התובעים עותרים לפיצוי כספי בסכום של 140,000 ₪, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסומים במסגרת כתבות בעלון שהפיצו הנתבעים לבעלי העסקים ותושבי שכונת גני-אביב בעיר לוד. התובעים הוסיפו כי האמור בכתבות שפורסמו הוא שקר וכזב כמשמעו לפי הוראות חוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999 וכי הנתבעים פעלו בחוסר זהירות, באופן המגבש אחריות נזיקית מטעמם. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים, טענו לשימוש לרעה בהליכי משפט, למניעי נקמה, לניסיון לפגוע בעסקיהם והפנו להגנות המנויות בחוק. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם חבים הנתבעים כלפי התובעים מכוח החוק.
רקע
1. בשכונת גני אביב בעיר לוד (להלן: "השכונה"), מצויים 230 בנייני מגורים ומרכז מסחרי, שאת אחזקתם מנהלים הצדדים לתובענה, זה לצד זה ובנפרד. הנתבעת 1 מנהלת את אחזקת בנייני המגורים בשכונה והתובעת 2 מנהלת את אחזקת המרכז המסחרי בשכונה מאז 1.6.2012 (להלן: "הקניון"). קודם לכן, נוהלה אחזקת הקניון על ידי חברת ניהול בשם קניון גני אביב בע"מ, אשר אינה צד להליך זה (להלן: "חברת הניהול היוצאת").
2. הנתבעת 1 וחברת הניהול היוצאת (שתקראנה להלן ביחד: "החברות"), מצויות בבעלות זהה ונרכשו בעבר הרחוק על ידי שלושה שותפים - חברת אייר-סיון (2004) בע"מ (להלן: "חברת אייר-סיון"), חברת ס.א.ל. חתך ייזום והשקעות בע"מ (להלן: "חברת ס.א.ל") וחברת הרנסקו אחזקות בע"מ (להלן: "חברת הרנסקו").
3. התובע 1 הציג עצמו כמי שמשמש כמנהל בחברת אייר-סיון, המצויה בבעלות הוריו וכמי שמנהל בפועל את פעילותה של התובעת 2.
הנתבע 2 מחזיק בחברת הרנסקו ומשמש כמנהל בנתבעת 1. הנתבעת 3, עובדת שכירה בנתבעת 1, נמחקה מכתב התביעה בהסכמת הצדדים.
4. עד לשנת 2008 ובמשך שנה ומחצה, שימש התובע 1 כמנהל כללי בחברות עד שפוטר על ידי שניים משלושת בעלי המניות - חברת ס.א.ל וחברת הרנסקו. סיבת פיטוריו של התובע 1 מצויה במחלוקת. מחד-גיסא, התובעים טוענים כי הפיטורין נעשו על רקע סכסוך שנתגלע בין חברת ס.א.ל וחברת הרנסקו לבין שותפתן השלישית-חברת אייר-סיון. מאידך גיסא, הנתבעים טוענים כי הפיטורין נעשו בשל תפקוד לקוי. לאחר סיום תפקיד התובע בחברות, מכרה חברת אייר-סיון את מניותיה לצד שלישי ובכך נסתיים הקשר בין הצדדים.
טענות הצדדים
5. ביום 30.4.12 הודיעה חברת הניהול היוצאת על הפסקת שירותי הניהול בקניון (ר' נספח ח' לתצהיר הנתבע). התובע 1 טוען כי לאחר מכן, נציגות הדיירים בשכונה פנתה אליו בבקשה שינהל את אחזקת הקניון והוא נעתר לבקשתה. כך, ביום 31.5.12 הפסיקה חברת הניהול היוצאת את מתן השירותים בקניון וביום 1.6.12 החלה התובעת 2 לכאורה לנהל את אחזקת הקניון במקומה.
6. במהלך חודש יוני 2012 הפיץ התובע 1 מנשר לבעלי העסקים בקניון ולדיירי השכונה בו הודיע, כך:
"אביב חדש בלוד – חברת הניהול בגני אביב
שברנו את המונופול
דיירים נכבדים,
אנו שמחים לבשר כי נבחרנו לניהול קניון גני אביב במקום אורית אור, ומזמינים אותכם ליהנות משירות ברמה גבוהה בניהול ואחזקת הבניין שלכם וכל זאת במחירים שלא היכרתם:
(בשלב זה ההצעה הינה לבנייני 4 קומות בלבד ולפי מפרט השירותים הקיים)
דירת 3 חדרים במחיר 110 ₪ לחודש.
דירת 4 חדרים במחיר 120 ₪ לחודש.
דירת 5 חדרים במחיר 130 ₪ לחודש.
ועכשיו מצבע למצטרפים חדשים – חודש ראשון חינם!
לפרטים: 054-4834480, אבי" (ר' נ-1, להלן: "המנשר").
7. ולעיקרם של דברים. במהלך חודש יוני 2012 ולאחר הפצת המנשר, פרסמו הנתבעים כתבה בעלון המופץ בשם "עיתון גני אביב עמ' 9" (להלן: "העיתון"), באלפי עותקים, לתיבות הדואר של דיירי השכונה ודיירי שכונה נוספת, "גני יער" גם כן בעיר לוד, בזו הלשון:
"חדשות אורית אור
חברת ניהול הקניון הודיעה: "מפסיקים תיחזוק הקניון!"
זאת לאחר שלבעלי העסקים בקניון נצטברו חובות כבדים. למקום נכנסה חברה קיקיונית שהוקמה ע"י פליטי "אורית אור"
חברת ניהול קניון גני אביב היה "חברה אחות" של "אורים אור" ובמשך 13 שנה תחזקה את הקניון, ערכה בו פעילויות, דאגה לתחזוקה השוטפת, לאכלוס החנויות, להרחקת משחיתים וונדליסטים, לתיחזוק החניון התת-קרקעי, לשמירה 24 שעות ביממה, ולשיפור מראה המקום, במסגרת התקציב שעמד לרשותה.
אך לפני כשלושה חודשים הודיעה החברה במכתב לבעלי העסקים שבכוונתה לסיים את עבודתה בקניון, וזאת לאור מוסר התשלומים הירוד של בעלי העסקים בה. במקביל, כמובן נפתחו הליכים משפטיים כנגד החייבים.
את מקומה של חברת ניהול הקניון תפסה חברה חדשה, קיקיונית, ששמה אינו ידוע, שם הבעלים שלה הרשום ברשם החברות הוא פיקטיבי, וגם משרדים או מס' טלפון – אין לה. חברה זו מורכבת מאנשים שבעבר עבדו ב"אורית אור", אך סולקו ממנה לאור הנזקים הכבדים שגרמו לחברה. כיום הם חזרו, מחפשים "לסגור חשבון".
אין ספק שהחברה החדשה לא תשרוד ימים רבים במקום, וכבר כעת מתחילות להיראות התארגנויות של בעלי הנכסים, המבקשים את חזרתה של חברת ניהול הקניון. החניון התת-קרקעי הוצף בביוב, שמירת הלילה הופסקה, הגן הסמוך לקניון מוזנח ע"י העירייה ואין מי שיפציר בעובדי העירייה לבוא ולנקות, העסקים במקום לא נדרשו כלל לתשלום כלשהוא, ואין ספק שהעלויות הכבדות הדרושות לתחזוקת המקום יעשו את שלהן, והקניון יישאר ללא כל פיקוח וללא שירותי אחזקה. במקרה כזה, הדרך לסגירתו ע"י הרשויות- תהיה קצרה.
בינתיים אין מקום עבור תושבי השכונה לצפות שהקניון יחזור לימיו הטובים מלפני שנה וחצי – שנתיים, עת יערכו בו אירועים ססגוניים אחת לשבועיים, מופעים, הצגות ילדים, הפעלות וימי כיף" (להלן: "הכתבה הראשונה").
באותו עמוד ולצידה של הכתבה הראשונה, פורסמה כתבה נוספת, קצרה יותר, בזו הלשון:
"פוטרו "מאורית אור", ומציגים עצמם כחברת ניהול חדשה
מצחיק או עצוב? אלה שלא היו מספיק טובים ל"אורית אור" – מציעים עצמם כ"חברת ניהול חדשה"
אין לה שם, עובדים, משרד, מזכירה, טלפון נייח, כתובת, ציוד, לקוחות נסיון, אבל פלאיירים – יש ויש! "שברנו את המונופול" מודיעים פלאיירים מעוצבים בחובבנות, שחולקו לדיירי הבניינים של 4 קומות בגני אביב, והנה, יש "חברת ניהול" חדשה בשכונה.
עד כה אף בניין לא הצטרף לשירות "המפתה", המציע את אותה רמת מחירים שמציעה "אורית אור". אך רק למען השקיפות כדאי לציין שכל עובדי "החברה החדשה" – סולקו בעבר מ"אורית אור" על רקע של תפקוד כושל. שיאים של אבסורד בגני אביב..." (להלן: "הכתבה השנייה").
לשם הנוחות, הכתבה הראשונה והכתבה השנייה תקראנה להלן וביחד: "הכתבות" (ר' נספח 1 לכתב התביעה).
