תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין החזקת נכס מקרקעין לשימוש מסחרי ברחוב ראש פינה 23 תל אביב ("הנכס"). השאלה המרכזית בה יש להכריע היא, אם השכילה התובעת להניח בפני בית המשפט תשתית לחיובו של נתבע 3 (להלן: "פבלו") באופן אישי בחובות הארנונה שצברה נתבעת 1 (להלן: "החברה") כלפי התובעת.
1.התובעת היא רשות מקומית. החברה הוקמה בינואר 1999. נתבע 2 (להלן: "רינט") מחזיק ב – 99% ממניות החברה. אטקה יעוץ כלכלי (1998) בע"מ (להלן: "אטקה") מחזיקה ב-1% ממניות החברה. פבלו פרנק רשום כדירקטור בחברה יחד עם רינט ואטקה. שמו של פבלו בפנקס רשם החברות שונה מעט מזה בכתב התביעה ("פבלו ברוך") אך על פי קביעה שיפוטית עליה אין עוררין כמפורט להלן, מדובר באותו אדם.
ביום 1.2.2004 נרשמה החברה כמחזיקה בנכס על פי הסכם רכישה עם בעליו הקודמים של הנכס והודעה על חילופי מחזיקים. תקופת ההחזקה של החברה בנכס נמשכה עד 6.5.2015. בתקופה זו לא שילמה החברה ארנונה ונותרה חייבת לתובעת, כאמור בפנקסי התובעת, סך 341,082 ₪ (נכון ליום 26.7.2020). התובעת ניסתה לגבות את החוב באמצעים שונים מרינט והחברה, אך הדבר לא עלה בידה.
2.בשנת 2014 פנתה התובעת לעו"ד נימצוביץ על מנת שיפעל למכירת הנכס לצורך כיסוי או הקטנת החוב כלפיה. ביום 6.5.2015 בא עו"ד נימצוביץ בנעלי החברה לצורך החזקה בנכס. הנכס נמכר וסכום בסך 534,575 ₪ התקבל בשנת 2017 (ע' 8 ש' 24-31).
3.לאחר הגשת כתב התביעה לא טרחו הנתבעים להתגונן. בעקבות זאת ניתן נגדם פסק דין המחייב אותם בסכום התביעה. פבלו ביקש לבטל את פסק הדין בעניינו וזה אכן בוטל והדיון בעניינו התחדש. עניינו של פסק הדין הוא כאמור בשאלת חיובו האישי של פבלו בחובות החברה.
4.החברה טענה התובעת להתקיימות מספר מבנים משפטיים המאפשרים לייחס את חוב החברה לפבלו. ראשית, הרמת מסך על פי סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999. התובעת טענה כי יש לייחס את חוב החברה לפבלו עקב שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להתחמק מתשלום חוב הארנונה. יתר על כן, טוענת התובעת, נראה כי רישומו של רינט כבעל מניות יחיד הוא פיקטיבי שכן הלכה למעשה פבלו הוא בעל השליטה בחברה והרישום האמור נועד להרחיקו מאחריות לחובות החברה. שנית, פבלו הוא "הרוח החיה" בחברה כפי שעולה מהכרעת הדין שנתן כב' הש' גיא הימן בת"פ 5435/11 מדינת ישראל נ' הרליט מסחר ושירותים (1999) בע"מ (11.9.2013) (להלן: "פסק הדין הפלילי החלוט") שם נקבע, על יסוד מספר נתונים, כי פבלו היה "המוציא והמביא העיקרי בענייניה של נאשמת 1 למצער בכל הקשור לנכס הנדון" וכי הוא היה קשור "בקשר הדוק לניהולה הפעיל של החברה בהקשר ובתקופה הרלוונטיים לענייננו". פבלו, כאורגן של החברה, וכמי שהייתה לו שליטה בלעדית על התנהלותה הפר (אישית) את החובה החוקית לפעול לתשלום חוב הארנונה לתובעת באופן המצדיק את חיובו האישי בחוב. באופן דומה, מבקשת התובעת לייחס לפבלו התרשלות שגרמה לתובעת נזק כספי. התרשלות זו באה לידי ביטוי בכך "[ש]רינט ופבלו פעלו באופן בלתי סביר, באופן בו מנהל סביר ונבון במקומם לא היה עושה.." (סע' 29 לכתב התביעה). שלישית, הרמת מסך מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה לשם השגת יעדי תקציב) תשנ"ג -1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). התובעת טוענת כי כלל התנאים לחיובו של פבלו מתקיימים: הנכס אינו מיועד למגורים; חוב הארנונה הוא סופי; החברה לא פרעה את החוב והפסיקה את פעילותה ופבלו הוא בעל השליטה בה. בנסיבות אלה קמה חזקה כי פבלו הבריח את נכסי החברה ועל פבלו הנטל להראות כי לא הועברו אליו נכסים ללא תמורה או בתמורה חלקית.
