עיריית תל-אביב-יפו נ' הרליט מסחר ושרותים (1999) בע"מ ואח'

תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין החזקת נכס מקרקעין לשימוש מסחרי ברחוב ראש פינה 23 תל אביב ("הנכס"). השאלה המרכזית בה יש להכריע היא, אם השכילה התובעת להניח בפני בית המשפט תשתית לחיובו של נתבע 3 (להלן: "פבלו") באופן אישי בחובות הארנונה שצברה נתבעת 1 (להלן: "החברה") כלפי התובעת.

1.התובעת היא רשות מקומית. החברה הוקמה בינואר 1999. נתבע 2 (להלן: "רינט") מחזיק ב – 99% ממניות החברה. אטקה יעוץ כלכלי (1998) בע"מ (להלן: "אטקה") מחזיקה ב-1% ממניות החברה. פבלו פרנק רשום כדירקטור בחברה יחד עם רינט ואטקה. שמו של פבלו בפנקס רשם החברות שונה מעט מזה בכתב התביעה ("פבלו ברוך") אך על פי קביעה שיפוטית עליה אין עוררין כמפורט להלן, מדובר באותו אדם.

ביום 1.2.2004 נרשמה החברה כמחזיקה בנכס על פי הסכם רכישה עם בעליו הקודמים של הנכס והודעה על חילופי מחזיקים. תקופת ההחזקה של החברה בנכס נמשכה עד 6.5.2015. בתקופה זו לא שילמה החברה ארנונה ונותרה חייבת לתובעת, כאמור בפנקסי התובעת, סך 341,082 ₪ (נכון ליום 26.7.2020). התובעת ניסתה לגבות את החוב באמצעים שונים מרינט והחברה, אך הדבר לא עלה בידה.

2.בשנת 2014 פנתה התובעת לעו"ד נימצוביץ על מנת שיפעל למכירת הנכס לצורך כיסוי או הקטנת החוב כלפיה. ביום 6.5.2015 בא עו"ד נימצוביץ בנעלי החברה לצורך החזקה בנכס. הנכס נמכר וסכום בסך 534,575 ₪ התקבל בשנת 2017 (ע' 8 ש' 24-31).

3.לאחר הגשת כתב התביעה לא טרחו הנתבעים להתגונן. בעקבות זאת ניתן נגדם פסק דין המחייב אותם בסכום התביעה. פבלו ביקש לבטל את פסק הדין בעניינו וזה אכן בוטל והדיון בעניינו התחדש. עניינו של פסק הדין הוא כאמור בשאלת חיובו האישי של פבלו בחובות החברה.

4.החברה טענה התובעת להתקיימות מספר מבנים משפטיים המאפשרים לייחס את חוב החברה לפבלו. ראשית, הרמת מסך על פי סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999. התובעת טענה כי יש לייחס את חוב החברה לפבלו עקב שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להתחמק מתשלום חוב הארנונה. יתר על כן, טוענת התובעת, נראה כי רישומו של רינט כבעל מניות יחיד הוא פיקטיבי שכן הלכה למעשה פבלו הוא בעל השליטה בחברה והרישום האמור נועד להרחיקו מאחריות לחובות החברה. שנית, פבלו הוא "הרוח החיה" בחברה כפי שעולה מהכרעת הדין שנתן כב' הש' גיא הימן בת"פ 5435/11 מדינת ישראל נ' הרליט מסחר ושירותים (1999) בע"מ (11.9.2013) (להלן: "פסק הדין הפלילי החלוט") שם נקבע, על יסוד מספר נתונים, כי פבלו היה "המוציא והמביא העיקרי בענייניה של נאשמת 1 למצער בכל הקשור לנכס הנדון" וכי הוא היה קשור "בקשר הדוק לניהולה הפעיל של החברה בהקשר ובתקופה הרלוונטיים לענייננו". פבלו, כאורגן של החברה, וכמי שהייתה לו שליטה בלעדית על התנהלותה הפר (אישית) את החובה החוקית לפעול לתשלום חוב הארנונה לתובעת באופן המצדיק את חיובו האישי בחוב. באופן דומה, מבקשת התובעת לייחס לפבלו התרשלות שגרמה לתובעת נזק כספי. התרשלות זו באה לידי ביטוי בכך "[ש]רינט ופבלו פעלו באופן בלתי סביר, באופן בו מנהל סביר ונבון במקומם לא היה עושה.." (סע' 29 לכתב התביעה). שלישית, הרמת מסך מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה לשם השגת יעדי תקציב) תשנ"ג -1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). התובעת טוענת כי כלל התנאים לחיובו של פבלו מתקיימים: הנכס אינו מיועד למגורים; חוב הארנונה הוא סופי; החברה לא פרעה את החוב והפסיקה את פעילותה ופבלו הוא בעל השליטה בה. בנסיבות אלה קמה חזקה כי פבלו הבריח את נכסי החברה ועל פבלו הנטל להראות כי לא הועברו אליו נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית.

