם סביר חייב לנקוט ושסטיה מהן מהווה רשלנות (ראה: ע"א 335/80 (1), בעמ' 39-38)".

     

  26. במקרה הנדון, התרשלותו של הנתבע אינה נובעת רק מהפרת החובה החקוקה.

    הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו כלפי התובע, כאשר לא סיפק לו הדרכה לעבודה בגובה, לא הקפיד על יישום נוהלי בטיחות שיבטיחו את מניעת נפילתו של התובע, ובפרט לא דאג כי התובע יעשה שימוש ברתמה ולא התקין מעקה בטיחות, בעת העבודה בגובה - דבר שהיה מונע את התאונה.

    מעסיק נדרש ליצור סביבת עבודה בטוחה כדי שהעובד לא יהיה נתון בסכנה, גם אם העובד התרשל או הפעיל שיקול דעת מוטעה. יש להביא בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה. לכן מוטלת על המעסיק החובה להזהיר, והחובה לפקח שכללי הזהירות אכן ננקטים (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593, 597 (1991)).

     

  27. משלא הוכח כי הנתבע הנחה באופן כלשהו את התובע ביחס לאופן ביצוע העבודה, גם לא הוכח שהורה לו לא לעבוד מבחוץ. היה על הנתבע לצפות, כי שבירת קיר חוץ, תוך הישענות על מעקה מרפסת נמוך, היא עבודה אשר בהעדר הדרכה מתאימה, ובהעדר אמצעי זהירות כגון רתמות, או מעקה בטיחות מסביב למרפסת, עלולה לגרום לנפילת התובע ולפציעתו. הנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שהייתה מוטלת עליו כלפי התובע להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לתובע.

    יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעניין דומה:

    "הטענה כאילו אף אחד לא אמר לתובע לעלות למרפסת של הקומה השנייה, או להניח את הרגל על המעקה, הינה היתממות אשר באה לכסות על העדר נהלי עבודה והנחיות ברורות לביצוע העבודה. אין חולק כי לביצוע העבודה הוקצו 2 עובדים בלבד סולימאן והתובע..... לא הוצגו הנחיות או הוראות שניתנו להם ביחס לאופן העלאת והכנסת המשקופים, או ביחס לשיטת עבודה אחרת. אין המדובר בעובד שהונחה לעבוד רק למטה ולא לעלות למרפסות לצורך קבלת המשקופים (למעשה ,לא הוכח שהתובע וסולימאן הונחו באופן כלשהוא כיצד לבצע את העבודה).

     

    (ת.א (מחוזי חי') 67084-01/18 פלוני נ' סוהיל סורה (8/03/2022).

     

  28. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה אירעה עקב התרשלותו של הנתבע.

     

    אשם תורם

  29. על פי הפסיקה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592) ולא בנקל יוטל אשם תורם על העובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 ווהבי נ' חאלד כמאל נזאל, 10.5.16).

    הודגש לא אחת, כי העובד המסור ירצה לבצע את מלאכתו כנדרש, ועל כן לעיתים התנאים אינם מאפשרים לו לשקול את הסיכון לעומת הצורך שבביצוע העבודה (ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 81 (2004); ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ פ"ד יט(3) 205, 211-212 (1965)).

    נפסק כי אשם תורם יוטל על העובד כאשר אשמו בולט וברור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [פורסם בנבו] (27.12.10)).

    במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם, זאת להבדיל ממקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק - אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. (ראו: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין, פסקה כ"ט (15.4.2012); ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 436ה' (1993); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988); ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528 (1987)).

    בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת ניסיונו של העובד, על מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני (ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, (10.5.2016); ע"א 3370/12 ברוך כהן נ' דוד גדעון (26.1.2014); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (30.8.2015)).

     

  30. במקרה שלפניי, התובע נדרש לעבוד עם הקונגו בנקודה גבוהה מעל פתח הדלת, מבלי שהנתבע סיפק לו אמצעים לביצוע העבודה, ולכן הוטלה על הנתבע אחריות לתאונה. אך התובע עצמו הוא שהחליט לצורך הגבהתו, להניח רגל אחת על המעקה הנמוך, ואת הרגל השניה על בלוק אותו הניח על רצפת המרפסת, (לעדות התובע ביחס לאופן בו עמד ראו עמ'4, ש' 24-27, עמ' 7, ש' 22 ואילך ועמ' 8, ש' 1-23 לפרוטוקול). בעשותו כן, תרם התובע ליצירת הסיכון שהוביל לנפילתו. יתרה מכך, התובע פועל מנוסה, והעיד על עצמו כבעל ניסיון בעבודה עם מכשיר הקונגו, בו עשה שימוש בעת הנפילה, לכן היה עליו לצפות כי השימוש במכשיר ייצור רתע. ובכך יגדל עוד יותר הסיכון לנפילה.