5.פבלו טען להגנתו מספר טענות: ראשית, הוא מעלה טענת התיישנות ביחס לחוב שנוצר עד יולי 2013. שנית, הוא מאשר כי כיהן כמנהל בחברה אך טוען כי כהונתו הופסקה בלי שנטל לידיו דבר מהחברה. שלישית, פבלו איננו ומעולם לא היה בעל שליטה בחברה כך שלא היה יכול לגרום לחברה לשלם את חוב הארנונה לתובעת, גם אילו היה חפץ בכך. רביעית, העובדה שפבלו הורשע בפסק דין פלילי חלוט בשל היותו מנהל החברה ביחס לתקופה מסוימת איננה הופכת אותו למי שצריך לחוב מתוקף ממצא זה בחוב שנצבר במרוצת השנים לתובעת כאמור וזאת בהיעדר כל קביעה לעניין זה בפסק הדין הפלילי החלוט.
6.בדיון ההוכחות העידו מטעם התובעת גב' יסמין שמאי, מנהלת צוות בתחום הארנונה בתובעת וגב' אהובה כהן, מנהלת צוות באגף הגבייה בתובעת. פבלו העיד לעצמו וטען, בין היתר, כי משנת 2006 הוא אינו קשור לפעילות החברה.
7.התובעת טוענת בסיכומיה מפסק הדין הפלילי החלוט עולה בבירור כי פבלו היה מנהל החברה בפועל ופעל בה לאחר שנת 2006. ממצאים ומסקנות אלה של פסק הדין הפלילי החלוט מהווים ראיה מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות וכיוון שלא התבקשה או ניתנה רשות לסתור ראיה זו, מדובר בראיה מכרעת. פבלו לא הציג ראיה המעידה על פיטוריו מהחברה או מסמך אחר המעיד על ניתוק קשר בינו לחברה. על כן, כשם שפבלו השכיר את הנכס והפיק ממנו תועלת כלכלית, עליו לשאת גם בחובות שהצטברו בקשר עם החזקת הנכס. לגישת התובעת התביעה לא התיישנה, מה עוד שנעלמו ממנה, לשיטתה, עובדות המגבשות את "כוח התביעה" בהליך, והן כי למרות רישום רינט כבעל השליטה, מי שהיה הבעלים בפועל של החברה היה פבלו. נתון זה ניתן היה ללמוד לראשונה מפסק הדין הפלילי החלוט, כך שניתן היה להעלות טענת התיישנות רק לאחר יום 11.12.2020 בעוד התביעה הוגשה קודם לכן, בחודש יולי 2020.