8. התובעים טוענים כי יש באמור בכתבות משום לשון הרע לפי הוראות סעיף 1 לחוק. לדידם, נוסח הכתבות משפיל אותם בעיני הבריות, שם אותם ללעג ופוגע בהם, במשלח ידם, במקצועם ובשמם הטוב. התובע 1 מבהיר כי למרות ששמו אינו מוזכר מפורשות בכתבות, מדובר בפרסום משתמע על פי סעיף 3 לחוק, כאשר קיים קשר ישיר בינו לבין מוניטין התובעת 2.
התובעים מפנים לנתבעת 1 כמי שערכה, הדפיסה והפיצה את העיתון, כאשר הנתבע 2 הוא זה שהוציאו לאור. לדידם, אלו יחד ביצעו את תפקידם העיתונאי ברשלנות ועל כן הם חבים באחריות לפי הוראות סעיף 11 לחוק. עוד סוברים התובעים, כי הנתבעים לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות בטרם פרסמו את הכתבות ולא אפשרו להם להשיב לנטען כנגדם עובר לפרסומן. לפיכך, עותרים לחייב את הנתבעים גם מכוח הפרת תקנון האתיקה של מועצת העיתונות וכן לפי הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").
התובעים מוסיפים וטוענים כי הפרסום בכתבות הוא כוזב ביודעין, ומדגישים כי מדובר בגוף עסקי מתחרה הבא לפגוע בשמו של העסק המתחרה לו על ידי פרסום מידע שאינו נכון. אלו, לטענתם, מזכים אותם בפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. התובעים מפנים לאפשרות שניתנה לנתבעים להקטין את הנזק שגרמו, בכך שהתבקשו בתחלופת מכתבים עובר להגשת כתב התביעה לפרסם כתבה מתקנת, אך נמנעו מלעשות כן (ר' נספחים 5,6 ו-7 לתצהיר התובע 1).
התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בכפל פיצוי לפי הוראת סעיף 7 לחוק, בטענה כי פרסום הכתבות נעשה בכוונה רעה לפגוע ובזדון והכל, ממניעים פסולים של תחרות עסקית. כמו כן, עותרים התובעים לפרסום תיקון והכחשה לפי סעיף 17(ב) לחוק, בעיתון ובעיתון יומי נוסף. יצוין כי התובעים עותרים בכתב תביעתם לפרסום נוסף, ברשת האינטרנט. כתב התביעה אינו מרחיב עניין זה ונחזה כי התובעים זנחו טענתם בנושא.
9. הנתבעים מאשרים את פרסום הכתבות לדיירי השכונה, אך טוענים כי מדובר ב"דפי מידע" המתפרסמים מדי תקופה ולא ב"עיתון" המשווה להם תפקיד עיתונאי כלשהו. לדידם, הכתבות פורסמו במסגרת זכותם להביע את עמדתם הלגיטימית ואין להחיל על עניינם את הוראות סעיף 11 לחוק. כך, גם משום שניסו להשיג את תגובתו של התובע 1 לכתבות באמצעות מספר הטלפון שלו שפורסם במנשר, אך ללא הועיל ומבלי שניתן לאתר פרטים נוספים על התובעת שלא התאגדה באותה עת.
הנתבעים מבקשים לבצע הפרדה בין התובעים ולדחות את התובענה בהעדר יריבות. ביחס לתובע 1, נטען כי שמו לא אוזכר בכתבות, לא במישרין ולא במשתמע ולכן לא מתגבשת לו עילה על פי החוק. ביחס לתובעת 2, נטען כי בשעת פרסום הכתבות היא לא הייתה מאוגדת ברשם החברות ומי שניהל את אחזקת הקניון היא חברת אייר-סיון. בעלי מניותיה הם הוריו של התובע, שאינם צד להליך זה. בנסיבות אלו, סבורים הנתבעים כי גם התובעת לא יכלה להיפגע מן האמור בכתבות.
הנתבעים מוסיפים וטוענים כי עומדת להם הגנת אמיתות הפרסום לפי הוראות סעיף 14 לחוק, כך שהאמור בכתבות הנו אמת, קיים עניין ציבורי בפרסומו וככל שלא הוכחה אמיתות פרט כלשהו בכתבות, יש לראותו כפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. עוד נטען כי הכתבות הנן בגדר פרסום מותר וכן להגנות תום לב המנויות בסעיף 15 לחוק.
הנתבעים מתנגדים להגדרתם כ"מתחרים עסקיים" של התובעים, בטענה לתחומי עיסוק שונים, כשהנתבעת 1 עוסקת בניהול אחזקת בנייני המגורים בשכונה בעוד התובעת 2 עוסקת בניהול אחזקת הקניון. הנתבעים הוסיפו כי לא נגרם לתובעים כל נזק.
דיון והכרעה
10. לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין – הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.
11. התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם התובע 1. הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2. שוכנעתי בדבר הימצאותה של לשון הרע בכתבות, המהוות פרסום אחד ובהעדר מחלוקת על עצם פרסומן. נטל ההוכחה עבר לפתחם של הנתבעים ואלו לא הצליחו לשכנע כי יש להעדיף את גרסתם לעניין ההגנות המנויות בחוק.
המסגרת הנורמטיבית
12. דיני לשון הרע משקפים את האיזון בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל ומנוגדים לעיתים. הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה. מלל רב הוקדש למתח הקיים בין שתי זכויות אלו, הנגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (ר' רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, 8.2.2012 - להלן: "עניין דיין"; בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים, פ"ד ז 871). בתמצית יאמר כי מצד אחד, הזכות לשם טוב היא זכות רחבה, שנועדה להגן על כבוד האדם והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ר' ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). מן העבר השני, ניצבת הזכות לחופש ביטוי המבוססת על החשיבות שבמיצוי האוטונומיה האישית לביטוי עצמי, הבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, חופש הדעה והבחירה (ר' דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (11.7.2011); ע"א אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607)).
13. במסגרת בחינת האיזון בין שתי זכויות אלו ובין היתר, יובאו בחשבון השיקולים אופי הסכסוך ונסיבותיו וכן מידת העניין הציבורי שמגלה הפרסום שלגביו נטען כי הוא פוגעני, על ההשפעה הפוטנציאלית שלו על החיים הציבוריים. כמו כן, יש לבחון את המלל שפורסם בראי החוק ובגדר ארבעה שלבים עיקריים. בשלב הראשון, נשאלת השאלה האם הביטוי עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו, לפי הוראות סעיף 1 לחוק; בשלב השני, תבחן השאלה האם הביטוי הפוגעני פורסם, לפי הוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדת למפרסם איזו מן ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לאמוד את הפיצוי ההולם (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)).
השלב הראשון – חלק מהביטויים המופיעים בכתבות מהווה לשון הרע כלפי התובעים
14. הוראות סעיף 1 לחוק קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
15. הוראות סעיף 1 לחוק אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לאמוד את המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים, מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע (1997) עמ' 109; עמ' 122-123 – להלן: "שנהר").
הכוונה שמאחורי הפרסום אינה זו שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. יש לבחון את הפרסום בכללותו. לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. כך נקבע, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977).
16. בחנתי את הביטויים הנזכרים בכתבות, כפרסום אחד. התרשמתי ממשמעות המלל שבכתבות בהתייחסות אובייקטיבית מתבקשת. לפי מובנו הרגיל והטבעי ובהתאם לנסיבות החיצוניות הסובבות את פרסום הכתבות, קבעתי כי הוא עלול לפגוע בתובעים ולכן מהווה לשון הרע לפי הוראות סעיף 1 לחוק.
הכתבות כוללות חמישה ביטויים פוגעניים, כל אחד מהם נאמר בכמה אופנים ובחזרתיות, כשכולם עולים כדי לשון הרע כלפי התובעים. שניים מהם, מתייחסים ל"חברה החדשה", שהוקמה, כך פורסם, על מנת לנהל את האחזקה בקניון במקום חברת הניהול היוצאת; שניים מהם מתייחסים לעובדים בה וביטוי נוסף ביחס לתובע 1 בקשר עם הפצת המנשר. לאחר מכן, בחנתי את מעמדם המשפטי של התובעים והקשרם לביטויים הפוגעניים שבכתבות. כבר בשלב זה אציין כי לא נעלמה מעיניי העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שבמועד פרסום הכתבות טרם הוקמה התובעת 2 ושמם של התובעים לא אוזכר בהן במפורש.
ראשון, נאמר ביחס ל"חברה החדשה" כי היא חברה "קיקיונית". בכתבה הראשונה מוסבר כי: "שמה אינו ידוע, שם הבעלים שלה הרשום ברשם החברות הוא פיקטיבי, וגם משרדים או מס' טלפון – אין לה" ובכתבה השנייה מוסף: "אין לה שם, עובדים, משרד, מזכירה, טלפון נייח, כתובת, ציוד, לקוחות נסיון". מוסיפים הנתבעים בהקשר זה, כי: "אין ספק שהחברה החדשה לא תשרוד ימים רבים במקום, וכבר כעת מתחילות להיראות התארגנויות של בעלי הנכסים, המבקשים את חזרתה של חברת ניהול הקניון (חברת הניהול היוצאת – א.י.)".