    בהתחשב בנסיבות התאונה, ובתרומתו של התובע לקרות התאונה, מצאתי לייחס לו אשם תורם בשיעור של 20%.

     

     

    הנזק

    שיעור הנכות התפקודית

  31. כידוע, הנכות התפקודית אינה זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית, והיא נקבעת על בסיס נתוניו האישיים של הנפגע.

    כלל הוא, כי הנכות התפקודית ואחוז הגריעה מכושר ההשתכרות, נקבעים על ידי בית המשפט, והם תלויים בנסיבות ובהתרשמות הבלתי אמצעית מהראיות המוצגות לפניו. (ע"א 9703/10 סאמר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ( 12.6.11); ע"א 7871/10 חורי נגד כלל (לא פורסם, 22.5.11); ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011); ע"א 516/86 אררט נגד אזולאי פ"ד מ' (4) 690; ת"א(חי') 966/06 אולגה פינקלשטיין נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (3.12.13).

     

  32. כפי שנפסק לא פעם, נכות רפואית בתחום האורתופדי, משקפת, בדרך כלל, גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית של נפגע. במקרה הנדון, התובע עוסק במקצוע הכרוך בעבודה פיזית, ועל כן, אני סבורה כי הנכות שנקבעה לתובע היא בעלת השלכה תפקודית (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב (3) 792). התובע הצהיר על הכאבים מהם סבל ועל כך שהמגבלה בתנועה מלווה אותו, וחזר על הדברים בעדותו.

    יחד עם זאת, בעדותו עלה, כי, בניגוד להצהרתו לפיה לאחר התאונה לא הצליח לשוב למעגל העבודה לאחר שהיה מרותק למיטה כשנה, הוא עבד מאז במספר מקומות עבודה (עמ'5, ש' 30 ואילך ועמ' 6, ש' 1-24 לפרוטוקול).

     

    בהמשך העיד כי היה מרותק למיטה תקופה של 3 שנים במהלכן ניסה לעבוד במשרה חלקית ללא הצלחה. בתשובה לשאלה מדוע מאז לא חזר לעבודה, טען התובע כי הוא סובל מסחרחורות (בעמ'9, ש' 16-23, עמ'10, בין השורות 7-22) אך, כאמור, כתב התביעה אינו כולל טענה לנכות בתחום זה, ולא הוגשה חוו"ד ערוכה כדין, ועל כן לא ניתן לקבוע כי נותרה לו נכות נוירולוגית כתוצאה מהתאונה.

    בחקירתו החוזרת, טען התובע כי גם בגלל הפגיעה ביד אינו יכול לעבוד כמו קודם (עמ'10, ש' 25-31 לפרוטוקול).

     

    התובע לא הוכיח את טענתו כי שיעורה של נכותו התפקודית עולה על שיעור נכותו הרפואית, עד שאיבד לחלוטין את כושר השתכרותו. גם לא בתקופה שבה נקבעה לא נכות זמנית בשיעור של 45% על ידי המל"ל.

    בע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8/11/06) פסק כב' הש' רובינשטיין כי רק במקרים נדירים, בהם אין מנוס מכך, יקבע בית המשפט כי אדם נעדר כשירות מוחלטת לעבודה:

    "...כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט – כאמור – למקרים שבהם אין כל מנוס מכך".

     

  33. לא התרשמתי מעדותו של התובע כי הוא סובל ממגבלות תפקודיות המצדיקות קביעת נכות תפקודית גבוהה מהנכות הרפואית שנקבעה לו בתחום האורתופדי.

    בהתחשב בסעיפי הליקוי בגינם נקבע שיעור הנכות, במגבלותיו של התובע, ובמצבו הכללי כיום, על פי מכלול הראיות שהובאו בפניי, אני קובעת כי שיעור נכותו התפקודית של התובע, הוא כשיעור נכותו הרפואית, היינו 19%.