התובעת טוענת כי הוכח שפבלו היה הרוח החיה בחברה בשנים 2004-2015 והוא ניהל את הנכס המסחרי של החברה. התובעת קוראת את פסק הדין הפלילי החלוט כקובע ממצא לפיו הוא מנהל את החברה ומהווה בעל מניותיה בעקיפין (באמצעות אטקה). התובעת מציינת כי פבלו ניצל לרעה את עיקרון האחריות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להקים את החברה על שמו של רינט באמתלה של סיוע לו ותוך ניצול אי ידיעת השפה העברית על ידי רינט על מנת לגרום לו לשאת בחובות החברה ובה בעת להרחיק את עצמו מחובות אלה. מסקנה זו מתחזקת ממנה ששמעה העדה אהובה כהן מרינט ולפיו פבלו ניצל את קשיי השפה שלו על מנת לפתוח את החברה על שמו של רינט, ללא הבנתו. עוד טענה התובעת כי פבלו דאג לכך כי המחזיקים הרשומים בנכס יהיו החברה ורינט למרות שהוא היה זה אשר ריכז בידיו את פעילות החברה בכל השנים הרלוונטיות והייתה לו שליטה בלעדית על התנהלותה של החברה באותן שנים.
התובעת טוענת להתקיימות כלל התנאים הנדרשים להחלת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים לצורך חיובו של פבלו בחובות החברה תוך שציינה לעניין זה כי "פבלו הוא בעל השליטה בחברה הלכה למעשה". עוד ציינה התובעת בסיכומיה, כפי שציינה בכתב התביעה, כי יש לייחס לפבלו את עוולת הרשלנות שגרמה לה נזק.
8.פבלו טוען כי התובעת כשלה בהוכחת טענותיה. ראשית, זולת פסק הדין הפלילי החלוט לא השכילה התובעת להביא מטעמה עדים שיוכלו להעיד מכלי ראשון על העובדות הצריכות לעניין זה. עדותן של עדות התביעה היא עדות מפי השמועה. שנית, אין תחולה לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. לא הוכח כי פבלו הוא "בעל שליטה" כאמור בסעיף 119א לפקודת מס ההכנסה אליו מפנה סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. החזקה לפיה החברה העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית לפבלו נסתרת מתוך כך שהוכח שהנכס העיקרי של החברה, הוא הנכס, מומש על ידי התובעת ותמורתו הועברה אליה והקטינה את החוב. שלישית, התובעת לא הציגה ראיה לכך שפבלו היה בעל השליטה בחברה וכי רישום רינט כבעל השליטה היה פיקטיבי. לביסוס טענה כזו היה על התובעת לזמן לעדות את רינט, אך היא בחרה לא לעשות כן, מה עוד שגם אילו היה רינט מוזמן להעיד היה מקום לפקפק במהימנות גרסתו בשים לב לרצונו הברור להרחיק עצמו מאחריות לחוב ולטפול את האשם על פבלו. פבלו שהעיד לא נשאל בעניין ועדויות עדות התביעה בנוגע למעשי פבלו בחברה או בנכס הן עדויות מפי השמועה. רביעית, לצורך ביסוס טענותיה בהליך, נתלית התובעת בפסק הדין הפלילי החלוט. כל פסק דין זה הוא, כי בשנת 2011 היה פבלו מנהל פעיל בחברה. הא ותו לא. ממצא זה אינו מנביע מסקנה לפיה פבלו היה בעל השליטה בחברה (במובחן מהנכס). העובדה שפבלו שימש מנהל החברה בשנת 2011 אינה עילה לחיובו האישי בחוב הארנונה בכלל וביחס לכל תקופת ההחזקה של החברה בנכס בפרט. חמישית, על מנת לבסס טענה כי פבלו התרשל בכך שלא דאג כי החברה תפרע את חוב הארנונה שיצרה כלפי התובעת, היה על התובעת להקדים ולהראות כי מעמדו של פבלו בחברה אפשר לו להורות על האופן בו יוקצו כספי החברה והדבר לא הוכח. שישית, לא הונחה תשתית המצדיקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את פבלו בחובות החברה, בין לפי סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999 ובין לפי סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. פבלו איננו בעל מניות בחברה כך שאין בסיס להחיל לגביו את סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999. וודאי שהוא אינו בעל שליטה לצורך החלת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה ולהגדרת "בעל שליטה". הנכס היחיד או