טוענים הנתבעים כי שימושם במילה "קיקיונית" נועד להבהיר כי אותה חברה חדשה היא חברה חסרת שורשים. האקדמיה ללשון הגדירה את המילה "קיקיוני" כשם תואר לדבר שעתיד להיעלם זמן קצר לאחר שהופיע, שאין להתייחס אליו ברצינות (מתוך אתר האקדמיה ללשון). התרשמתי כי תיאור אותה חברה חדשה כחברה קיקיונית, לצד הנבואה כי "לא תשרוד ימים רבים" מעמיד אותה, בראייה אובייקטיבית, תחת מעטה שלילי ופוגעני, באופן שיש בו כדי להעיד על חוסר יציבותה מבחינה עסקית וניהולית.
שני, עוד ביחס לחברה החדשה, מתואר בכתבה הראשונה מצב קיים, לפיו "החניון התת-קרקעי הוצף בביוב, שמירת הלילה הופסקה, הגן הסמוך לקניון מוזנח ע"י העירייה ואין מי שיפציר בעובדי העירייה לבוא ולנקות, העסקים במקום לא נדרשו כלל לתשלום כלשהוא, ואין ספק שהעלויות הכבדות הדרושות לתחזוקת המקום יעשו את שלהן, והקניון יישאר ללא כל פיקוח וללא שירותי אחזקה". את האחריות למצב זה מעמידים הנתבעים לפתחה של אותה חברה חדשה ומנבאים כי "במקרה כזה, הדרך לסגירתו ע"י הרשויות- תהיה קצרה". בהמשך, נרשם: "בינתיים אין מקום עבור תושבי השכונה לצפות שהקניון יחזור לימיו הטובים מלפני שנה וחצי – שנתיים". צירוף הביטויים מורה כי מתוארים פרטים במטרה להכפיש את פועלה של אותה חברה חדשה.
שלישי, הפעם ביחס לעובדים באותה חברה חדשה, נרשם בכתבה הראשונה כי אלו "פליטי" הנתבעת 1 כאשר "חברה זו מורכבת מאנשים שבעבר עבדו ב"אורית אור", אך סולקו ממנה לאור הנזקים הכבדים שגרמו לחברה". בכתבה השנייה, חוזרים על האמור: "אלה שלא היו מספיק טובים ל"אורית אור" – מציעים עצמם כ"חברת ניהול חדשה"" ובהמשך: "רק למען השקיפות כדאי לציין שכל עובדי "החברה החדשה" – סולקו בעבר מ"אורית אור" על רקע של תפקוד כושל". המילים "פליטי", "סולקו", "לא היו טובים מספיק" ו-"תפקוד כושל", כולן באות לתאר את תפקודם הכושל של עובדי החברה החדשה. מדובר במילים שמובנן הטבעי והרגיל הוא שלילי ופוגעני.
רביעי, ביחס לאותם עובדים, נרשם בכתבה הראשונה כי הם מחפשים "לסגור חשבון". כך, משמע מניעיהם אינם עסקיים וכשרים.
חמישי, ביחס להפצת המנשר, נכתב בכתבה השנייה כי זה הופץ "בחובבנות", כי השירות המוצע "מפתה", בציניות המשווה לו משמעות הפוכה, כשאף מוסבר כי ממילא מציע התובע 1 את אותה רמת מחירים שמציעה הנתבעת 1.
זה המקום לציין כי דחיתי את טענת התובעים בסיכומיהם, בדבר המצאות כתבה נוספת באותו עמוד בעיתון בו פורסמו הכתבות, שעניינה רשלנות ופציעה של ילד בקניון (ר' סעיף 7 לסיכומים). לאור מכלול הנסיבות ואף שהתרתי התייחסות לנושא לפרו' הדיון (ר' פרו' עמ' 20 שו' 10-29), מקובלת עליי טענת הנתבעים לפיה עסקינן בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום, הנושא לא נכלל בכתב התביעה ולא התאפשר לנתבעים לטעון לכל הגנה בהקשרו.
17. בחינת האמור בכתבות על רקע זהות הדוברים, ההקשר שבו נכתבו ותוכנן, מביאה למסקנה כי יש בהן ביטויים פוגעניים. התרשמתי כי הקורא הרגיל לא יכול בהכרח להגביל את התרשמותו הכללית לגבולותיה של תחרות עסקית הוגנת בין הצדדים, או להסיק כי האמור בכתבות נובע מסכסוך כלשהו, כך שיש הכרח להתייחס לעובדות המתוארות בעירבון מוגבל. הסכסוך הנטען בין הצדדים אינו מפורט כלל בכתבות, לא נזכרת תגובתם של התובעים לאמור, או למצער, כשיטת הנתבעים, תגובתם של אותה חברה חדשה נזכרת ועובדיה. גם אקלים הסכסוך בין הצדדים אינו עולה באופן ברור מהכתבות, למעט העובדה שהעובדים בחברה החדשה פוטרו מהנתבעת 2 בשל תפקוד לקוי לכאורה. התרשמותו הכללית של הקורא מוסקת מתיאור עובדתי בעיקר, שיש בו כדי להעיד על חוסר יכולתה של החברה החדשה לנהל את החזקת הקניון במקום חברת הניהול היוצאת ועל העדר מקצועיותם של העובדים בה כאנשי עסקים. בנסיבות אלו, פרסום הכתבות מביא לפגיעה ישירה בפעילותה של החברה החדשה ובעיסוקם של העובדים בה.
18. כעת, בחנתי האם הביטויים הפוגעניים בכתבות קשורים לתובעים ומגבשים עילה ויריבות כלפי הנתבעים. אין מחלוקת כי במועד פרסום הכתבות התובעת 2 טרם התאגדה וכי שמם של התובעים לא אוזכר בהן במפורש. הוראת סעיף 3 לחוק קובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". בע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607 עמ' 619 נקבע כי:
"ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע......הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר ורגיל, יש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע...".
הנפגע על פי הוראות החוק הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)).
התרשמתי מנוסח הכתבות, נסיבות פרסומן, הסכסוך הכללי בין הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר למקראן. קבעתי כי על אף שהכתבות אינן מזכירות את שם התובעים, אותה "חברה החדשה" הנזכרת בהן היא התובעת 2 ומשתמע אף כי התובע 1 הוא זה הנזכר בהן.
19. ביחס לתובע 1, נכתב כי "חברה זו מורכבת מאנשים שבעבר עבדו ב"אורית אור" אך סולקו ממנה" וזאת בהקשר ישיר לנסיבות סיום העסקתו של התובע 1 בנתבעת 2. כאמור, התובע 1 פוטר מתפקידו כמנכ"ל החברות לאחר סכסוך שנתגלע בין שלושת בעלי המניות של החברות – בין חברת אייר-סיוון, שהייתה באותה עת בבעלות הוריו, לבין חברות ס.א.ל והרנסקו, כשהאחרונה מצויה בבעלות הנתבע 2.
שוכנעתי כי הנתבעים ידעו היטב שהתובע 1 מקים חברת ניהול חדשה לשם ניהול אחזקת הקניון במקום חברת הניהול היוצאת (ר' פרו' עמ' 9 שו' 26-32) ואישרו בכתבי טענותיהם כי הכתבות פורסמו בתגובה למנשר, עליו חתום התובע 1 עם מספר הטלפון שלו ושעניינו החלפת חברת ניהול אחזקת הקניון. עוד העיד התובע 1, מבלי שעדותו נסתרה, כי הוא מזוהה עם התובעת 2 מיום הקמתה (ר' פרו' עמ' 9 שו' 7-16; עמ' 10 שו' 6, 10-12). הנתבעים אף העידו את ב"כ עו"ד לוגנו, בדבר שיחה שערך עם התובע 1 בעניין העברת ניהול אחזקת הקניון מחברת הניהול היוצאת לחברה חדשה. המחלוקת שבין הצדדים אשר לזהות החברה נותנת שירותי הניהול, אינה משנה מעובדת מודעות הנתבעים לקיומה של "חברה חדשה" לניהול אחזקת הקניון, המזוהה עם התובע 1 (ר' סעיף 31 לסיכומי הנתבעת).
20. ביחס לתובעת 2, דחיתי את עמדת הנתבעים וסברתי כי דברי העלבון שבכתבות מתייחסים אליה, חרף העדר ציון מפורש של שמה ולמרות שבמועד פרסום הכתבות היא טרם התאגדה.
בנסיבות העניין, מלינים התובעים על לשון הרע שפורסמה כנגד אישיות משפטית שלא הייתה קיימת במועד פרסום הכתבות. על פניו, לא ניתן להכיר בפגיעה שנוצרה לתובעת 2 בטרם התאגדה והפכה לאישיות משפטית בת זכויות. עם זאת, בנסיבות העניין הייחודיות שלפניי, סברתי כי העילה, בדמות העובדות המגבשות לתובעת זכאות לפיצוי, לא חדלה להתגבש במועד פרסום הכתבות והתגבשותה נפרסה על פני הזמן ועל פני אירועים מאוחרים למועד היווצרותה - פרסום הכתבות.
ניתן להתייחס לתפקיד ניהול אחזקת הקניון כאל "משבצת", אותה מילאה חברת הניהול היוצאת עד לסיום מתן השירותים על ידה ביום 31.5.12. לשיטת הנתבעים, את אותה משבצת מילאה אותה חברה חדשה עליה דובר בכתבות. הנתבעים תיארו את החברה חדשה בקריטריונים ברורים לפיהם היא מורכבת מעובדים שהם "פליטי" הנתבעת 1 ש"סולקו" מעבודתם, "הציעו עצמם לחברת ניהול חדשה" והכתימו את אותה משבצת באמירות המהוות לשון הרע בהן כי החברה החדשה היא "קיקיונית"; שאין ספק ש"לא תשרוד ימים רבים במקום" וכי נזקפים לחובתה כישלונות ניהול שבעקבותיהם "הדרך לסגירתו (של הקניון - א.י.) ע"י הרשויות- תהיה קצרה".