     

    כושר ההשתכרות ובסיס השכר

  34. לטענת התובע, השכר ההתחלתי שסוכם עם הנתבע בסך 4,458 ₪ לחודש, אמור היה לעלות אך התאונה אירעה עוד בטרם השלים התובע את חודש עבודתו השלישי אצל הנתבע. לצרכי פשרה מבקש התובע להסתמך על השכר הרבעוני שנקבע על המוסד לביטוח לאומי, 15,248 ₪, דהיינו 5,083 ₪ לחודש, ובהתחשב ברכיבי ההצמדה והזכויות הסוציאליות, מבקש לחשב את הפסדיו לעבר לפי שכר חודשי של 5,500 ₪ ולעתיד ובהתחשב באפשריות הקידום מאז התאונה וכן למוסר העבודה הגבוה שלו לטענתו כפי שעולה מדו"ח רציפות בעבודה, להעמידו על סך 6,500 ₪.

     

  35. לטענת הנתבע, התובע יכול לחזור לעבוד כפי שעשה בפועל, שכן במהלך עדותו הודה כי השאיל מהנתבע כלים לאחר התאונה, לצורך עבודות פרטיות, ועבודות אצל קבלנים אחרים בתקופת ההחלמה ולאחריה. הדבר מלמד לטענתו, על יכולתו לעבוד, ולכן לא נפגע כושר השתכרותו ואין מקום לפסוק לו פיצוי בגין אובדן כושר עבודה.

     

  36. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבע שנתי של התובע היה 15,248 ₪. מכאן ממוצע שכרו החודשי, עמד על סך של 5,083 ₪ ברוטו לחודש, בצירוף הפרשי הצמדה להיום 5,353 ₪ ובמעוגל 5,400 ₪. לפיכך, את בסיס השכר לצורך חישוב הפסד השכר לעבר, אני מעמידה על 5,400 ₪ במעוגל.

     

  37. באשר לבסיס השכר לעתיד- טוען התובע כי בהתחשב באפשרויות קידום מאז התאונה במיוחד לאור מוסר העבודה הגבוה שלו, יש להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על 6,500 ₪.

     

  38. כאמור לעיל, מעדותו של התובע עלה, כי בניגוד להצהרתו לפיה לאחר התאונה לא הצליח לשוב למעגל העבודה לאחר שהיה מרותק למיטה כשנה, התברר כי עבד מאז במספר מקומות עבודה אך לא דווח על השתכרותו באותם מקומות עבודה.

     

  39. בשקלול מלוא הנתונים הנ"ל ולאור גילו של התובע כיום (57 שנה) החלטתי להעמיד את בסיס שכרו של התובע, לצורך חישוב הפסד השתכרות בעתיד על 6,000 ₪.

     

  40. נתונים לצורך חישוב הנזק:

    תאריך הלידה של התובע: 4.2.1965.

    מועד התאונה: 9.05.14.

    מספר החודשים שחלפו מאז התאונה: 97.

    גיל התובע בעת התאונה: 49 שנה.

    גיל התובע במועד פסק הדין: 57.333 שנה.

    נכות רפואית: 19%.

    בסיס השכר לעבר: 5,400 ₪.

    בסיס השכר לעתיד: 6,000 ₪.

     

    הפסד שכר מלא וחלקי בעבר

  41. לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי עבור הפסד שכר מלא עד לתום התקופה בה עמדה נכותו הרפואית על 45% עד 30.6.16 במשך 26 חודשים ולאובדן שכר חלקי לתקופה של 6 חודשים בגין ההפרש בין שכרו בפועל לבין ממוצע שכרו לפני התאונה, ומאז ועד היום זכאי לפיצוי לפי 50% נכות תפקודית.

     

  42. מנגד טוען הנתבע כי מאחר והתובע קיבל תגמולים מביטוח לאומי בתקופת החלמתו, לרבות פיצוי חד פעמי בגין הנכות הצמיתה שנקבעה לו, עליה לא ערער וכן מאחר והתובע יכול לחזור לעבוד, כפי שעשה בפועל, לא נפגם כושר השתכרותו ולכן אין מקום לפסוק לו בגין אובדן כושר עבודה.

     

  43. כאמור, אין הצדקה לכך שהתובע לא שב לעבודה מיום התאונה, ואין לקבל את טענותיו בדבר אי כושר מלא, גם לא עד ליום 30.6.16. משנקבעה לו במל"ל דרגת נכות בשיעור של 45%, ולא הוכר כנכה נזקק, ראוי לפסוק לו בגין תקופה זו פיצוי לפי נכות תפקודית של 50%. ומיום קביעת הנכות הצמיתה, לפי שיעור הנכות הצמיתה (ראו ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע הנ"ל).