למצער העיקרי של החברה היה הנכס וזה כאמור נמכר ותמורתו שולמה לתובעת וסילקה מקצת חוב הארנונה. בנסיבות אלה החזקה הנובעת מהחלת סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים לפיה רואים את נכסי החברה כמי שהועברו אל בעל השליטה ללא תמורה או בתמורה חלקית נסתרת מתוך עובדות המקרה. שביעית, העדה גב' כהן העידה כי סכום התביעה הוא סכום שיורי שנותר לאחר שהנכס נמכר והתקבול הפחית את החוב כך שהחוב הנתבע הוא מחודש מאי 2012 עד מאי 2015 (ע' 8 ש' 16-30). במאי 2015 עמד החוב לתובעת על סך 26,533 ₪ בלבד כאשר לאחר מכן התווספו לו ריבית (10,647 ₪) והוצאות גבייה (75,525 ₪) לגביהם לא הוצגה אסמכתא. התביעה הוגשה על סך 341,082 ₪, פי 13 מקרן החוב שהיה במועד בו חדלה התובעת להחזיק בנכס. נטען כי חלק הארי של החוב הנתבע בהליך זה, נובע מהוצאות וחיובי ריבית בסכום אסטרונומי תוך שהעדה מטעם התובעת אינה מצליחה להסביר את החוב ועדותה הייתה מתחמקת ולא מהימנה.
דיון והכרעה
דין התביעה להידחות .
9.הבסיס המשפטי לחיובו של פבלו בחובות החברה הוא כפול: ראשית, טוענת התובעת לצורך לבצע "הרמת מסך" בין פבלו לבין החברה. שנית, טוענת החברה כי פבלו, אורגן בחברה, אחראי אישית לחוב שיצרה כלפי התובעת בין על בסיס קיום אישי של יסודות של עוולת הרשלנות ובין על יסוד חוסר תום לב הנובע מאי תשלום ארנונה משך כל תקופת החזקתה של החברה בנכס, כאשר פבלו, על פי טיעון זה, שלט באופן בלעדי על תשלומים ששילמה החברה לנושים.
10.אפתח בטענה להרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט – 1999 אשר זו לשונו:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. ( 2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד."
11.הרמת מסך היא חריג לעיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה. היא מאפשרת ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. פעולה זו אפשרית אם בית המשפט מצא כי 'צודק ונכון לעשות כן' רק 'במקרים חריגים' בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון, פס' 56 (22.1.2015)). לצורך הצדקה להרמת מסך אין די להראות כי בעל מניות היה מעוניין ליהנות מיתרונות האישיות המשפטית הנפרדת או כי ניהל את החברה ועשה בה כרצונו. יש צורך להוכיח כי נעשה בה שימוש לרעה. בהקשר לענייננו נקבע כי "חובות ארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית" (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, פס' 6-7 (23.3.2011). על התובעת מוטל הנטל להניח תשתית עובדתית סדורה המצדיקה את יישום הדוקטרינה (ע"א (מח', ת"א) 49557-12-21 אליהו נ' עיריית תל אביב יפו, פס' 12 (11.4.2022).
במקרה דנא, אין חולק כי פבלו איננו "בעל מניה" בחברה. משכך ובהתאם להוראת סעיף 6 לחוק החברות לא ניתן לבצע הרמת מסך "ישירה" בינו לבין החברה. על פי קביעה בפסק הדין הפלילי החלוט, פבלו הוא בעל מניות באטקה המחזיקה ב- 1% ממניות החברה. במלים אחרות, גם אילו הייתה התובעת מציגה מערך עובדות המצדיק הן את הרמת המסך בין אטקה לחברה והן את הרמת המסך בין פבלו לאטקה, וזאת היא לא עשתה בהליך זה, היה עליה להוסיף ולתת הצדקה להרמת מסך בין החברה לבין אדם המחזיק לכל היותר ב-1% ממניותיה. לא למותר להזכיר כי "הסעיף מכוון את בית המשפט להתחשב באחזקותיו של בעל המניות ובמידה שבה זה מילא את חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 לחוק החברות" (אירית חביב סגל, דיני חברות, 320 (2007)). ספק אם היקף אחזקות בשיעור 1% בלבד ממניות החברה , בהשוואה לבעל המניות הנוסף המחזיק 99% ממניות החברה, מצדיק ביצוע הרמת מסך בין פבלו לחברה בנסיבות אלה, מה עוד שלא הונחה כל תשתית עובדתית סדורה המצדיקה זאת.