למעשה, הכתמת אותה "משבצת" ניהולית, הכתימה באופן ישיר כל "חברה חדשה" שתכנס בנעלי חברת הניהול היוצאת לשם ניהול אחזקת הקניון.
התובעת 2 עונה על אותם קריטריונים שהוגדרו בכתבות על ידי הנתבעים. התובעת 2 היא חברה חדשה בשוק אחזקת מבנים; נכנסה כמנהלת אחזקת הקניון מיד לאחר שסיימה חברת הניהול היוצאת את פעילותה; לא נסתר כי התובעת 2 מזוהה עם התובע 1 בעיני תושבי השכונה ובעלי העסקים ואין מחלוקת כי התובע 1 שימש בעבר כמנהל בכיר בנתבעת 1 עד שפוטר מתפקידו בה.
התובעת 2 מילאה את משבצת הניהול בפועל, עם תחילת פעילותה בקניון כל שאמירות אלו דבקות בה ממועד התאגדותה ומלוות אותה במהלך פעילותה. רוצה לאמור - עילת תביעה על פי החוק התהוותה לראשונה במועד פרסום הכתבות והתגבשה ביחס לתובעת 2 עם התאגדותה.
יש לתת את הדעת לכך שהתובע 1 הסתייע בחברת אייר-סיון עד התאגדותה הרשמית של התובעת 2. סברתי כי עובדה זו אינה שוללת מסקנתי לעיל. פעילותה של חברת אייר סיון הייתה זמנית וקצרה ושמה לא נקשר עם התובעים או עם האמור בכתבות. פעילותה נועדה להשלים את החסר שנוצר עד להתאגדותה הרשמית של התובעת 2. כמו כן, התרשמתי מן הראיות שגם הנתבעים לא סברו שחברת אייר-סיוון היא אותה "חברה חדשה", שאילו היו סבורים כך בהיותה מוכרת להם עוד מימי אחזקתה בחברות, לא היו מפנים לחברה "חדשה" ו"קיקיונית" שבעלי המניות בה "פיקטיביים".
21. מכל האמור לעיל, דחיתי את טענות הנתבעים בדבר העדר עילה ויריבות וקבעתי כי חלק מהביטויים המפורטים בכתבות עולה כדי לשון הרע כלפי התובעים לפי הוראות סעיף 1 לחוק.
השלב השני – פרסום הכתבות
22. קבעתי כי יש להכיר בכתבות כפרסום לשון הרע.
אין מחלוקת כי הכתבות פורסמו לדיירי השכונה ובעלי העסקים בקניון בגדר העיתון. לכן, מתגבש יסוד הפרסום לפי הוראת סעיף 2 לחוק שזהו לשונה:
"2.(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
השלב השלישי – הגנות על פי החוק
הגנת "אמת בפרסום"
22. הואיל והוכח פרסום לשון הרע, עובר הנטל הראייתי אל הנתבעים להוכיח את אמיתות הדברים שנכתבו בכתבות. בענייננו, טוענים הנתבעים כי האמור בכתבות הוא אמת וכי היה עניין ציבורי בפרסומן. מנגד, טוענים התובעים כי למעט תאריך הכתבות, אין בהן בדל מידע הנאמן לאמת.
23. זוהי לשון הוראת סעיף 14 לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
על מנת לכונן הגנת אמת בפרסום, על המפרסם להוכיח שני יסודות מצטברים. האחד, שדבר הפרסום היה אמת והשני, שהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215).
האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' עניין דיין; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, מט (2) 843- להלן: "עניין קראוס").
בתי משפט קבעו כי הגנת אמת בפרסום חלה גם במקרה בו קיים פער הנובע מפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הפרסום הפוגעני צריך שייבחן כמכלול, ללא צורך לדקדק בכל פרט ופרט שבו (ר' ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (1992); עניין קראוס). ודברים בלשון אומרם:
"מרחב התמרון שיש לאפשר במגזר זה מתבטא בקיום שולי סובלנות, שוליים עובדתיים, שאין בהם כדי להשפיע על הרושם הכללי המתקבל מהכתבה בעיני הצופה... אמיתות הפרסום נמדדת, לפי סטנדרט זה, על פי מידת הסטייה שבין האמת לבין הרושם שנותר בלב הצופה הסביר בעקבות צפייה בכתבה. אם רוח הדברים אינה משתנה, כי אז לא ישפיעו אי דיוקים זניחים על תחולת ההגנה" (ר' עניין דיין).
הגנת האמת אינה חלה ביחס לאמירות בעניין התובעת 2
24. בחנתי האם יש אמת בתיאור התובעת 2 כחברה "קיקיונית". הנתבעים טענו כי תיאורה כקיקיונית תואם לאמת כיוון שהיא חסרת שורשים. הצהיר הנתבע כי הכתבות ירדו אל הדפוס ביום 28.6.2012 והופצו בחלוקת העיתון ביום 2.7.15 (ר' סעיף 27 לתצהיר הנתבע). בנקודות זמן אלו, התובעת 2 לא הייתה קיימת והתאגדה רק ביום 28.6.12 (ר' נספח י' לתצהיר הנתבע); לא היה בידה הסכם חתום המאשר לה לנהל את אחזקת הקניון וזה נחתם רק באוגוסט 2012 (ר' נספחים יא' ו-יב' לתצהיר הנתבע); טלפון קווי הוזמן על ידה לראשונה רק ביום 8.7.12 (ר' נספח יג' לתצהיר הנתבע); היא פעלה באמצעות תיבת דואר בלבד מבלי שיש לה משרדים (ר' נספח יד' לתצהיר הנתבע) ואף מכתב ששלחו אליה ביום 22.7.15 לכתובת "ארבע עונות 14 לוד", כתובת הקניון, חזר כלא נדרש (ר' נספח טו לתצהיר הנתבע); תיק במס הכנסה נפתח לתובעת 2 רק ביום 16.7.12 כשבו צוין כי תאריך פתיחת העסק הוא ה- 1.7.12 (ר' נספח טז' לתצהיר הנתבע); תיק בביטוח הלאומי נפתח בעניינה רק ביום 19.7.12 (ר' נספח יז' לתצהיר הנתבע) והמזכירה בתובעת 2 החלה עבודתה רק ביום 22.8.12 (ר' נספח יח' לתצהיר הנתבע).
25. התובע 1 אישר בעדותו את מועד התאגדות התובעת 1 כפי שעולה מתעודת ההתאגדות שלה, אך העיד כי התחיל לעבוד בניהול אחזקת הקניון ביום 1.6.12 טרם נחתמו ההסכמי הניהול באופן רשמי (ר' פרו' עמ' 12 שו' 24-30; עמ' 13 שו' 1-3). עוד אישר התובע 1 כי במועד חלוקת המנשר, לתובעת לא היו עובדים, לא היה לה תיק מס הכנסה, לא היה טלפון נייח או מכשיר פקסימיליה (ר' פרו' עמ' 11 שו' 29-30; עמ' 15 שו' 4-17). התובע 1 ניהל את האחזקה בקניון עבור התובעת 2 באמצעות חברת אייר-סיון עד להשלמת תהליך התאגדותה (ר' פרו' עמ' 13 שו' 5-6).
26. בכתבות נרשם כי שמה של החברה אינו ידוע ושם הבעלים שלה הרשום ברשם החברות הוא פיקטיבי. הנתבעים ביקשו להעיד את בא כוחם, עו"ד לונגו, אודות שיחה טלפונית שערך עם התובע 1, במהלך המחצית השנייה של חודש יוני 2012. אותה שיחה נערכה בעקבות תחלופת מכתבים בין הצדדים בעניין העברת האחזקות בקניון (ר' נספחים ד' ו- ה' לתצהיר הנתבע). העיד עו"ד לונגו כי באותה שיחה אמר לו התובע 1 שקיבל לידיו את ניהול אחזקת הקניון באמצעות חברת ל.ש. אביב אחזקה וניהול בע"מ והוסיף כי בבדיקה שערך לאחר מכן, אין שום קשר בין חברה זו לבין ניהול הקניון (ר' פרו' עמ' 21 שו' 24-26). התובע 1 התכחש לתוכן השיחה הנטען והעיד כי "מעולם לא דיברתי עם עו"ד לונגו על חברת ל.ש או איך שקוראים לה, זה שהוא אמר את שמה במהלך השיחה..." והוסיף, בהמשך עדותו, כי הוא זוכר "בוודאות מוחלטת שבשיחה שלנו אני אמרתי אביב חדש" (ר' פרו' עמ' 14 שו' 4-5; עמ' 16 שו' 1-21).
לאחר מכן, התכתבו הצדדים בנושא התביעה עובר להגשתה ובמכתב התראה, אזכר התובע את אותה שיחה שניהל עם עו"ד לונגו. בתגובה, טען עו"ד לונגו את גרסתו לעניין אותה חברת ל.ש., אך מכתב תשובתו של התובע נעדר כל התייחסות קונקרטית לעניין (ר' פרו' עמ' 14 שו' 7-18; נספחים 5, 6 ו-7 לתצהיר התובע 1. לא מצאתי בכך את העצמה הנדרשת להעדפת גרסת הנתבעים, שכן עיון בתחלופת מכתבים זו מעלה כי ב"כ התובעים נקט בתשובתו בהכחשה כללית וממילא גם ב"כ התובעים ביקש לשמר את זכויות מרשיו ואת טענותיהם.