5.פבלו טען להגנתו מספר טענות: ראשית, הוא מעלה טענת התיישנות ביחס לחוב שנוצר עד יולי 2013. שנית, הוא מאשר כי כיהן כמנהל בחברה אך טוען כי כהונתו הופסקה בלי שנטל לידיו דבר מהחברה. שלישית, פבלו איננו ומעולם לא היה בעל שליטה בחברה כך שלא היה יכול לגרום לחברה לשלם את חוב הארנונה לתובעת, גם אילו היה חפץ בכך. רביעית, העובדה שפבלו הורשע בפסק דין פלילי חלוט בשל היותו מנהל החברה ביחס לתקופה מסוימת איננה הופכת אותו למי שצריך לחוב מתוקף ממצא זה בחוב שנצבר במרוצת השנים לתובעת כאמור וזאת בהיעדר כל קביעה לעניין זה בפסק הדין הפלילי החלוט.

6.בדיון ההוכחות העידו מטעם התובעת גב' יסמין שמאי, מנהלת צוות בתחום הארנונה בתובעת וגב' אהובה כהן, מנהלת צוות באגף הגבייה בתובעת. פבלו העיד לעצמו וטען, בין היתר, כי משנת 2006 הוא אינו קשור לפעילות החברה.

7.התובעת טוענת בסיכומיה מפסק הדין הפלילי החלוט עולה בבירור כי פבלו היה מנהל החברה בפועל ופעל בה לאחר שנת 2006. ממצאים ומסקנות אלה של פסק הדין הפלילי החלוט מהווים ראיה מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות וכיוון שלא התבקשה או ניתנה רשות לסתור ראיה זו, מדובר בראיה מכרעת. פבלו לא הציג ראיה המעידה על פיטוריו מהחברה או מסמך אחר המעיד על ניתוק קשר בינו לחברה. על כן, כשם שפבלו השכיר את הנכס והפיק ממנו תועלת כלכלית, עליו לשאת גם בחובות שהצטברו בקשר עם החזקת הנכס. לגישת התובעת התביעה לא התיישנה, מה עוד שנעלמו ממנה, לשיטתה, עובדות המגבשות את "כוח התביעה" בהליך, והן כי למרות רישום רינט כבעל השליטה, מי שהיה הבעלים בפועל של החברה היה פבלו. נתון זה ניתן היה ללמוד לראשונה מפסק הדין הפלילי החלוט, כך שניתן היה להעלות טענת התיישנות רק לאחר יום 11.12.2020 בעוד התביעה הוגשה קודם לכן, בחודש יולי 2020.

התובעת טוענת כי הוכח שפבלו היה הרוח החיה בחברה בשנים 2004-2015 והוא ניהל את הנכס המסחרי של החברה. התובעת קוראת את פסק הדין הפלילי החלוט כקובע ממצא לפיו הוא מנהל את החברה ומהווה בעל מניותיה בעקיפין (באמצעות אטקה). התובעת מציינת כי פבלו ניצל לרעה את עיקרון האחריות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להקים את החברה על שמו של רינט באמתלה של סיוע לו ותוך ניצול אי ידיעת השפה העברית על ידי רינט על מנת לגרום לו לשאת בחובות החברה ובה בעת להרחיק את עצמו מחובות אלה. מסקנה זו מתחזקת ממנה ששמעה העדה אהובה כהן מרינט ולפיו פבלו ניצל את קשיי השפה שלו על מנת לפתוח את החברה על שמו של רינט, ללא הבנתו. עוד טענה התובעת כי פבלו דאג לכך כי המחזיקים הרשומים בנכס יהיו החברה ורינט למרות שהוא היה זה אשר ריכז בידיו את פעילות החברה בכל השנים הרלוונטיות והייתה לו שליטה בלעדית על התנהלותה של החברה באותן שנים.

התובעת טוענת להתקיימות כלל התנאים הנדרשים להחלת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים לצורך חיובו של פבלו בחובות החברה תוך שציינה לעניין זה כי "פבלו הוא בעל השליטה בחברה הלכה למעשה". עוד ציינה התובעת בסיכומיה, כפי שציינה בכתב התביעה, כי יש לייחס לפבלו את עוולת הרשלנות שגרמה לה נזק.