12.התובעת העלתה טענה לפיה פבלו רשם את רינט כבעל 99% ממניות החברה תוך ניצול קשיי השפה שלו וללא הבנתו על מנת לפתוח את החברה כאשר רינט רשום כבעל השליטה. טענה זו לא הוכחה במסגרת פסק הדין הפלילי החלוט או בהליך שלפני. בפסק הדין הפלילי החלוט נקבע רק כי פבלו היה מנהל פעיל בחברה במועדים הרלוונטיים בכתב האישום. בית המשפט לא קבע דבר בעניין פיקטיביות רישומו של רינט כבעל 99% ממניות החברה. כל שבית המשפט קבע לענייננו הוא כי:
"הנה כי כן, נאשם 2 הוא בעל מניות בחברה, המחזיקה בנאשמת 1. הוא רשום כאחד ממנהליה של נאשמת זו. מעניו זהים לאלה של החברה. הוא חתם כ"מנהלה והמוסמך לחתום מטעמה" על חוזה לרכישתו של הנכס הנדון. הוא עמד בקשר עם ועד הבית ואף הציג עצמו כמטפל בנכסיה של נאשמת 1. הוא נצפה מבקר בקומת המרתף של הבניין. הוא ניהל מגעים עם עיריית תל אביב יפו להסדרת הסיווג לארנונה. בכל אלה די להשקפתי לקשור את הנאשם בקשר הדוק לניהולה הפעיל של נאשמת 1, בהקשר ובתקופה הרלוונטית לענייננו" ( פס' 9; הדגשה אינה במקור)
13.נקודת המוצא לדיון היא כי רישומו של פלוני כבעל מניות בחברה הוא ראיה להיותו בעל מניות (סעיף 176 לחוק החברות תשנ"ט – 1999). קיימת אמנם אפשרות להשיג על תוכן הרישום ו לסתור אותו מטעמים שונים לרבות הטעם כי היות הרישום למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973) או הטעם כי הרישום נעשה על מנת להקשות על נושים להיפרע מבעלי המניות האמתיים ולכן מדובר ברישום בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 ועוד. הנטל הכרוך בביסוס טענות מעין אלה הוא כבד שכן הוא כרוך בהטלת דופי במי שפעל לרישום האחזקות בחברה כפי שנרשמו (ת"א (מח' חי') 1081-07בחן מכון ומוסך לרכב בע"מ נ' מור, (5.2.2012)). במקרים כאלה, תפקידו של בעל המניות הרשום בחברה הוא לשמש חיץ בין החברה למי בעל השליטה האמתי בה. בעניין זה נקבע כי את השליטה בחברה ראוי יש לייחס למי שחומר הראיות תומך במסקנה כי הוא המוציא והמביא האמתי בה, גם אם הוא אינו רשום במרשם בעלי-המניות (פש"ר (מח', נצ') 237/06ליבוביץ נ' ע.י.א.ר מרכז הקניות והזול בע"מ, (16.3.2011)).