לפיכך, דחיתי את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה התובע 1 אישר במישרין ועקיפין את גרסתו של עו"ד לונגו לעניין חברת ל.ש. האמורה. עולה בבירור כי התובע 1 הכחיש שפעל באמצעותה והעיד ללא סייג ומבלי שייסתר בסתירה אמיתית, כי בעת פרסום הכתבות, עד שהתאגדה התובעת 2, ניהל את האחזקה בקניון באמצעות חברת אייר-סיון. בנסיבות אלו, התקשיתי לקבוע ממצא עובדתי לזכות הנתבעים ביחס לשאלת אמת בפרסום בתיאור התובעת כקיקיונית, כזו שימיה ספורים, מחמת ששמה לא היה ידוע להם במועד פרסום הכתבות וכי בעל המניות בה פיקטיבי. נטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחם של הנתבעים והוא לא הורם.
27. עם זאת, לנוכח המוצגים שהונחו מלפניי, קבעתי אמת בפרסום ביחס לעובדה שבמועד הפרסום, לא היה לתובעת 2 עובדים, משרד, טלפון נייח וציוד ואף ניסיון בשל שבמועד פרסום הכתבות היא טרם התאגדה.
28. עוד נכתב בכתבות על "התארגנויות של בעלי הנכסים, המבקשים את חזרתה של חברת ניהול הקניון (חברת הניהול היוצאת – א.י.)". העיד הנתבע כי פנו אליו בעניין זה מספר בעלי עסקים מהקניון, ביניהם הבעלים באותה עת חוטר ישי (ר' פרו' עמ' 27 שו' 26-30). אותם בעלי עסקים נטענים, לא הובאו לעדות ולא הוצגה כל ראיה נוספת בעניין זה. לפיכך, דחיתי את טענת אמת בפרסום על סמך עדות יחידה זו, מטעם בעל עניין בתוצאת ההליך, שלא נתמכה בראיות חיצוניות נוספות שניתן היה להציגן.
29. עוד מתארים הנתבעים בכתבות מצב אחזקה עגום של הקניון וטוענים כי "במקרה כזה, הדרך לסגירתו ע"י הרשויות- תהיה קצרה" וזאת בהשוואה למצבו של הקניון ב"ימיו הטובים מלפני שנה וחצי – שנתיים". העיד הנתבע כי אמירה זו נכתבה על סמך הנחתו שהתמורה היחסית בגין תחזוקת הקניון לא משולמת על ידי בעלי העסקים בקניון והדגיש כי "כך סברנו" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 2-9). מדובר באמירה עתידית, שהבסיס לה הוא סובייקטיבי, מבלי שניתנה לקורא האפשרות להבין על סמך מה הדברים נרשמו. בנסיבות אלו, לא מצאתי בה אמת, אף לא לשעתה.
הגנת האמת אינה חלה ביחס לאמירות בעניין התובע 1
30. בחנתי את האמירה בכתבות כי עובדי התובעת 2 הם "פליטי" הנתבעת 1; שהתובעת 2 "מורכבת מאנשים שבעבר עבדו ב"אורית אור", אך סולקו ממנה לאור הנזקים הכבדים שגרמו לחברה", "על רקע תפקוד כושל" וכיוון ש "לא היו מספיק טובים ל"אורית אור"".
לעמדת הנתבעים, הן התובע 1 והן עובד נוסף, מר ארז גיגי, פוטרו מהנתבעת 1 בשל תפקודו הירוד ועברו לעבוד בתובעת 2 (ר' פרו' עמ' 27 שו' 11-12). התובעים טענו, מנגד, כי התובע 1 פוטר בעקבות סכסוך בין השותפים בחברות, כפי שהצהיר בתצהירו וכן כי מר גיגי כלל לא עבד בתובעת 2.
31. אין מחלוקת כי התובע 1 פוטר מתפקידו אצל הנתבעת 1 ועבר לנהל את עסקיה של התובעת 2. לגבי מר גיגי, העיד הנתבע כי "... גיגי בעצמו לאחר שפוטר מעבודתו באורית אור הגיע למשרדי החברה (הנתבעת 1 – א.י.) כדי לדבר על נושא הפיטורין והוא ביוזמתו הודיע לנו שהתחיל לעבוד אצל התובע 1 ולקבל שכר במזומן" (ר' פרו' עמ' 30 שו' 6-7). התובע 1 העיד כי "באזור ה- 20.5.12 נפגשתי עם חברה שנקראת א.ת. מוקדם וביקשתי שיספקו לי עובדים, בין היתר, סיפקו לי עובד בשם גיגי ארז" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 17-199).
32. אשר לטענה בדבר תפקוד כושל, העיד הנתבע כי כבר ביקש מהתובע להתפטר מתפקידו הניהולי בשל תפקודו הלקוי (ר' פרו' עמ' 32 שו' 26-29). ביחס למר גיגי, העיד כי הוא נתפס בגניבה על ידי האחראית שלו, החזיר את הגניבה ופוטר בעקבות זאת (ר' פרו' עמ' 32 שו' 24).
חרף עדות הנתבע, התקשיתי לקבוע אמת בדברים. עדות הנתבע הנה עדות יחידה, שקיים קושי לנמק קביעת ממצאים לזכות הנתבעים על סמכה בלבד. הנתבעים יכלו לזמן עדים ולהציג מסמכים בתימוכין בטענותיהם מבלי שעשו זאת, באופן המשמש לחובתם בהערכת משקל ראיותיהם. מר גיגי לא הגיש תצהיר ולא זומן לעדות; לא הונחה בפניי כל אסמכתא נוספת בעניין פיטוריו של התובע 1 או של מר גיגי מהנתבעת 2 או כל דבר מה אחר שיתמוך בתפקודם הירוד הנטען. לאור העמימות הראייתית שהותירו הנתבעים, לא ניתן לייחס את הגנת האמת ביחס לאמירות על תפקודו המקצועי הקלוקל של התובע 1.
33. עוד בחנתי את הטענה כי אותם אנשים העומדים מאחורי התובעת 2 מבקשים "לסגור חשבון" עם הנתבעת 1. אין להתעלם מן העובדה שלא נסתרה כי לאחר שסיים התובע 1 את תפקידו אצל הנתבעת 1, הוא המשיך לעבוד בתחום ניהול אחזקת מרכזים מסחריים, עד שנציגות הקניון ביקשה את שירותיו לשם אחזקת הקניון במקום הנתבעת 1 (ר' סעיפים 17-18 לתצהיר התובע 1; פרו' עמ' 16 שו' 5-7).
הנתבעים טוענים כי התובע 1 ביקש לנקום בהם על שפיטרו אותו ולכן מנסה "לסגור חשבון". מלבד טענה לאקונית זו ותיאור הסכסוך הקיים בין הצדדים, לרבות סכסוכים משפטיים שונים שניהלו ביניהם, לא התרשמתי מקיומה של אינדיקציה ל"סגירת חשבונות" דווקא. לאור מכלול הראיות והנסיבות, קבעתי כי אין אמת בפרסום גם ביחס לטענת "סגירת חשבון".
הנתבעים ביקשו לטעון כי הפרטים שלא הוכח בהם אמת, הם למעשה פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש. לא פורט איזה מבין הביטויים הנזכרים חוסה תחת הגדרה של "פרט לוואי ולא מצאתי ממש בטענה זו.
34. מכל אלו, נחה דעתי כי הנתבעים לא כוננו את הגנת אמיתות הפרסום בכתבות, מלבד האמת ביחס לעובדות, כאמור, שבמועד הפרסום לא היו ל"משבצת" התובעת 2 עובדים, משרד, טלפון נייח, ציוד וניסיון.
מידת העניין הציבורי בפרסום הכתבות
35. הנתבעים טוענים כי יש עניין ציבורי בפרסום הכתבות לשם גיבוש הגנת אמת בדברים לפי סעיף 14 לחוק. לעומתם, טוענים התובעים כי אין צורך לבחון האם מדובר על "עניין ציבורי" שעה שלטענתם, הנתבעים לא הוכיחו אמת בפרסום.
36. אשר לתועלת בחשיפת המידע שפורסם לציבור, הרי שבין אם ישנה חברה חדשה המנהלת את אחזקת הקניון במקום חברת הניהול היוצאת ובין אם תפקודה תקין או לאו, זכאי ציבור השכונה לדעת על כך, כמי שנהנה מהשירותים הניתנים. לאור האמור בכתבות, קיים עניין ציבורי לסיקור הסכסוך בין הצדדים נוכח המשמעויות שנודעות לו על ניהול אחזקת הקניון, בפרט ונוכח תחרותם העסקית של הנתבעת 1 והתובעת 2 במסגרת ניהול אחזקת המבנים בשכונה, בכלל.
37. התובעים מוסיפים כי הכתבות פורסמו בגדר עיתון, בעל תפוצה ציבורית ובאופן המגבש את אחריות הנתבעים לפי הוראות סעיף 11 לחוק. אלא אז, מבקשים הנתבעים להכיר בעיתון כ-"דפי מידע" בלבד, המופצים אחת למספר חודשים.
