ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
61659-07-14
27/04/2016
|
בפני השופטת:
תמר אברהמי
|
| - נגד - |
תובעת:
אל-רוב (ישראל) בע"מ
|
נתבעות:
1. עירית תל אביב יפו
2. מי אביבים 2010 בע"מ
|
| החלטה |
לפני תביעה להשבת היטלי פיתוח ואגרות שנגבו בענין נכס ברחוב אחד העם בתל אביב.
כתב התביעה, כפי שנוסח והוגש, עוסק בחלקו העיקרי - לגבי הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת") - בטענות בענין פסול בהסכם משנת 2008 (להלן גם: "ההסכם" או "הסכם 2008").
התובעת טוענת, כי מדובר ב"הסכם כניעה" שהנתבעת "כפתה ואילצה" את היזמים לחתום עליו (סע' 14 לכתב התביעה). כותרת הפרק העוסק בסוגיה היא: "כפל חיובים מכורח חוזה הפיתוח". התובעת מציינת, כי החוק מאפשר לרשות מקומית לגבות אגרות והיטלים על ידי חקיקת חוקי עזר, כי קיימת מערכת חוקים עדכנית לענין אגרות והיטלים והיא מלינה כי לא ברור מהיכן שאבה הנתבעת סמכות לכפות על יזם לשלם סכומים מחוץ למסגרת זו (סע' 19 לכתב התביעה). נטען, כי "החיובים שהוטלו על היזמים מכח חוזה הפיתוח [ההסכם – ת.א.], בכפייה ותחת אילוץ, נעשו שלא כדין" (סע' 21 לכתב התביעה) וכן הלאה וכן הלאה, לרבות תוך הפנייה לסע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 לגבי חוזה פסול ותוצאותיו, ולרבות טיעון לפיו הסכמת נישום לחוזה לא חוקי, אינה מרפאה את הפגם.
אלא מאי? לאחר אלה ובסופו של דבר, כתב התביעה אינו עותר להשבת סכומים ששולמו לפי הנטען בכפל מכח (ו"מכורח", כלשון התובעת) אותו הסכם בלתי חוקי, אלא להשבת היטלים שנגבו מכח מערכת החוקים שהתובעת ציינה כי הם גדר הסמכות החוקית. זאת, על בסיס טענת "כפל תשלומים".
בהינתן הפער בין חלקיו של כתב התביעה בסוגיה זו, התאפשר לתובעת לעיין בכך ולכלכל צעדיה. התובעת הגישה עמדה ממנה עולה, כי היא עומדת על כתב התביעה כפי שהוגש. לאחר עיון בעמדת התובעת, בתגובת הנתבעת ובתשובת התובעת, כמו גם עיון חוזר בכתב התביעה, לא מצאתי בדברי התובעת במסמכים העדכניים משום פתרון לקושי הנזכר (בו דובר בישיבת קדם המשפט).
בכלל האמור, אין די בהפניה לדברים שנאמרו בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (27.06.11) (להלן: ענין דירות יוקרה), בדבר תיחום בדין של סמכויות הרשויות המקומיות לגבות תשלומי חובה. יוזכר, כי בהקשר ענין דירות יוקרה עצמו, ציין בית המשפט העליון כי אין מדובר בהלכה חדשה אלא באושיות המשפט המינהלי (דנ"א 5547/11 גור אריה נ' דירות יוקרה בע"מ (4.1.12)). בואר כי לפי אותו פסק דין, "במקום שבו עירייה ויזם הסכימו על תשלום היטל שאינו זהה לזה שנקבע בחוק, ידון ההסכם על-פי דיני החוזים והכללים שנקבעו בהם לטיפול בחוזה פסול". עוד צוין, כי "כל שנקבע בפסק הדין ... הוא כי חוזה מנהלי הנגוע באי-חוקיות יטופל בהתאם לדיני החוזה הפסול ודוקטרינת הבטלות היחסית" (שם).
לא נעלמה מעיני עמדת התובעת לפיה ענין דירות יוקרה מקנה לה עילה עצמאית לגבי כפל תשלום. על פני הדברים, לא ברור כיצד התובעת חפצה להדרש לענין זה, בפרט על בסיס דירות יוקרה, מבלי להתייחס להשלכה בענין ההסכם אלא תוך עתירה להשבה של תשלומי היטלים ששולמו לפי דין. עוד לא ברור כיצד מתיישבת טענת התובעת לגבי "מצב משפטי חדש" בענין מהות עילת התביעה, עם האמור בדנ"א 5547/11.
מכל מקום ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה הפרשנית של ענין דירות יוקרה, ממילא כתב התביעה כפי שנוסח (ודוגמאות בלבד הובאו לעיל) מתייחס בסוגיה זו לטענות בדבר חוסר חוקיות של הסכם 2008 וכפל תשלום הנובע מהסכם שנטען כי הוא בלתי חוקי. האמור בעמדה ובתשובה שהוגשו מטעם התובעת - שם נטען, כי התובעת אינה מבקשת לתקוף את ההסכם - אינו מתיישב עם כתב התביעה כפי שהוגש.
לאור האמור, כתב התביעה במתכונתו אינו יכול לעמוד על כנו ודינו להמחק בכל הנוגע לעילה זו כלפי הנתבעת 1.