14.במקרה דנא, נראה כי על מנת לבסס מערכת נתונים המצדיקה את חיובו האישי של פבלו בחובות החברה, היה מקום להניח תשתית ראייתית מתאימה לכך שרינט אינו אלא "איש קש". הוכחת נתון זה מחייבת הרמת נטל ראייתי כבד בשל הדופי שהיא מבקשת להטיל בפבלו. היא גם מחייבת, למצער, לשמוע את גרסתו של רינט לאירועים שהובילו לרישומו כבעל מניות בחברה. בנסיבות אלה הציפייה הסבירה וההגיונית היא כי התובעת תפעל לזימונו של רינט להעיד בנוגע לנסיבות רישום אחזקותיו בחברה (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659 (1991)). התובעת לא הזמינה את רינט להעיד ולא נתנה טעם למחדלה. בנסיבות אלה יש להחיל את ההנחה לפיה אילו היה רינט מוזמן לעדות, היה בעדותו לעמוד לתובעת לרועץ ( יעקב קדמי, על הראיות, 1889 (2009)). יתר על כן, גם התובע שהעיד לא נשאל בנוגע לפיקטיביות האופפת את נסיבות רישומו של רינט כבעל 99% ממניות החברה. הימנעות התובעת מלחקור בעניין כה מהותי לעמדתה בהליך נזקפת לחובתה. למותר לציין כי התובעת אינה יכולה להיבנות מגרסתו של רינט כפי שהובאה בעדותה של גב' כהן. העדה ציינה ששמעה את הגרסה האמורה מפיו של רינט. עדותה היא אפוא עדות מפי השמועה אשר ככלל אינה קבילה. אמנם, ב"כ פבלו לא התנגד להשמעת הגרסה בעת מסירתה ולכאורה יש בכך כדי להכשיר את קבילות הגרסה. עם זאת, כיוון שהעניין מצוי בידיעת רינט ולגב' כהן אין ידיעה אישית על יחסי רינט ופבלו, נראה שאין בעדותה כדי להוכיח את אמיתות הגרסה שמסר, לטענתה, רינט אלא, לכל היותר, יש בה להוכיח את עצם אמירת הדברים ע"י רינט. נובע מכך כי המשקל שיש לייחס לגרסה שעה שהיא באה מפיו של כלי שני שאינו נוגע בדבר ואינו יכול להיחקר על הגרסה, היא אפסית. בוודאי שאין בה עמידה בנטל (הכבד) להוכיח כי רינט היווה "איש קש" שאפשר לפבלו לשלוט בחברה באופן המצדיק הרמת המסך בינו לבין החברה.
15.גם דינה של הטענה להרמת מסך מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים להידחות. סעיף זה מפנה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה לצורך הגדרת "בעל שליטה". סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מגדיר "בעל שליטה" כך " "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)". סעיף 32 (9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע כי הזכויות המנויות לצורך הגדרת "בעל שליטה" הן 25% מהון המניות המוצא או 25% מכוח ההצבעה, זכות לקבל 25% מהרווחים וזכות למנות מנהל.
נמצא כי על-מנת שרשות מקומית תוכל לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה של החברה עליה הנטל להוכיח, כי מתקיימים חמישה תנאים מצטברים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאיננה דייר מוגן; החברה לא שילמה את חוב הארנונה והחוב סופי; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא בעל השליטה בחברה. בתנאי השישי לפיו נכסי החברה הועברו לבעל השליטה בלא תמורה מלאה או תמורה חלקית - עובר נטל ההוכחה לבעל השליטה. במקרה דנא התובעת לא הוכיחה כי פבלו הוא "בעל השליטה" בחברה. על פי הרישום, פבלו אינו מחזיק ולו במניה אחת (במישרין) ממניות החברה. פבלו מחזיק במניות אטקה המחזיקה 1% בלבד ממניות החברה. רינט מחזיק 99% ממניות החברה. על פני הדברים, רינט הוא בעל השליטה בחברה ולא פבלו. אכן, ניתן היה לנסות לשכנע כי רישומו של רינט כמחזיק 99% ממניות החברה הוא רישום שאין בו ממש זולת ניסיון פסול מצד פבלו להרחיק את עצמו מאחריות לחובות החברה. ברם, כפי שהראיתי התובעת לא הרימה נטל כבד זה בהליך דנא. לפיכך אין בסיס, גם בקשר לדיון זה, לקבוע כי פבלו הינו "בעל שליטה" בכל הקשור להיקף אחזקותיו במישרין או בעקיפין בחברה. מעבר לנדרש אוסיף כי התובעת לא הראתה כי לפבלו הוענקה זכות למנות מנהל לחברה או זכות לקבל רווחים. לאור כל האמור וכיוון שהתנאים האמורים הם מצטברים, נובעת מכך המסקנה כי התובעת לא הוכיחה את התקיימות התנאים המצדיקים לבצע הרמת מסך לפי סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. נוכח מסקנה זו פטור אני מלהידרש לשאלה אם חזקת העברת הנכסים נסתרת מעצם העובדה שהוכחה לפיה הנכס נמכר והתובעת זכתה לקבל את תקבולי המכר באמצעותם הוקטן החוב כלפיה.