"עיתון" הוגדר בהוראת סעיף 2 בפקודת העיתונות (1933) כך: "כל דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות, אך אין הוא כולל כל דבר דפוס היוצא לאור ע"י ממשלת ישראל או למענה".
הכתבות פורסמו במסגרת עיתון. עיון בעמוד בו פורסמו הכתבות, עולה כי בכותרתו נרשם "עיתון גני אביב". הנתבע בעדותו התייחס בלשונו לכתבות ככאלו המתפרסמות בעיתון והעיד: "החברה מוציאה את העיתון. אין ויכוח... היא זו שמדפיסה את העיתון"; התייחס לעורך העיתון: "אני לא כתבתי את זה. מי שכתב זה מי שערך את העיתון באותו זמן- אורן" והדגיש כי ישנן גליונות נוספים לעיתון זה ולמהדורה ישנו עורך: "ראשית אני לא עיתונאי. למהדורה הזו היה עורך ... נכתבה כתבה ביקשת הבהרות היה והיינו מקבלים את ההבהרות לא היתה שום מניעה לכתוב... ש. בעיתון הבא? ת. כן" (ר' פרו' עמ' 27 שו' 1-10, 18; עמ' 28 שו' 20-23). לצד אלו, לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע אין להכיר בפרסום ככזה שנערך בעיתון (ר' פרו' עמ' 26 שו' 16-26).
מטבע הדברים, פרסום בעיתון המופץ לציבור מסוים משווה לאמור בו אופי ציבורי. אמנם, אין עסקינן במי שמחזיקים במשרה ציבורית או שמדובר על פעילותן של חברות ציבוריות או ממשלתיות. אולם, הפעילות עליה דובר בכתבות, ניהול אחזקת הקניון, מעלה לשיח ציבורי עניין רלוונטי בקרב התושבים ובעלי העסקים בשכונה, שלהם אינטרס מובהק באיכות ניהול אחזקת הקניון.
הוראות סעיף 11 לחוק קובעות התייחסות ייחודית בנוגע לאחריות לפרסום ב"אמצעי תקשורת", בזו הלשון:
"11.(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת;
(ב)...;
(ג) בחוק זה – "אמצעי תקשורת" – עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור; "עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום; "אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם"
38. לאור מסקנתי כי הכתבות פורסמו בעיתון המהווה אמצעי תקשורת, סברתי כי יש להטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע שבהן על הנתבעת 1, כמי שהביאה את דבר לשון הרע לאמצעי תקשורת וכזו שגרמה לפרסומו. עם זאת, לפי עדויות הצדדים, לא הוכחה אחריות הנתבע 2 להבאת דבר לשון הרע לפרסום, או שהוא משמש כעורכו, כמוציאו לאור, או כמי שהחליט בפועל על פרסום הכתבות.
לפיכך, קבעתי כי לא ניתן להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית מכוח סעיף זה ובנסיבות אלו, דחיתי את התובענה כנגדו לאחר שקבעתי כי הוכח שיש להטיל את האחריות לפרסום הכתבות אך על הנתבעת 1.
הנתבעת לא פעלה בתום לב בפרסום הכתבות
39. התובעים טוענים כי התנהלות הנתבעים לא נעשתה בתום לב ומפנים לחזקות תום הלב שבסעיף 16 לחוק. לעמדתם, תום ליבם של הנתבעים נשלל לאחר שהוכח שהפרסום חוטא לאמת, כי לא ננקטו אמצעים סבירים טרם הפרסום להיווכח אם אמת הוא אם לאו וכי הנתבעת התכוונה לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק. מנגד, הנתבעים טוענים שהאמינו באמיתות הפרסום בכתבות וסבורים כי הם עשו כל שיכלו על מנת ליצור קשר עם התובע 1 טרם פרסומן לשם קבלת עמדתו.
40. הוראת סעיף 15 לחוק קובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים. עשיית הפרסום בתום לב וקיומה של אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף (ר' עניין דיין בעמ' 62-65).
ביחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, בית המשפט יבחן האם מדובר במקרים בהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים לפרסום הביטויים, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו, הגם שהנתבעים לא ציינו אותן במפורש באמצעות סעיפי חוק, הנן יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק) הגנה על עניין אישי כשר (ר' סעיף 15(3) לחוק); הבעת דעה בקשר לעניין ציבורי (ר' סעיף 15(4) לחוק); הבעת דעה על המנשר שפרסמו התובעים (ר' סעיף 15(6) לחוק) ועשיית הפרסום כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן בדמות המנשר(ר' סעיף 15(10) לחוק).
41. ביחס להגנת תום הלב, ככלל, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיחו התובעים היפוכו של דבר, המנוי בהוראות סעיף 16(ב) לחוק, הקובעות כי:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15"
והנה, כדי לבחון האם הנתבעים פעלו שלא בתום לב, נאמדים מעשיהם טרם הפרסום הפוגעני, אם נקטו באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונת הנתבעים באמיתותו וכדברי מלומדים:
"תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (ר' שנהר, עמ' 261).
43. קבעתי כי לא ניתן להעמיד לזכות הנתבעים את הגנת אמת בפרסום לפי הוראות סעיף 14 לחוק בהתאם לחזקה המנויה בסעיף 16(ב)(1) לחוק.
44. בנוסף, שוכנעתי כי הנתבעת לא נקטה לפני פרסום הכתבות באמצעים סבירים להיווכח אם היה אמת בפרסומן או לאו, כמתחייב בהוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק.
לאור הראיות המונחות מלפניי, לרבות מועד הורדת הכתבות לדפוס (28.6.12) ומועדו המשוער של פרסום המנשר (מחצית שנייה של חודש יוני 2012), התרשמתי כי היה לנתבעת די והותר זמן כדי לקבל את תגובת התובע 1 אך לא הוכח כי אכן ננקטו האמצעים הסבירים לעשות זאת. הנתבעת ידעה היטב את דרכי ההתקשרות עם התובע 1, לרבות את מספר הטלפון הנייד שלו כפי שפורסם במנשר והנתבע 2 העיד כי יכול להיות שעורך העיתון, שלא זמן לעדות, ניסה לקבל את תגובת התובע 1 אך לא יכול היה לומר זאת בוודאות. מעבר לכך, לא הוכח שנעשה כל ניסיון נוסף לקבל את תגובתו של התובע 1.
עו"ד לונגו העיד כי הוא דווקא כן הצליח לשוחח עם התובע 1 באותו פרק זמן משוער. מקובלת עליי גרסת התובע 1 בעדותו לעניין זה: "ש. תאשר לי שאם אדם רוצה ליצור איתך קשר בעקבות הפרסום הזה, הוא יכול אך ורק באמצעות אותו מספר טלפון נייד שמופיע פה ת. או לחילופין יכול לפגוש אותי בקניון. ש. אתה נמצא 24 שעות 7 ימים בשבוע בקניון ת. לא. אני גם לא זמין 24/7 בטלפון. אבל מר לונגו הצליח להשיג אותי" (ר' פרו' עמ' שו' 15 שו' 18-22). אמנם, לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר מועדה המדויק של שיחה זו כפי שנערכה, או בשאלה האם נערכה לאחר הפצת המנשר ובטרם פרסום הכתבות. אולם, אין מחלוקת כי עו"ד לונגו שוחח עם התובע 1 במחצית השנייה של חודש יולי 2012 וגם מטעם זה התרשמתי כי הנתבעת לא עשתה כל שלאל ידה כדי להשיג את תגובת התובע לכתבות בטרם פרסומן.
הנתבעים טוענים כי ביקשו מהתובעים אסמכתאות לאחר פרסום הכתבה ולאחר שפנו אליהם התובעים באתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. כנשאל הנתבע מדוע בדיעבד לפרסום הכתבות השיב, כנזכר: "...אף אחד לא חסין נכתבה כתבה ביקשת הבהרות היה והיינו מקבלים את ההבהרות לא היתה שום מניעה לכתוב... ש. בעיתון הבא? ת. כן" (ר' פרו' עמ' 28 שו' 20-23).
מכל מקום, הנתבעת יכלה בנקל לציין בכתבות את ניסיונותיה להשיג את התובע 1 לשם קבלת תגובתו, כנהוג, אך לא עשתה כן. העיד הנתבע בעניין זה: "זה לא נרשם בכל הודעה או כתבה... עוד פעם, אחד זה מה שסברנו באותה עת. היה חשוב לנו להבהיר את ההטעיה שיש במרשם וג' אבי דיבר עם לונגו שהוא היועץ המשפטי של החברה, הוא לא התרשם ממנו שיש הוצאת לשון הרע". בדברי הנתבע, המבוססים על עדות מפי השמועה, אין די לשם העדפת גרסת הנתבעים (ר' פרו' עמ' 31 שו' 13-25).
אם לא די בכך, גם לאחר פרסום הכתבות לא פעלה הנתבעת לתקן את האמור בהן, לאחר שהתובעים פנו אל הנתבעים ונתנו עמדתם מנגד (ר' נספחים 5,6 ו-7 לתצהיר התובע). גם אם הנתבעת אינה מסכימה עם הכחשת התובעים את מלל הכתבות, ראוי היה לפרסם את תגובתם, בגיליון מאוחר של העיתון ולא לתלות את סירובה בדרישה לקבל הוכחות ומסמכים כלשהם, משל הייתה גוף חוקר מוסמך.