8.פבלו טוען כי התובעת כשלה בהוכחת טענותיה. ראשית, זולת פסק הדין הפלילי החלוט לא השכילה התובעת להביא מטעמה עדים שיוכלו להעיד מכלי ראשון על העובדות הצריכות לעניין זה. עדותן של עדות התביעה היא עדות מפי השמועה. שנית, אין תחולה לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. לא הוכח כי פבלו הוא "בעל שליטה" כאמור בסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה אליו מפנה סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. החזקה לפיה החברה העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית לפבלו נסתרת מתוך כך שהוכח שהנכס העיקרי של החברה, הוא הנכס, מומש על ידי התובעת ותמורתו הועברה אליה והקטינה את החוב. שלישית, התובעת לא הציגה ראיה לכך שפבלו היה בעל השליטה בחברה וכי רישום רינט כבעל השליטה היה פיקטיבי. לביסוס טענה כזו היה על התובעת לזמן לעדות את רינט, אך היא בחרה לא לעשות כן, מה עוד שגם אילו היה רינט מוזמן להעיד היה מקום לפקפק במהימנות גרסתו בשים לב לרצונו הברור להרחיק עצמו מאחריות לחוב ולטפול את האשם על פבלו. פבלו שהעיד לא נשאל בעניין ועדויות עדות התביעה בנוגע למעשי פבלו בחברה או בנכס הן עדויות מפי השמועה. רביעית, לצורך ביסוס טענותיה בהליך, נתלית התובעת בפסק הדין הפלילי החלוט. כל פסק דין זה הוא, כי בשנת 2011 היה פבלו מנהל פעיל בחברה. הא ותו לא. ממצא זה אינו מנביע מסקנה לפיה פבלו היה בעל השליטה בחברה (במובחן מהנכס). העובדה שפבלו שימש מנהל החברה בשנת 2011 אינה עילה לחיובו האישי בחוב הארנונה בכלל וביחס לכל תקופת ההחזקה של החברה בנכס בפרט. חמישית, על מנת לבסס טענה כי פבלו התרשל בכך שלא דאג כי החברה תפרע את חוב הארנונה שיצרה כלפי התובעת, היה על התובעת להקדים ולהראות כי מעמדו של פבלו בחברה אפשר לו להורות על האופן בו יוקצו כספי החברה והדבר לא הוכח. שישית, לא הונחה תשתית המצדיקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את פבלו בחובות החברה, בין לפי סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999 ובין לפי סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. פבלו איננו בעל מניות בחברה כך שאין בסיס להחיל לגביו את סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999. וודאי שהוא אינו בעל שליטה לצורך החלת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה ולהגדרת "בעל שליטה". הנכס היחיד או למצער העיקרי של החברה היה הנכס וזה כאמור נמכר ותמורתו שולמה לתובעת וסילקה מקצת חוב הארנונה. בנסיבות אלה החזקה הנובעת מהחלת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים לפיה רואים את נכסי החברה כמי שהועברו אל בעל השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית נסתרת מתוך עובדות המקרה. שביעית, העדה גב' כהן העידה כי סכום התביעה הוא סכום שיורי שנותר לאחר שהנכס נמכר והתקבול הפחית את החוב כך שהחוב הנתבע הוא מחודש מאי 2012 עד מאי 2015 (ע' 8 ש' 16-30). במאי 2015 עמד החוב לתובעת על סך 26,533 ₪ בלבד כאשר לאחר מכן התווספו לו ריבית (10,647 ₪) והוצאות גבייה (75,525 ₪) לגביהם לא הוצגה אסמכתא. התביעה הוגשה על סך 341,082 ₪, פי 13 מקרן החוב שהיה במועד בו חדלה התובעת להחזיק בנכס. נטען כי חלק הארי של החוב הנתבע בהליך זה, נובע מהוצאות וחיובי ריבית בסכום אסטרונומי תוך שהעדה מטעם התובעת אינה מצליחה להסביר את החוב ועדותה הייתה מתחמקת ולא מהימנה.

דיון והכרעה

דין התביעה להידחות .

9.הבסיס המשפטי לחיובו של פבלו בחובות החברה הוא כפול: ראשית, טוענת התובעת לצורך לבצע "הרמת מסך" בין פבלו לבין החברה. שנית, טוענת החברה כי פבלו, אורגן בחברה, אחראי אישית לחוב שיצרה כלפי התובעת בין על בסיס קיום אישי של יסודות של עוולת הרשלנות ובין על יסוד חוסר תום לב הנובע מאי תשלום ארנונה משך כל תקופת החזקתה של החברה בנכס, כאשר פבלו, על פי טיעון זה, שלט באופן בלעדי על תשלומים ששילמה החברה לנושים.

10.אפתח בטענה להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999 אשר זו לשונו:

"(א) (1)   בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. ( 2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."

11.הרמת מסך היא חריג לעיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה. היא מאפשרת ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. פעולה זו אפשרית אם בית המשפט מצא כי 'צודק ונכון לעשות כן' רק 'במקרים חריגים' בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון, פס' 56 (22.1.2015)). לצורך הצדקה להרמת מסך אין די להראות כי בעל מניות היה מעוניין ליהנות מיתרונות האישיות המשפטית הנפרדת או כי ניהל את החברה ועשה בה כרצונו. יש צורך להוכיח כי נעשה בה שימוש לרעה. בהקשר לענייננו נקבע כי "חובות ארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית" (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, פס' 6-7 (23.3.2011). על התובעת מוטל הנטל להניח תשתית עובדתית סדורה המצדיקה את יישום הדוקטרינה (ע"א (מח', ת"א) 49557-12-21 אליהו נ' עיריית תל אביב יפו, פס' 12 (11.4.2022).