     

  44. בנסיבות אלה, יש לפצות את התובע בגין הפסד שכר מלא, לתקופה של 3 חודשים. דהיינו: 5,400 ₪* 3 חודשים= 16,200 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מסתכם הסכום ב- 17,640 ₪.

    מאז, ועד תום תקופת הנכות הזמנית, יש לפצותו בגין הפסד שכר חלקי, לפי נכות תפקודית 50%. דהיינו: 5,400 ₪* 50%* 23 חודשים= 62,100 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מסתכם הסכום ב- 70,218 ₪.

    מיום 1.7.16 ועד היום, יש לפצותו בגין תקופה זו, בהתאם לנכות הצמיתה שנקבעה לו. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד שכר חלקי בסך של 5,400 ₪*19%* 71 חודשים= 72,846 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד הסכום על סך של 77,466 ₪.

     

    בסה"כ עומד הפיצוי בגין אובדן שכר לעבר, על סך של 165,324 ₪

     

    הפסד השתכרות בעתיד

  45. משקבעתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע זהה לשיעור נכותו הרפואית בתחום האורתופדי, ובהיותו פועל בתחום הבנייה, חסר השכלה או הכשרה לעיסוק אחר, אני פוסקת לו פיצוי בגין הפסד השכרות לעתיד, על בסיס שכר של 6,000 ₪ ומקדם היוון לעשר שנים (103.5618) בסכום של 118,000 ₪.

     

    הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

  46. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו.

    החל מיום 1.1.2017 מסתכמות הפרשות המעביד ב- 12.5% (ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27/01/2014)).

    על בסיס האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 35,415 ₪.

     

    כאב וסבל

  47. בהתחשב באופי הפגיעה, בנכות הצמיתה שנותרה לתובע ובתקופת אי הכושר המלא בה שהה התובע בעקבות התאונה והטיפולים הרפואיים שעבר, אני פוסקת לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 65,000 ₪.

     

     

     

    עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

  48. הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).

     

  49. התובע אישר כי לא נזקק לעזרת צד ג' בשכר בעבר, אלא נעזר בבני משפחתו (עמ'9 לפרוטוקול). לטענתו במשך שנה הוא היה מרותק למיטתו כמעט לחלוטין, במהלכה נזקק לעזרה אינטינסיבית של בני משפחתו לרבות באכילה, הלבשה ורחיצה, ולכן הוא זכאי לטענתו לפיצוי בגין עזרה מלאה לתקופה של 6 חודשים לפחות ומאז עזרה חלקית. לעתיד, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי גלובלי בגין היזקקות לעזרה באחזקת הבית בטענה כי קיימות מטלות רבות בבית לרבות בתחזוקתו שהוא לא יכול לבצע.

    בהתחשב בשלושה חודשים בהם היה התובע באי כושר מלא ו-25 חודשים בהם נקבעה לו נכות זמנית של 45%, יש לפצותו בשל העזרה שקיבל מבני משפחתו, ולקבוע פיצוי על דרך האומדן גם בגין עזרה מסוימת בעתיד.

    אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, על דרך האומדן, על סך 30,000 ₪.

     

    הוצאות (רפואיות ונסיעות) לעבר ולעתיד

  50. התאונה הינה תאונת עבודה, ולפיכך כל ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל מכח חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968.

    לא הוכח, שהיה צורך בטיפול או הוצאה שאינה מכוסה בסל הבריאות או בזכויות נפגעי עבודה.

    לא הוכח גם כי התובע יזקק בעתיד להוצאות רפואיות שלא יהיו מכוסות על פי חוק.

    על כן, איני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

     

    לסיכום:

  51. נזקיו של התובע, כפי שפורטו לעיל, מסתכמים ב- 413,739 ₪ ולאחר הפחתת 20% בגין אשם תורם, מסתכם הנזק ב- 330,991 ₪.

    מסכום זה יש לנכות דמי פגיעה ומענק נכות בסכום כולל משוערך של 119,847 ₪.

     

  52. לפיכך אני מורה כדלקמן:

    הנתבע ישלם לתובע 211,144 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 49,408 ש"ח ובצירוף הוצאות הכוללות האגרה ששולמה עם הגשת התביעה ושכר טרחת המומחה בתחום האורתופדי בסכום של 2,500 ש"ח.

     

    הסכום ישולם תוך 60 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ב, 02 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