45. בהתאם לחזקה המנויה בסעיף 16(ב)(1) לחוק, הוספתי ובחנתי האם הנתבעים התכוונו לפגוע בתובעים במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי הוראות סעיף 15 לחוק. בין הצדדים חל סכסוך עסקי בעל השפעה מכרעת לעניין דנא. סכסוך יקבל אופי עסקי לפי מהותו וזהות המעורבים בו; לפי מידת ההיכרות של אדם ממוצע את איש העסקים או החברה הרלוונטיים; לפי טבע העסקים ולפי מידת הסיקור התקשורתי של העסקים שבשגרה. בית המשפט העליון עמד על המבחנים המבססים את מידת הפגיעה שמסב פרסום שעניינו עסקי, בזו הלשון:
בבואנו להעריך את מידת הפגיעה שהסב פרסום פלוני שעניינו סכסוך עסקי, שומה עלינו לבחון ראשית, את מידת החומרה של הביטוי הפוגעני; שנית, את האופן שבו מתואר הסכסוך בין הצדדים – כלום הוצגו עמדות הצדדים הרלוונטיים או שמא הוצגה לקורא תמונה חד-צדדית של היריבות ... ושלישית, את השאלה אם ניתן דגש ל"אקלים" הסכסוכי שבו מצויים הצדדים (כך שככל שהפרסומים השליליים הוצגו במנותק מהיריבות שבין הצדדים, כן תגדל הנכונות להכיר בפרסומים כלשון הרע, ולהפך). שיקולים אלה, שהאיזון ביניהם הוא שיאפשר לקבוע עד כמה עמוקה פגיעתו של פרסום זה או אחר בעיני הקורא הסביר, עולים בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי הכללי שגובש בפסיקתנו אשר לאופן שבו יש לפרש פרסום מסוים ולקבוע אם יש בו משום לשון הרע." (ר' ע"א 6903/12 Canwest global Communications Corp נ' עזור (22.7.2015)).
מחד גיסא, כאשר פרסום פוגעני מגיע מהכיוון של יריבו של איש העסקים, ניתן להניח כי הקורא הסביר מתייחס בחשדנות-מה לטענות שנשמעו במסגרת הסכסוך והחשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש. מאידך גיסא, חילופי דברים שנעשים במסגרת סכסוך עסקי לא יוכשרו מטבעם רק משום שבסכסוך עסקי עסקינן. יפים לעניין זה הדברים הבאים:
"העולם העסקי איננו עיר מקלט מפני הוצאת דיבה ... שמו הטוב של כל אדם יקר לו, וזה של איש עסקים אשר המוניטין שלו הם שאמורים לאפשר לו להתנהל בעולם העסקי, ליצור קשרים ולהקים שותפויות – מקל וחומר; שהרי המוניטין העסקי, כל אותם היתרונות שנצברים לאיש העסקים בשל תכונותיו, כישוריו ודימויו, הוא זה שמושך אחרים להתקשר עמו, זה אשר משפיע על לקוחות לשוב ולפקוד את עסקו. מכאן נובעת החשיבות הגדולה שיש לשם טוב עבור איש העסקים..." (ר' ע"א 6903/12 הנ"ל בעמ' 11).
46. בענייננו, התרשמתי כי פרסום הכתבות לא ניתק במפורש מהיריבות העסקית שבין הצדדים. הסכסוך, במהותו, מונע משיקולים עסקיים ושורשיו נעוצים בתחרות העסקית שבשוק ניהול אחזקות מבנים בשכונה. התובעת 2 והנתבעת 1, שעיסוקן זהה, פועלות זו לצד זו באותו מקום ומטבע הדברים קיים להן אותו פוטנציאל של מעגל לקוחות. ניתן להניח כי לקוחותיהן מודעים לטיב פעילותה של כל חברה בשכונה ובידם האפשרות לערוך השוואות ביניהן.
עיון בכתבות חושף נוסח האפוף בסממנים עסקיים. הנתבע אישר כי הן פורסמו בתגובה למנשר שהופץ על ידי התובע 1 קודם לכן שניכר כי מטרתו הייתה למשוך לקוחות חדשים, ביניהם לקוחות פוטנציאלים שמקבלים את שירותי הניהול מהנתבעת 1. התרשמתי כי המנשר הצית את להבת הסכסוך והביא לפרסום הכתבות, בו הוכפשה אותה "חברה חדשה" שנכנסה לשוק ניהול אחזקת מבנים בשכונה ולימים הוכרה כתובעת 2. קיימת התייחסות עיקרית בכתבות לשירות העסקי ולתחרות ביניהן, כך שהכתבה השנייה מפנה ישירות למנשר שהופץ קודם לפרסום הכתבות, נוקטת בלשון צינית ומבקשת לשכנע את הקורא הסביר כי אין ההצעה במנשר אטרקטיבית, שכן ממילא מציע התובע 1 את אותה רמת מחירים שמציעה הנתבעת 1.
כזכור, הנתבעים מתארים את ה "חברה חדשה" ("קיקיונית"); על מעמדה בשוק (בכתבה הראשונה: "שם הבעלים שלה הרשום ברשם החברות הוא פיקטיבי..."; חורצים את עתידה העסקי ("אין ספק שהחברה החדשה לא תשרוד ימים רבים במקום") ומטילים מורא נחזה בדבר עתידו של הקניון ("הדרך לסגירתו ע"י הרשויות- תהיה קצרה"). ביחס לעובדים באותה "חברה חדשה" מייחסים להם הנתבעים את המילים "פליטים", "סולקו", "לא היו טובים מספיק", "תפקוד כושל" וכי מטרתם היחידה היא "לסגור חשבון".
לא נעלמה מעיניי אמירתו הספונטנית של הנתבע לפרוטוקול הדיון, התומכת אף היא באופיו העסקי של הסכסוך, כך: "... ואני רוצה להזכיר ולהבהיר נקודה חשובה פרסום מסוג זה עשה גם התובע 1 בעת שכיהן כמנכ"ל אורית אור שחברה מסחרית אחרת ניסתה להיכנס" ומיד חזר בו כך: "ש. זה טריק קבוע שעושים שחב' אחרת רוצה להיכנס? ת. לא אמרתי ולא התכוונתי לזה" (ר' פרו' עמ' 29 שו' 27-29, עמ' 30 שו' 1-2).
הבאתי בחשבון שיקוליי את העובדה שהתובע 1 ניהל בעבר את החברות שנמצאו באותה תקופה בבעלות משותפת של חברת הרנסקו, חברת אייר-סיון וחברת נוספת. כמו כן, חברת אייר-סיון הייתה באותה תקופה בבעלות הוריו של התובע 1 וחברת הרנסקו, שותפתה, הייתה ועודנה בבעלות הנתבע 2. עוד הבאתי בחשבון את העובדה שהתובעת 2 נכנסה בנעליה של חברת הניהול היוצאת, שבעלי מניותיה כאמור הם בעלי המניות גם בנתבעת 2.
לאור אלו קבעתי כי ניתן לשוות לסכסוך אופי עסקי, באופן המשפיע על האיזון המתבקש בין הזכות לחופש ביטוי לבין הזכות לשם טוב והשולל את תום לבה הנטען של הנתבעת.
48. בהעדר הרחבה בטענות הצדדים ובסיכומים, לאור מסקנותיי לעיל בדבר העדר קבלת תגובתו של התובע 1 טרם פרסום הכתבות, אופיו העסקי של הסכסוך וניסיון הנתבעים לשפר מעמדם התחרותי בשוק ניהול אחזקת המבנים בפני ציבור השכונה וכן לנוכח שעיקר האמור בכתבות אינו אמת - דחיתי את הטענה כי הן פורסמו במסגרת חובה חוקית, מוסרית או חברתית (המנויה בסעיף 15(2) לחוק). מאותם טעמים נדחית הטענה בדבר ביקורת לגיטימית על פעולה שנעשתה בפומבי (המנויה בסעיף 15(6) לחוק).
49. כמו כן, לנוכח פרסום הכתבות במסגרת ניסיון הנתבעת לחזק מעמדה על חשבון שמם של אחרים, דחיתי את הטענה כי היה בפרסום עניין אישי כלשהו, לרבות עניין אישי כשר (המנויה בסעיף 15(3) לחוק; ר' ת"א 1689/08 מולוקונדוב נ. פורוש (12.12.11); שנהר בעמ' 295). לא שוכנעתי כי התובע 1 ניסה "לקרוא תיגר" על בעלי המניות בחברות או לחבל לכאורה בפעילותה העסקית של הנתבעת 1 כאשר פרסם את המנשר שהוביל לכאורה לפרסום הכתבות. גם לא ראיתי כיצד תוכן הכתבות נועד להגן על עניינה האישי של הנתבעת 1. יתרה מכך, שוכנעתי כי התובע 1 לא פעל מתוך יצר נקמה או ניסיון הסתה כלשהו כשפרסם את המנשר מטעמו, חרף תביעות אישיות שהגיש כנגד שותפים בחברות (ר' סעיפים 11-12 לתצהיר הנתבע; נספחים א', ב' ו- ג' לתצהירו). לא הוכח שהתובע 1 גרם להפסקת השירותים בקניון "מתוך רקימת מזימה מראש" כנטען בסעיף 18 לתצהיר הנתבע.