16.דינן של טענות התובעת לפיהן יש ליחס לפבלו אחריות אישית בשל רשלנות או אי קיום חובה בתום לב להידחות. נקודת המוצא לדיון היא, כי למנהל לא נתונה חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל והוא יישא באחריות שעה שמתקיימים בו (אישית) היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין ) ע"א 725/78בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה (4) 253, 256 (1981)). אחד היסודות שיש להוכיח לצורך גיבוש אחריות ברשלנות הוא קיומה של חובת זהירות אישית. לעניין זה נקבע כי "בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו" (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא (4) 769 (1997)). מערכת נתונים כזו " חורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה.". בין היתר נקבע כי לנתונים כאמור עשויים להיחשב מומחיות אישית של המנהל עליה סמך הצד המתקשר, מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות ועוד. במקרה שלפני, לא הצביעה התובעת על כל נתון נוסף המגבש את חובת הזהירות של פבלו כלפיה. משכך, נשמט היסוד לבסס את אחריותו של פבלו לחוב על עוולת הרשלנות.
17.גם ניסיונה של התובעת להחיל בעניין זה את שנקבע בפסק הדין בע"א 8910/05 אדמון בע"מ נ' זלמה, פס' 32 (20.9.2007) (להלן: "פסק דין זלמה") אינו יכול להצליח בנסיבות המקרה דנא. באותו מקרה קבעה כב' הש' ברלינר את הקביעה הבאה בה נתלית התובעת בענייננו: " לענייננו: המסך לא הורם. חיובו של איתן ביחד ולחוד עם המערערות 1 ו-2 מתבסס על חובות הזהירות כלפי צדדים שלישיים המוטלות עליו כמנהל החברה המתקשר בשמה עם אותם צדדים. חובות אלה קיימות הן מכוח פקודת הנזיקין וחוק החוזים והפרתן נעשתה באופן שהצדיק יחוס חובותיה של החברה לאיתן גם על פי הדין הישן. מקובל עלינו כי הטלתה של חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות אשר עשה בשם החברה תעשה במקרים חריגים בלבד, בדומה להטלת חבות על בעלי המניות על ידי הרמת מסך. במקרה הנוכחי, איתן היה למעשה הכוח הפועל היחיד מאחורי התקשרותה של משפחת ויינבלט עם חברת אדמון, תוך שהוא מייחס לשני בעלי המניות שמלבדו ערבות אישית שכלל לא יודעו לגביה (אשר סכומה הכולל היה 150,000 $). עובדה זו, כשהיא מצטרפת לאי תשלום הארנונה משך כל שנות ישיבתו במושכר ולאי תשלום של דמי שכירות כלשהם במשך תקופת המחלוקת הנדונה, עולים יחד כדי אי קיום חוזה בתום לב במפגיע ובעליל. התנהגות כגון דא מצדיקה כי חובותיה של החברה ייוחסו גם לגורם שבידו הייתה למעשה השליטה הבלעדית על דרך התנהלות החברה". (הדגשה אינה במקור).