50. בהקשר זה, דחיתי אף את הטענה בדבר ניסיון לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן (ההגנה המנויה בסעיף 15(10) לחוק). תחילה יוער, כי הגנה זו פורשה באופן מצמצם והיא אינה מכשירה פרסום נגדי של לשון הרע כנגד המפרסם הראשון (ר' שנהר, עמ' 301). הנתבעים אינם טוענים להגנה זו במפורש, אך נהיר כי מדובר על פרסום המנשר על ידי התובע 1. מבלי להכביר, גם כאן האמור בכתבות פורסם מתוך שיקולים עסקיים ולא לשם גינוי או הכחשה של האמור במנשר. גם אם יש במנשר בלבול בין הנתבעת 1 לחברת הניהול היוצאת, האמור בכתבות חורג מגבולות ההכחשה הסבירים.
51. אשר להגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, לא מצאתי ממש בטענה לפיה הכתבות פורסמו במסגרת הבעת דעה לגיטימית. הוראת החוק קובעת, כי: "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;".
יש להבחין בין אמירה שהיא הבעת דעה גרידא של הכותב לבין אמירה שהיא קביעת עובדה. פרסום עובדה, נתפס בעיני האדם הסביר כפוגעני יותר מהבעת דעה. המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ר' שנהר, בעמ' 314-309). עוד נקבע כי יש להביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נאמרו, או נכתבו, הדברים מעוררי המחלוקת (ר' ע"א 1104/00 הנ"ל בעמ' 618-616).
ההפרדה בין תיאור עובדה להבעת דעה צריכה להיות מוחלטת וברורה. כך נקבע כי:
"המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה" (ר' ע"א 723/74 הנ"ל).
ביקשתי לבצע הפרדה בין האמירות בכתבות המופנות כלפי התובעת 2 לבין אלו המופנות כלפי התובע 1. ביחס לתובע 1, הנתבעים מגדירים אותו בכתבות כ"פליט", כי הוא "סולק" מתפקידו אצל הנתבעת 2, "לא היה טוב מספיק", מייחסים לו "תפקוד כושל" ומעשים שיש בהם כדי "לסגור חשבון". לביטויים אלו לא קדמו הסבר, עובדה או פירוט המאפשרים לקורא הסביר להבין את מקורם ולכן, הם אינם מותירים בידו את האפשרות לגבש דעה אישית על תפקודו של התובע 1. שוכנעתי כי לא ניתן להגדיר ביטויים אלו כדעה, אלא כעובדה שיש להוכיח את אמיתותה – וזו כאמור, לא הוכחה.
גם אם ארחיק לכת ואקבע כי ביחס לתובעת 2 המלל שבכתבות אינו חף מהבעת דעה, כשורת ליקויי אחזקות שיכול ונועדו לבסס דעה כי לנוכח מצב הקניון היום לעומת העבר: "אין ספק שהחברה החדשה לא תשרוד ימים רבים במקום" וביחס לקניון כי "הדרך לסגירתו ע"י הרשויות- תהיה קצרה" - לא כל דעה תחסה תחת ההגנה המנויה בחוק (ר' הפניית התובעים לת"א (י-ם) 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון דינים מחוזי לב(6) 315). לנוכח אופיו הציבורי של העיתון, בהצגת עתיד עגום לתובעת 2 עוד בטרם החלה את פעילותה בפועל, יש משום פגיעה שהגנת הבעת דעה לגיטימית איננה יכולה לרפא. לפיכך, דחיתי את טענות הנתבעים לעניין ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק.
השלב הרביעי - גובה הפיצויים
52. התובעים עותרים לכפל פיצוי לפי הוראת סעיף 7 לחוק, בטענה כי הפרסום נעשה בכוונה רעה לפגוע, בזדון וממניעים פסולים של תחרות עסקית פסולה. כמו כן, עותרים לפרסום תיקון והכחשה לפי סעיף 17(ב) לחוק, בעיתון ובעיתון יומי נוסף. מנגד, הנתבעים טוענים כי התובעים אינם זכאים לכל פיצוי וכי זנחו את טענת כוונת הזדון במשך ההליך.
53. התובעים הסתפקו בעדותו הכללית של התובע 1 לפיה "אנשים התעכבו לשלם לי כסף תוך טענה שאני פיקטיבי, קיקיוני, אין לי אישור וכל מיני טענות שהשתמשו במילים שהופיעו אחת לאחת בכתבה" (ר' פרו' עמ' 17 שו' 6-14). לא ניתן לקבוע גרימת נזק ממוני על סמך עדות זו ובהעדר ראיות נוספות, מוגבלת העתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק הקובעות, כי:
"(ב)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".
54. פיצוי בגין פרסום לשון הרע נועד לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. יש להתחשב בקביעת הפיצויים, בין היתר, בהיקף הפגיעה בשם הטוב, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שספג, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלו בעתיד, בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. הבחינה היא אינדיווידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 526-524 (2001));ע"א (ת"א) 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.04.2015)).
55. התובעים עתרו לפיצוי בגובה הסכום המקסימלי הקבוע בחוק בטענה כי לנתבעים לא עומדות הקלות בקביעת גובה הנזק, בשל סירובם להקטינו על ידי פרסום התנצלות כלשהי לאורך התקופה לפי סעיף 19(4) לחוק. מנגד, מבקשים הנתבעים ובין היתר, להתחשב במידת שכנועם באמיתות האמור בכתבות (ר' סעיפים 42-45 לסיכומיהם).
56. בקביעת סכום הפיצויים ההולם את נסיבות העניין ולחובת הנתבעת, התחשבתי בכך שהכתבות פורסמו בעיתון שהיא מנהלת ומפיצה; לא ניתנה לתובעים אפשרות להגיב לאמור בהן בטרם פרסומן; לא צוין בהן כי לא ניתן היה לקבל את תגובת התובעים; לא נחזיתה נכונות ממשית לפרסם כתבה מתקנת גם לאחר שהתנגדו התובעים לאמור בכתבות; המלל בכתבות חוזר על עצמו והוא פורסם במסגרת תחרות עסקית עם מאפיינים פסולים של הכפשת שווא; העיתון ובו הכתבות נשלח לכ- 230 בתי אב ובכ- 8,000 עותקים לשכונה בה מצוי הקניון ולתושבי שכונה אחרת בעיר לוד. מדובר בזהות נמענים ספציפית, שחלקם לקוחות פוטנציאליים בשוק אחזקת המבנים. השכונה היא שכונה "כמעט סגורה" שהחיים בה לרוב עולים מחבר העמים, חיים כקהילה מבודדת מהעיר והסכסוך בין הצדדים לא נעדר מ"שיחת היום" (ר' סעיף 17 לכתב ההגנה); התנהלות הנתבעת בהליך כללה ניסוחים פוגעניים ומובלטים, כהשתלטות על עסקיה, כישורי התובע 1, יצריו, המזימות שרקם, התביעות ההזויות שהגיש, ניסיונותיו לשאת חן, "על ראש הגנב בוער הכובע" ועוד (ר' סעיפים 1,7,9,15,16,30 ו - 37 לכתב ההגנה). בנוסף ביקשו הנתבעים, לפי הוראות סעיף 22 לחוק, להתחשב בשמם הרע הנטען של התובעים עובר לפרסום הכתבות, לאור כישלונותיו הנטענים של התובע 1 והתנהלות התובעת 2.
לחובתם המסוימת של התובעים, התחשבתי במועד התאגדות התובעת 2; בהיעדר שמם מנוסח הכתבות שכלל אף פרטי אמת; במנשר שייחס לנתבעת התנהגות מונופוליסטית ובמודעות המסוימת שיש בכל זאת לייחס לתושבי השכונה בדבר סכסוך מסחרי בין הצדדים ברקע פרסום הכתבות, אף שלא אובחן בהן במפורש.
57. לא התרשמתי כי טענת הזדון נזנחה על ידי התובעים אך מנגד, לא נמצא כי התנהלות הנתבעת בעצם פרסום הכתבות, כללה כוונת זדון ורשעות לשמן.
58. בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להרחיב את הדיון ביחס לדיני עוולות מסחריות ונזיקין, אשר ממילא אינם מאפשרים פיצוי בכפל לזה הנפסק כהוראות החוק.
59. דחיתי את העתירה לפרסום תיקון והכחשה לפי סעיף 9(א)(2) לחוק, שמעוררת קושי לאור מכלול נסיבות העניין (השווה עניין דיין). שמורה זכותם של התובעים לפעול כראות עיניהם עם קבלת פסק הדין.
סוף דבר
59. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה ואני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סכום כולל של 35,000 ₪. לתשלום בתוך 30 ימים מהיום.
60. לעניין הוצאות המשפט התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי, בדרך ניהול הדיון על ידי הצדדים על המחלוקות שעלו ביחס לגילוי המסמכים ואיחור בתשלום המחצית השנייה של האגרה, בנימוקי הנתבעים בבקשתם האחרונה בעניין סיכומי התשובה של התובעים ובמכלול נסיבות העניין. אני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים בסכום כולל של 4,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 6,800 ₪. סכומי ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים ורק ככל שלא ישולמו במועד זה, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור - בתוך 45 יום.
לידיעת הצדדים.
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ה, 11 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.