התובעת למדה מפסק דין זלמה כי מקום בו חברה אינה משלמת תשלומי ארנונה משך כל תקופת החזקתה בנכס, יהיה מקום לייחס מטעם זה בלבד אחריות אישית לפירעון חוב הארנונה לגורם שבידיו הייתה שליטה בלעדית על דרך התנהלות החברה, ובענייננו לפבלו. אינני שותף למסקנה זו מטעם כפול. ראשית, עיון בפסק הדין זלמה מלמד כי בית המשפט קבע אחריות אישית של הגורם ששלט בהתנהלות החברה לא רק על בסיס העובדה שהחברה לא שילמה ארנונה משך תקופה ממושכת אלא גם על בסיס העובדה כי אותו גורם ייחס לשני בעלי המניות מלבדו "ערבות אישית שכלל לא יודעו לגביה ....". למיטב ידיעתי, גם הפסיקה שיישמה קביעה זו לא קבעה אחריות אישית לתשלום חוב ארנונה על בסיס אי תשלום הארנונה ע"י החברה משך תקופה ממושכת בלבד. כך, בת"א (ת"א) 47640-12-11 עירית תל-אביב-יפו נ' דניאל רחיצה בע"מ (10.11.2016) שהובא כסימוכין ע"י התובעת, קבע בית המשפט אחריות לא רק מעצם אי תשלום ארנונה אלא גם מביצוע פעולות באופן אישי על ידי חלק מהנתבעים בחוסר תום לב. נפסק כי: " מעיון בפסק הדין בעניין ויינבלט (שם) עולה כי שילוב נסיבותיו הוא שהקים את המסקנה כי מדובר באי קיום חוזה בתום לב... אין ספק כי מכתבה של החברה מפי הנתבע 4 נועד "למשוך זמן" ולעכב את פעולת הגבייה. זאת ועוד, משיכת זמן זו נעשתה עת שהחברה עדיין החזיקה בנכס והמשיכה לצבור בגינו חובות ארנונה אשר בשלב זה כבר לא היה בכוונתה לשלם, שעה שהיא נערכה למעבר מהנכס ו"החלפת" חברות. מדובר בפעולה שנעשתה על ידי הנתבעים 4 ו- 5 באופן אישי, בחוסר תם לב ותוך הצגת מצגי שווא שנועדו "לקנות" לחברה זמן, ואשר הכבירו את נזקי התובעת. לפיכך, למצער חבים הנתבעים 4 ו- 5 באופן אישי בגין החוב שנוסף ממשלוח המכתב ביום 4.1.05 ועד למועד פינוי הנכס." ( הדגשה אינה במקור). שנית, בית המשפט העליון פירש את חוסר תום הלב אליו מתייחסת הקביעה בפסק הדין בע"א כחוסר תום לב סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כך נקבע :
"ער אני לפסיקה, אשר הכירה באפשרות לפיה הפרת חוזה על ידי החברה תגרור אחריה הטלת חבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה ואחראי להפרה בשל התנהגותו חסרת תום הלב. בעניין זה נקבע בע"א 8910/05א. אדמון בע"מ נ' וינבלט ... יחד עם זאת, יש לזכור כי גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים ....בבחינת תום הלב של האורגן או נושא המשרה לצורך הטלת חבות אישית, לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי.. ."(ע"א 3807/12 לעיל; ראו גם: ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח (2), 53, 58 (2003);ע"א 10362/03א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פס' 17 (20.10.2009)).
לאור האמור ומשלא נטענה כל טענה קונקרטית לא כל שכן הונחה תשתית לטענה כי אי תשלום הארנונה לתובעת נבע מאשמו האישי הסובייקטיבי של פבלו דין הטענה להידחות.
18.נוכח כל האמור ומשעה שלא נמצאה לי תשתית מבוררת המאפשרת את חיובו האישי של פבלו בחוב החברה, דין התביעה להידחות וכך אני מורה. נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך להכריע בשאלות מהימנות גובה החוב הנתבע וטענת ההתיישנות שהעלה פבלו. התובעת תשלם לפבלו הוצאות ההליך בסך 7500 ₪.
ניתן היום, ט' אייר תשפ"ג, 30 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.
